דף י״ח ע״א אר״ה האי טבחא דלא סר סכיני׳ קמא חכם משמתינן לי׳ ורבא אמר מעברינן לי׳ ומכריזין אבשרא דטריפה היא ולא פליגו כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה, והנה הרמב״ם ז״ל בפ״א ה׳ כ״ו פסק האי דינא בזה״ל: ״כל טבח וכו׳ ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה״ עכ״ל וכל רואה ישתומם מה זה שהוסיף הרמב״ם ז״ל שמכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה דמשמע דגם על בשר שיש בחנות ששחט בסכין אשר הראה לחכם קנסינן שלא למכרו עוד לישראל ומנ״ל האי חומרא, אבל הדבר ניחא מאוד דהאי מכריזין דטרפה שהוא בנמצאת סכינו פגום למאי בעי דאם היא במקום שמכריזין פשיטא דמ״ש מנפל טרפה בעיר, ואם במקום שאין מכריזין הכרזה זו למאי, אי שלא למכור לישראל, אטו בטבח רשע עסקינן שמאכיל נבלות לישראל במזיד, הלא אין לו אשמה, אלא שלא סר סכינו לחכם, וגם אחר השחיטה לא בדק סכינו ביישוב הדעת כראוי, אשר מה״ט בעינן הראת סכין לחכם, דחיישינן שיקיל הטבח בבדיקה זו, וכשיטת הרמב״ם ז״ל, אבל שיהי׳ חשוד למכור נבלות אחר שמצאו סכינו פוגם, מאן דכר שמי׳ אלא דלשיטת הרשב״א דלכתחלה בעינן סכין יפה מכל וכל, י״ל דמיירי הכא בשלא נמצאת יפה לשחוט בו לכתחלה, וניהו דאפשר דנתקלקל ע״י השחיטה, ובדיעבד כשר כל שאינה אוגרת חוט השערה, אבל כיון דלא סר סכינו קודם לכן לא תלינן בשחיטה, אלא אמרינן דשחט כן לכתחלה בסכין שאינה ראוי׳, ולכן מעברינן וקנסינן לי׳ להכריז אבשרא של בהמה זו דטרפה, אע״פ שאינה טרפה מדינא, אבל לשיטת הרמב״ם דאינו כשיטת הרשב״א כאשר ביארנו לעיל אין לנו סכין פגום של לכתחלה ודיעבד, כי רק דמיא לסאסאה שוחטין בה לכתחלה, וכל שמרגישין בה פגימה כ״ש, פוסל אף בדיעבד, א״כ קשי׳ לי׳ האי מכריזין מאי עבידתא, לכן מפרש דמכריזין גם על מה ששחט בסכין הבדוק קמי׳ חכם. ולרמב״ם לשיטתי׳ בעי מדינא בדיקה לאחר שחיטה, אפילו בשוחט רק בהמה אחת, עיין בה׳ כ״ד שם, ודלא כראב״ד וא״כ חיישינן כי היכי דבהאי בדיקה אחרונה הקיל ולא הרגיש, כן הקיל גם בשאר שחיטות, ואע״ג דמדינא נאבד הסכין כשר, אבל מכח קנסא קנסו לי׳ על כל בשר שיש לו עדיין למכור, שמכריזין עליו דטרפה היא, שוב ראיתי דהריטב״א ז״ל הרגיש בהאי מכריזין וכן בעט״ז, וכתבו דמכריזין על כל בשרא ששחט כרמב״ם, אבל לא הבנתי על הריטב״א, דהוא לשיטתו לא הי׳ צריך לזה, דהא שם בד״ה הקדום מפרש דאצרכתא דר״פ הוא לכתחלה, ודר״ח כחגירת צפורן בדיעבד, א״כ מתפרש שלא נמצאת סכינו יפה לשחוט בו לכתחלה, ומשום קנסא מכריזין ודו״ק היטב.

