ע״ב תוס׳ ד״ה אימר דשמעת לי׳ לר״י מוקצה מחמת מיאוס וכו׳, דחוי׳ בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן וכו׳ עכ״ל ולפענ״ד נראה ליישב, דהא דקאמר, אימר דשמעת לי׳, קסמך על הא דמסיק לבסוף, ודילמא שאני התם, דהוא דחאו בידים, ור״ל דהכא במוקצה מחמת מיאוס, דחאו בידים ע״י שהשתמש בתוכו, והיה סובר דמידי דמאיס מקציה אינש מדעתי׳ לגמרי, משא״כ בשחיטה כאן, דאין זה דחויי בידים, והמתרץ, אין, דתנן כל הנרות וכו׳, לא הבין כוונתו, עד שהשיב לו דודאי בשדחאו בידים, כך לי מוקצה מחמת איסור או מחמת מיאוס, אבל כוונתי היתה משום דדחאו בידים גרע מחמת מיאוס, אבל מה דאמר לקמן דר״מ אית לי׳ בשוחט מוקצה, אע״ג דלית לי׳ מוקצה מחמת מיאוס, ע״כ משום דר״מ לית לי׳ דמקצה אינש מדעתי׳ מידי דמאוס, וא״כ שפיר קיל מאוס מאיסור, אצל לר״י דס״ל דמידי דמאוס מקצה אינש מדעתי׳ לגמרי, נר של חרס חמור מבהמה לשחיטה, משום דהאי הקצה ע״י מעשה, והאי ממילא איתקצי ודו״ק.