ע״ב תוס׳ ד״ה שחט ופגע בו נקב, ולא דמי לשחט שליש וכו׳ ועיין היטב במהרש״א, והדבר מובן ע״פ דברינו לעיל, דמקום שחיטה גרע מהגרמה לענין פגע בנקב, הן לר״ה והן לר״י, דלר״ה, לפי מה דס״ל עתה דפגע בנקב הוה כנעשה לאחר שחיטת השליש קמא, פסולה משום דנעשה כמונח בדיקולא דמי, ע״י הנקב, שלא ע״י שחיטה, ומה יועיל אם יוסיף עוד שליש האחרון, כיון דהוה כבר כמונח בדיקולא דמי ולר״י הגם דבהגרמה כהג״וו כשר הוה, דהרי ל״ל כמדב״ד, ומצי משלים רובא בשחיטה ע״י שליש האחרון, אבל בנקב במקום שחיטה שפגע בו, דהוה כגומר הרוב בפיסול, הוה שחיטה פסולה, כמו נקה״וו דמטעם שחיטה פסולה קאתינן עלה לדעת הרמב״ם, ותו לא מצי שחיט מה שכבר נפסלה, אולם לדעת התוס׳, ודאי קשה טובא להבין דין זה דפגע בו נקב, דלשיטתם דלכ״ע אחר שחיטת הרוב, הגרגרת כמונח בדיקולא דמי, צריך לחלק ולומר דדוקא בנפסק במקום שחיטה כן הוא, אבל למעלה ממקום שחיטה, אע״ג דבכלל פסה״ג וטרפה, מ״מ לענין כמאן דמונח בדיקולא דמי לאו כגרגרת יחשב, וזה דבר שלא ניתן להאמר, וכמו שתמה על זה הפלתי שהבאתי בדה״ק, ודו״ק היטב.

ע״ש משנה, השוחט מן הצדדין וכו׳, השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, המולק מן העורף מליקחו כשרה, בגמר׳ מדייק דהאי עורף מול עורף קאמר, דאל״כ, מאי ארי׳ שוחט אפילו מולק נמי פסול, ולכאור׳ היה לו למידק יותר משוחט עצמו, מאי ארי׳ עורף אפילו פנים נמי פסול, דהא בעינן שחיטה למטה משיפוי כובע, ולדעת משנתינו דלעיל למטה מזה בטבעת הגדולה, אלא די״ל, דפסול הגרמה באמת ממליקה ידעינן דכיון דאמרה תורה מליקה ממול ערפו, ולא מערפו, משום סימנים אמרה, דבעינן משיפוי כובע למטה גם במליקה, וממילא דשחיטה כנגד מול עורף בעינן, כי את זה לעומת זה אמרה תורה, מליקה מלאחריו ושחיטה מלפניו, וזה נכון מאד.

והא דקתני, בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה, לכאור׳ אינה אלא טרפה ששחטה, לפי מה דמסיק לקמן דמליקת עורף בלא רוב בשר קאמר, דאל״כ, וכי מתה עומד ומולק, א״כ ה״ה השחיטה מן העורף נמי בלא רוב בשר ואינו אלא טרפה, אבל מ״מ פסולה מטעם מחליד, וזאת אפילו לרבא דלקמן, דל״ל טעמא דמחליד, דהתם לפי הס״ד, דעם רוב בשר קאמר, ואז ס״ל לרבא דליכא חלדה, אבל לאחר מסקנא, דע״כ בלא רוב בשר, ע״כ הוא מחליד הסכין בין בשר המפרקת לסימנים, וכמש״כ התוס׳ לקמן ד״ה מפני שהוא מחליד, וכל מה שכתבתי עד הנה מצאתי מבואר בראש יוסף, אלא דלפע״ד, לדעת היש״ש ז״ל סי׳ מ״ד, דשבירת המפרקת, אף בלא רוב בשר עם פסוקת הסימנים ג״כ נבלה הוה, כמו מפרקת עם רוב בשר, ומטמא מיד, והיינו דר״ל ור׳ אסי דלקמן דמפרשו, הותזו ראשיהן כן, וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם עיין ראש יוסף לקמן כ״א ד״ה כתב הר״ם, גם בלא טעמא דחלדה שפיר קאמר שחיטתו פסולה, והוא לפי דעת רש״י ז״ל לקמן בסוגי׳ דמסוכנת דבעינן פירכוס לאחר גמר שחיטה, ולא די בפרכוס עם סוף השחיטה, וכאשר אמרו שם בגמ׳, זה פירש לחיים וזה פירש למיתה, דבעינן חיות אחר גמר לידה, וכן פסקינן ביו״ד סי׳ י״ז כרש״י, וא״כ כל שנפסק המפרקת ושני סימניה הרי היא כמתה, וליכא חיות אחר השחיטה, ואנן חיות אחר השחיטה בעינן, ואפילו בעוף דסגי בסימן אחד, וכן בבהמה דסגי ברוב שני סימנים, ונאמר דדוקא בנפסקו הסימנים לגמרי הוה כמתה, ולא בפסיקת הרוב שלהן, מ״מ הרי לכתחלה בעינן שחיטת כל הסימנים, וגם בעוף כדעת הרמב״ם, והוא מה״ת, אלא דבדיעבד כשרה השחיטה ברובא, ובעוף אף בסימן אחד, אבל ראוין לשחיטה עכ״פ בעינן וכמו בבילת המנחות, דאע״ג דאין הבילה מעכבת, אבל ראוי לבילה בעינן, וכאן אחר שנפסק המפרקת, אין שני הסימנים ראוין להשחט לגמרן, דאם יופסקו כולן, תהי׳ כמתה, ואין זה שחיטה אלא הריגה.