רש״י ד״ה דלא סר סכינא, שלא הראה סכינו לחכם עכ״ל, אבל הרמב״ם ז״ל כתב וז״ל ״כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששחט בה, לפני חכם״ וכו׳ ועיין בתענית דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה סייר, שמפרש נמי האי מימרא דר״ה דהכא, כרמב״ם דסר לשון בדיקה הוא, והנה הרמב״ם לשיטתי׳ דמשום לתא דאיסורא נגעה בה, יפה מפרש, דאנו חשדינן את הטבח דלא יטריח לבדוק י״ב בדיקות במתינות, ויעבור על הסכין בהעברה בעלמא, עד שלא ירגיש פגימה שאינה אוגרת, וכמש״כ לעיל בשיטת הרמב״ם, ולכן כל שבודק לפני חכם והוא רואה שבודק במתינות אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, סגי בהכי, ומה שהקשו האחרונים דמ״ש טבח ממומר, כיון דגם טבח בעי בדיקת חכם, ואם שחט בלא בדיקת חכם מכריזין אבשרא דטרפה, כבר תירצו דהכא דוקא בטבח מוכר לאחרים אמרינן כן, ובמומר בשוחט באקראי ובחנם נמי בעי בדיקת סכין, אלא דלפי׳ רמב״ם יש להקשות למה לא סגי גם במומר שיבדוק הוא בעצמו הסכין לפני חכם או בקי בדיני בדיקת סכין, דהרי הרמב״ם גם במומר כתב דחזקתו אינו מטריח לבדוק, אבל אם אנו רואים שבודק כראוי׳, לא חשוד לשחוט בסכין שנמצאה פגומה אפילו פגומה בהרגשה לחוד, אלא יתקננה, וכמו שסמכינן עליו על השחיטה עצמה, שידקדק בה לשחוט כהוגן, משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא, ואפילו אאיסור דרבנן כמו חמץ שעעה״פ, אינם חשודים אם יכולין להחליף, וכמו שביארתי שם לעיל בסוגי׳, והיא קושי׳ עצומה לפי דעתי על פי׳ הרמב״ם דמיטרח לא טרח לבדוק וצ״ע.

ע״ש משנה, השוחט במגל קציר בדרך הליכתו וכו׳ עד סוף השקיל וטרי׳ בגמ׳ עיין מה שכתבתי בזה בריש הסוגי׳ דלעיל יישוב ברור ואמת למה השמיט הרמב״ם ז״ל האי דינא בהלכ׳ אבה״ט עיי״ש היטב.

ע״ש משנה, השוחט מתוך הטבעת וכו׳ לעיל דף ט׳ ע״א ברש״י ד״ה כולהו תנינהו, כתב בפרק השוחט תנא כולהו פסולי שחיטה, ובאמת זה לאו דוקא, דהרי דין הגרמה תנא הכא בפ״ק, וכמש״כ שם רש״י ז״ל בעצמו, ולכן יש ליתן טעם, למה תנא פסול הגרמה, בפ׳ זה, ואינך פסולי שחיטה בפ׳ השוחט, ומה שנלפע״ד הוא, דתנא סדרא נקט, דבתחלה מפרש הכל שוחטין, דהיינו מי ראוי׳ להיות שוחט, ואח״כ לעולם שוחטין, דהיינו זמן השחיטה ביום ובלילה, וכן בשבת שחיטתו כשרה, ואח״כ מפרש בכל שוחטין בין בצור וכו׳, ואח״כ מפרש מקום השחיטה בסימנים, אלא דכאן לא מפרש אלא מקום השחיטה בקנה, ולקמן בגמ׳ דף מ״ג ע״א פליגו רב ושמואל בושט אי תורבץ הושט נמי ראוי׳ לשחיטה, וכתב שם רש״י ז״ל, דלרב דתורבץ הושט נמי הוה ראוי לשחיטה, לא גמירי הגרמה אלא בקנה, אלא דהתם מסיק, דלא תציתו להא דכייל יהודה אחי משמי׳ דרב, אלא אע״פ דנקובת תורבץ הושט במשהו כושט עצמו אבל לענין שחיטה, נתנו בו חכמים שיעור. וכפי הנראה גם זה מהללממ״ס, וא״כ שייך הגרמה מה״ת גם בושט, ולכן קשה למה נקט הכא דינו דוקא בקנה ולא משמיענו מקום השחיטה גם בושט.

