ע״ב תוס׳ ד״ה תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה, תימא מאי קמבעי לי׳ וכו׳ עיין במהרש״ל שקמתמה על התוס׳ דמאי קשי׳ להו, דהא רבא בתלוש ולבסוף חיברו דמבטל לי׳ הוא דקמבעי, אבל מתני׳ מצינן לאוקמי בדלא מבטל לי׳, וכן הוא ברא״ש ורשב״א עכתד״ק, ואני רואה שרש״י נמי מפרש כן, שכ׳ וז״ל: ״ומהאי דלעיל לא משמע לי׳ לרבא, כדמפרש ואזיל״ עכ״ל ור״ל כדמפרש ואזיל, דשאני סכין דלא מבטל לי׳, וממילא ה״ה מחני׳ דמכשיר בנור וקנה מיירי בדלא מבטל, אלא דהתוס׳ לא ניחא בזה, משום דנראה להם דוחק גדול לאוקמי צור וקנה דמתני׳ בדלא מבטל להו, דשאני סכין דמסתמא לא מבטל לי׳, ועוד דאי בדלא מבטל לי׳, מה שייך צור וקנה הכא, דה״ה בסכין דינא הכא דלא ישחוט לכתחלה בחברו לכותל, ולכן הוצרכו לתרץ דרבא באמת מוקי מתני׳ כר״ח, דלית לי׳ פסול מחובר מה״ת, וחייש רק משום חשש דרסה ומדרבנן, ולכן אשמעינן בצור וקנה, אפילו מחובר מעיקרא כשר בדיעבד משום דליכא פסול מחובר כלל, וברייתא דמכשרת מחובר אפילו לכתחלה, בעופא דכליל, או כר״ז דלצדדין קתני, ולפ״ז תלוש ולבסוף חיברו דמבטל לי׳ לרבי עדיין לא איפשט אי מיפסל בדיעבד כמחובר מעיקרא, או לא ודו״ק.

ע״ש גמר׳ שוחטין, מאן תנא אמר רבה, ר׳ ישמעאל היא, דתני׳ וכו׳, הנה פלוגתא דרי״ש ור״ע הוא יסוד ושורש של כל המסכת׳ הלזו כאשר תראה כי כחוט השני נמשך פלוגתא זו בכמה וכמה ענינים, ובפירוש פלוגתתם איכא פלוגתא נפלאה, רש״י ותוס׳ והרמב״ם, וכל אחד מהני פירושים צריך ביאור רחב, וקבעתי לזה בפתיחה עיקר הראשון, הנקרא ״השחיטה והנחירה״ ושם ביארתי בארוכה הסוגי׳ כולה, עם הני שלש שיטות של הני שלשה הרועים, לכן לא רציתי לכפול כאן הדברים, וכל הרוצה לעמוד על עומק הסוגי׳ הלזו ילמוד בעיון האי עיקר ויאירו עיניו - ולא אחזיר כאן רק על לקט דברים קטנים שלא באו שם לידי ביאור, ותל״מ.

ע״ש גמר׳ מתקיף לה ר״י וכו׳ ועוד מעיקרא מ״ט איתסר משום דמקרבי למשכן ולבסוף מ״ט אישתר, משום דמרחקי ממשכן וכש״כ השתא דאירחיקו להו מפי, ויש לראות, ורבה מה קסבר, והגמ׳ לא חש לתרצו, אבל מסתמא גברא רבה כמותו לא יאמר מלתא בלא טעמא - ולפע״ד דטעמא דרבה, דסובר הא דנאסר להם בשר תאוה במדבר לרי״ש הוא משום דעדיין לא קיימו מצוות התלויין בארץ ואפילו מצוות שאין תלויין, הרבה מהן לא קיימו במדבר, עיין רמב״ן עה״ת ריש דברים, ולכן לא היו ראויין להמית בע״ח למלאות תאותן אלא בשהקריבו קרבן, אבל כשנכנסו לארץ, ונעשו שומרי המצוות בארץ, הותר להם הבשר, אפילו להשביע תאוות נפשם בלא הקרבה עיין מש״כ בריש מכילתין בענין זה, ולכן הו״א כשגלו ונתבטלו מן המצוות התלויין בארץ, וגם אותן המצוות הנהוגין בחו״ל ובגלות, רפוים בידם, וגם כי עיקר המצוות המה בארץ כמש״כ הרמב״ן ז״ל עה״ת בכמה מקומות, יחזרו לאיסורן הראשון קמ״ל, ומ״מ לא קיבל ר׳ יוסף טעם זה, לפי מה דמסיק לקמן, דגם לרי״ש הותר להם במדבר מה דלא חזי להקרבה, מקרא דכאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הרי דאין הטעם כנ״ל. ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל מה שכתב כעין זה ודו״ק.