ומה דקאמר ר״ח לקמן לסייע לזעירי ממתני׳, דמלק בסכין מטמא בגדים, ואי אמרת טרפה הוה, תהני סכין לטהרה מידי נבלה, לכאור׳ לפי האמור, מה ראי׳ מביא משם, דילמא ע״י שחיטת סימנים נעשה מתה ולכן מטמא כנבלה, לק״מ דהא דחידש לן היש״ש דמפרקת עם הסימנים עושה נבלה, היינו אם איתא להא דזעירי, דמפרקת ורוב בשר נבלה, ה״ה מפרקת ושני סימנים נמי כן, אבל אי ליתא להא דזעירי, אז גם הא דהותזו ראשיהן צריכין לפרש עם רוב בשר, ולא נשאר מעורה אלא בעור.

והנה הא דפריך רבא לקמן, אי קשי׳ הא קשי׳ וכי מתה עומד ומולק, ומתרץ דעושין כמו דתנינא בבריית׳ וכיצד מולקין את העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנים, לפי האמור, האי קושי׳ ותירוץ שייכין גם בלא זעירי, דאם ימלוק המפרקת עם הבשר והסימנים, פשיטא דכמתה הוה, דהיינו הותז הראש ממש, ואנן בעינן גם במליקה חיות אחר המליקה, כמו בשחיטה אחר השחיטה, דכל שמת תחת ידו ממש, אין זה, לא מולק ולא שוחט, אלא הורג, ואע״פ דלישנא דרבא ״וכי מתה עומד ומולק״ ודאי משמע דאדזעירי קאי, מ״מ גם בלא הא דזעירי, היינו מוכרחים לומר דמניח רוב בשר כדי שלא יהי׳ מת תחת ידו.

ומה מאד מיושב בזה קושי׳ עצומה, לשיטת הסוברים דר״ל ור׳ אסי פליגו אדזעירי, וכמש״כ התוס׳ לקמן ד״ה הותזו, איך פרנסו הני אמוראים האי ברייתא דכיצד מולקין את העוף, והראש יוסף הוכרח מכח קושי׳ זו לומר, דהני אמוראים לא ידעו מהאי ברייתא, ולכן לא פסקינן כוותייהו, ולפי האמור אין מברייתא זו שום סתירה לדבריהם, דבכוב״כ צריך להניח הבשר כדי שלא תהי׳ מתה עם גמר המליקה.

ולפ״ז ר״ח הני קאמר, דאי אמרת טרפה הוה ולא נבלה, ומ״מ מניח הבשר כדי שלא תהי׳ מתה עם גמר המליקה, תהני לי׳ סכין לטהר מידי נבלה, דאז לא נימא כיש״ש דמפרקת עם הסימנים נבלה הוה, אלא ודאי כזעירי דמפרקת עם רוב בשר נבלה, וממילא כמו כן מפרקת עם הסימנים וכיש״ש, ולכן אפילו אם מניח הרוב בשר מ״מ לא מהני הסכין לטהר מידי נבלה, משום דמפרקת עם הסימנים עושין מיתה וכיש״ש ואי תקשה לך בכל מליקה הרי הוא מפרקת וסימנים והוה מתה עם סוף המליקה, לא היא כי ברוב סימנים עדיין לא מתה, והמיעוט הבתרא הוא רק משום מצות הבדלה ולא שייכי לעיקר המליקה.

וכל זאת כתבנו לדעת רש״י, דבעינן חיות אחר גמר שחיטה, אבל התוס׳ לקמן שם בסוגי׳ נראה דלא סברו כרש״י ולכן לדידהו ודאי צ״ל דמטעם חלדה פסולה השחיטה מן העורף ודו״ק.