והנה אם נאמר דפליגו רבנן וריב״י בהגרים שליש ושחט שני שלישים לכאור׳ ניחא דבושט י״ל דכ״ע מודים דפסולה השחיטה, כיון דנקיבתו של התורבץ נמי במשהו אבל למ״ד דפליגו בשחט שני שלישים והגרים שליש, ודאי קשה למה פליגו דוקא בקנה ולא בושט, והתוס׳ לקמן ד״ה דילמא ריב״י היא, כתבו כמסתפק דשמא פליגו בושט כמו בקנה, ולא ידעתי למה בושט יהי׳ רבנן מודים דלא מיפסל בשליש האחרון, אבל יהי׳ איך שיהי׳ כפי שכתבנו דעיקר כוונת התנא להשמיענו מקום השחיטה איה, איך שכח לציין בושט עד כמה הוא מקום השחיטה, והכי הוו״ל למיתני מקום השחיטה בקנה מן הטבעח הגדולה ולמטה, ובושט מן התורבץ ולמטה, ואח״כ דרך אגב פלוגתת רבנן וריב״י בדין הגרמה, ואיך הניח התנא מקום לפלוגתת רב ושמואל, אי תורבץ מקום שחיטה הוא או לא, והדבר צע״ג לפע״ד.

והנה בגוף פסול הגרמה שיהי׳ אחת מפסולי שחיטה יש לעיין, דכבר כתבנו למעלה דף ט׳ ע״א וכן לעיל בסוגי׳ דבדיקת הסכין דהלכה לממ״ס על הני הל״ש לא צריכין אלא דמקצת בפיסול נמי פוסל, וא״כ בהגרמה למ״ד דפליגו בשליש קמא דמכשיר ריב״י וכאשר איפסק נמי ההלכה דעד שלא הגרים ברובא לא מיפסל השחיטה, א״כ האי הלכתא למאי אתא, דודאי כל ששחט שלא במקום שחיטה אין זה שחיטה, אלא די״ל דשאני דרסה ועיקור דבמקום שחיטה, כל שדרס או עקר הרוב אין זה ושחט אלא ודרס ועקר, וממילא כנוחר, ולא מהני תו שחיטה במקום אחר כיון שכבר נפסלה ע״י נחירה, אבל בהגרמה דהוא למעלה ממקום שחיטה, הוו״א דגם נחירה לא הוה, דהרי גם נחירה בסימנים בעינן, ושלא במקום שחיטה רק מעשה טרפות הוה ולא נחירה, וא״כ מצי שחט במקום אחר, דהיינו למטה ונטהר מידי נבלה, לכן בעינן ההלכה דעכ״פ להיות פסול בשחיטה, גם למעלה ממקום שחיטה משוה לי׳, לנבלה דלא מהני בה שחיטה לטהר מידי נבלה, וטעמא דהא מלתא, בזה פליגו ר״י ור״ל כאשר ביארתי בפתיחה ולקמן דף ל״ב, דלדעת ר״ל כל שנפסק הסימן ואפילו רק ברובא הרי הוא כמנחא בדיקולא, וא״כ ממילא גם בנפסק למעלה ממקום שחיטה כן הוא, ותו לא מצי שחט, ולר״י דל״ל הא דר״ל, ואפילו הסימן השחוט גופא אינו כמנחא בדיקולא, ודלא כרשב״א, וכאשר ביארתי שם באר היטב, נ״ל דמ״מ לענין נחירה לא בעינן מקום שחיטה דוקא, אלא ה״ה דלמעלה ממקום שחיטה נמי נחירה מקרי, ולאחר שנחרה לא מצי שחטה.

אלא דלפ״ז לר״ל הקושי׳, דלמה לי הלכה על פסול הגרמה, חוזרת וניעורת, כי לר״ל גם בדרסה ועיקור אין כאן פסול אחר, אלא דמאחר שנפסק הסימן והוה כמנחא בדיקולא, תו לא מצי שחט, וא״כ בשאר פסולי שחיטה בעינן ההלכה רק על מקצת בפיסול, להשמיענו דמצטרף האי מקצת לשאר הסימן שנחתך בהכשר, להשלים הרוב כדי ששוב לא מהני המיעוט הבתרא להכשיר, כיון דכבר ע״י רוב הוה כמנחא בדיקולא, אבל בהגרמה, האי הלכה למאי צריך.

