דף קמ״ב ע״א משנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע. האי דין נשנה לכ״ע בין לר״י ובין לחכמים לר״י דשלח מעיקרא משמע א״כ כל שנטל אם על בנים עבר בלאו ועשה בב״א, ולא אתא עשה דמצורע לדחות לאו ועשה וליקח האם לבדה דליכא לר״י אלא עשה דשלח, גם זאת נתמעט לר״י מתשלח יתירה כמש״כ למעלה, ולחכמים דליכא עשה מעיקרא אלא לאו דלא תקח, מ״מ כיון דאם לקח איכא עליו עשה לתקן הלאו חשוב כעשה ול״ת, ולא נדחה מפני עשה דמצורע, ולדידהו לא צריך תשלח על זה כמש״כ לעיל, והמשנה מוכיח כן דכמו דבדינים של מעלה קתני במשנה משום שנאמר שלח תשלח, ה״נ הוול״ל אהאי משום שנ׳ תשלח ואפילו לדבר מצוה, אלא ודאי דבלא שום דרשה קאמר דאינו נדחה מפני עשה דמצורע משום דהוה עשה ול״ת, וכן פסק הרמב״ם וכמו שהארכנו לעיל.

ואח״כ קאמר ומה מצוה קלה שהיא כאיסר וכו׳ גם זאת מתפרש לכל או״א באופן אחר לר״י מתפרשת, אם משלח האם ואינה נוטלה, דלא הי׳ עובר בנטילת האם לחוד רק אעשה והוא מקיים העשה ומשלחה אינה נוטלה אבל על שאינו נוטל האם עם הבנים גם שניהם ומניחם הרי ביטול מ״ע, דלדידי׳ יש חיוב הכרחי לשלח אבל לחכמים כל שלקח את האם ושלחה ונטל את בניה, אינו מגיעו לו שכר דהרי אדרבה עבר עבירה בלקיחה אלא שתקנה ע״י השילוח וכל שעבר ל״ת וקיים אח״כ העשה המנתקת הלאו אינו מן הדין שיקבל שכר, ומי שלא עבר כלל כשבא הלאו לידו לא יקבל שכר, אלא גם כאן הכוונה אליבא דחכמים שמי שקרה לו קן ציפור והניחו ולא נגע בו, לא באם ולא בבניה מקבל שכר זה הקבוע לו על שקיים מצוות ל״ת דלא תקח האם מעל הבנים, וכאשר אמרו בקידושין סוף פ״ק דמי דנזדמן לו עבירה וכבש יצרו ולא עברה נותנים לו שכר כאלו קיים מצוה בידים. כן כתפרש האי משנה לפי דעת הרמב״ם שהארכתי בו לעיל ודו״ק.

גמר׳ תני ר׳ יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחה״מ תלוי׳ בה. עיין במה שכתבתי באריכות בעניין זה לעיל דף ק״י ע״ב ודו״ק.

קישור סוף המסכתא לתחלתה תמצא בריש מכילתן.

הדרן עלך פרק שילוח הקן וסליקא לה מס׳ חולין