אבל לק״מ, דר״ל לשיטתי׳ ע״כ סובר דהגרים שליש ושחט שני שלישים פסול, דהרי בשליש אמצעי כבר הוה הקנה כמנחא בדיקולא, וכאשר אבאר לקמן, וכן שמואל בעל המימרא של החמשה הל״ש, סובר בפירוש לקמן כ׳ ע״א, דהגרים שליש ושחט שני שלישים דפסול, ולמ״ד דהגרים שליש קמא כשר, באמת כר״י ס״ל, דלאו כמנחא בדיקולא הוה, וממילא צריך הלכה גם על רובא בהגרמה, לאשמעינן, דאע״ג דלאו מקום שחיטה, אבל מקום נחירה הוה, וכל שנחרה שוב לא מצי שחטה, וכן ההלכתא, וכאשר תראה לקמן ביאור הדברים ודו״ק.

ע״ש במשנה ריב״י אומר ע״פ רובא, רש״י ז״ל מפרש פלוגתתם. בהגרים בשליש האחרון וכלישנא קמא דר״ה לקמן, והוא מתרי טעמא חדא דסתמא דלישנא דרבנן, דאמרו ע״פ כולה משמע הכי, דגם מיעוט בתרא בהגרמה פוסל, דלמ״ד דוקא בשליש קמא פליגו, צ״ל דהאי ע״פ כולה דאמרו חכמים לאו דוקא, ולמיעוטא שליש קמא אתא, כמש״כ רש״י לקמן, שנית דהרי רש״י באמת פסק כאותו לישנא קמא דר״ה, וכרבנן טרפאי, ופוסל גם בהגרים בסוף הסימן.

אבל דע דגם להאי לישנא דפליגו בשליש בתרא, מודים חכמים דאם שחט רובא של הסימנים ופסק מלשחוט, דכשר וכסתם מתני׳ דריש השוחט, דרובא של אחד כמוהו דאל״כ ליפלגו בשחט רוב הסימנים ופסק, וממילא נדע, דמי שמצריך לעכובי כל הסימן, דפוסל במיעוט בתרא ככל פסולי שחיטה, אלא דנתקשו האחרונים במה שאמרו לקמן בגמ׳ דלר״ה דפליגו בהגרים לבסוף, הא דתנן רובא של אחד כמוהו ריב״י אמרו, הרי דלרבנן לית להו האי דינא, אולם לפע״ד על גוף הדין שהוא הללממ״ס, כדאמר רבי בפ׳ השוחט, דאתא ההלכה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, לית מאן דפליג, אלא דהגמ׳ מדייק לישנא ״דכמוהו״ דקתני, דמשמע דאין חילוק בין נשחט רובא או כולא, וזה ליתא לרבנן דריב״י דלדידהו יש חילוק, דבנשחט רק רובא עדיין יוכל לפסלה ע״י איזה פיסול דרסה או הגרמה, והוא מפני שלכתחלה בעינן שחיטת כל הסימן מה״ת, וכן הוא דעת רש״י ורמב״ם, וכאשר אבאר זאת במקומו, אבל בשחט כל הסימן תו לא מצי מיפסל אם דרס או הגרים במקום אחר, אע״פ דיש טרפות לחצי חיות, ולא הוה הסימן כמנחא בדיקולא לר״י דהלכתא כוותי׳, וכאשר ביארתי זאת לקמן ל״ב, מ״מ כיון דכבר נשחט הסימן תו א״א לנחרו, כי נחירה אחר שחיטה לאו כלום הוא, ואין זה דומה לניקבה הריאה בין סימן לסימן, דזה מעשה טרפות, אבל בסימנים ליכא מעשה טרפות אלא מעשה נבלות דהיינו נחירה, ולאחר שחיטת הסימן א״א לנחרו, וזה הוא דעת הרמב״ם כאשר ביארתי זאת בכמה מקומות ודו״ק.