ע״ב גמר׳ אמר זעירי נשבר המפרקת ורוב בשר עמה נבלה, פרש״י ז״ל ומטמא מיד אע״פ שמפרכסת וכו׳ עכ״ל, והוא ממש כמימרא דשמואל לענין אדם דלקמן דקאמר נשבר המפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל, והא דלא אמר זעירי בפירוש ומטמא במשא וכן שמואל לקמן בעשאה גיסטרא, וכן ר״א דאמר ניטל הירך וחלל שלה, לא אמרו רק דנבלה הוה ולא הזכירו דמטמא במשא ורק רש״י הוסיף גם התם ״מטמא עוד בחיה״ - אבל באמת אין בזה צורך, דמובן מאליו דכל ששם נבלה עליו מטמא במשא, ורש״י ז״ל ג״כ רק בשביל האי ״מיד״ שכתב מצא בו צורך להוסיף שלא תאמר דר״ל נבלה לענין שלא תהני בה שחיטה אבל אינה מטמא מיד, לכן הוסיף רש״י דכוונתו דהוה נבלה מיד בעודה מפרכסת, כי האי פירכוס הוה כפירכוס דזנב הלטאה, אלא דגם זאת מובן מאליו ורק לרווחא דמלתא ולתוספת ביאור כתב רש״י ז״ל את זאת, דניהו דמצינן גם על נקה״וו ופסה״ג דמקרי נבלה, והיינו דלא מהני בהו שחיטה אבל אינו מטמא מחיים, שאני התם דלדעת התוס׳ רק על פסה״ג קאמר כן, ולא הוה נבלה מחיים כלל לענין איסור אכילה נמי לא והכוונה שם דהוה נבלה לאחר שחיטה ומיתה ומטעם, דגרגרת הנפסק כמונח בדיקולא דמי הוה ולא מצי שחיט לי׳, וא״כ זאת ודאי לא שייך במילי אחרינא כמו בנשבר המפרקת או בגיסטרא וכדומה דמ״מ אם עדיין היא כחי תהני לה שחיטת הסימנים לטהרה מידי נבלה, ואי דלא הוה כחי הרי מטמא מיד, ואם לדעת הרמב״ם דגם נקה״וו הוה נבלה, ומחיים לענין איסור אכילת נבלה, וכמש״כ התבו״ש שלדעתו איכא חילוק בין איסור אכילת נבלה לטומאת נבלות, הרי ביארנו הטעם ג״כ משום דכל שניקב הושט הוה נחירה ותו לא מצי שחיט, וא״כ בהני דזעירי ודשמואל לא שייך זאת כלל, לכן כל שאמרו נבלה, ע״כ הכוונה דמטמא מיד, והא דקתני לעיל במתני׳ שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, וכן בברייתא לעיל דף ט׳ בלא בדק בסימנים נבלה ומטמא במשא, דבכל הני לא מטמא מיד אלא לאחר מיתה, מ״מ קתני מטמא במשא, בשחיטת נכרי פריך באמת בגמ׳ פשיטא, ומשני לאפוקי דאינה מטמא באוהל, ובלא בדק בסימנים לעומת מאן דתנא טרפה ואסורה באכילה, לאפוקי דלענין טומאה אמרינן דשפיר שחיט, קתני במתניתא דנבלה ודאי הוא גם לענין טומאת משא, ועיין בראש יוסף, ד״ה הר״ם ז״ל, שכתב דמש״ה לא קשי׳ מתני׳ היא, דמלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, דמשם אין ראי׳ דמטמא מיד, דאפשר לומר דהוה כמו נקה״וו ופסה״ג, דהוה נבלה מחיים לענין איסור ולא לענין טומאה עיי״ש. ובמחכ״ת החליף כאן הסיבה במסובב, דהוא סבר דמשום דהוה נבלה מחיים, לכן לא מהני בי׳ שחיטה, וא״כ ה״ה בשאר מילי נמי מצינן למימר כן, דהוה נבלה מחיים לענין איסור אכילה לכן לא מהני בי׳ שחיטה, אבל באמת נהפוך הוא, משום דלא מהני בי׳ שחיטה, לכן מקרי נבלה מחיים, וא״כ דוקא בטרפות בסימנים, דאיכא טעם לומר דלא מהני בה שחיטה, איכא האי מין נבלה שאסור באכילה, ואינו מטמא, אבל בשאר מיני טרפות, למה לא תהני בהו שחיטה, וזה ברור כשמש בצהרים - ובפתיחה שלי וכן בחדושי לקמן ל״ב תראה, כי גם מה שמחדש לן התב״ש והסכימו עמו כל האחרונים, לחלק בין איסור לטומאה, לא מני׳ ולא מקצתי׳, והוא שגיאה רבתא, שמעולם לא עלה כזאת ע״ד הרמב״ם ז״ל עיי״ש ודו״ק.

רש״י ד״ה וכי מתה עומד ומולק, דהא ודאי עוף בחד סימן וכו׳, עכ״ל עיין במהרש״א ז״ל דכוונת רש״י, דבהאי עוף דכבר נשבר המפרקת ורוב בשר עמה, עיי״ש, ויש להעיד, דהא לקמן קאמר ר״ל. הותזו ממש, ור״א אומר כהבדלת עולת העוף לראבר״ש, והתוס׳ שם כתבו דקאי על בהמה חיה ועוף במס׳ אהלות, הרי דגם בעוף בעינן שני סימנים דוקא, וניהו דרש״י מפרש לקמן דאשרצים קאי, היינו כדי שלא לעשות פלוגתא בין זעירי ושמואל, לר״ל ור״א מפרשי המשנה דהותזו ראשיהן, אבל אי ליתא לזעירי, גם רש״י היה מפרש דהותזו ראשיהן על כל שאר בע״ח כסתמא דמשנה דאהלות, ועוד הלא גם לתוס׳ צריכין לפרש, הא דפריך רבא וכי מתה עומד ומולק, דאחטאת קאי אלא דבאמת במשנה שם ליתא תיבת ״עוף״ אלא בהמה וחיה קתני, ולכן גם בתוס׳ צריכין להגיה כן ולמחוק תיבת עוף, דבלא״ה אין לגרוס שם עוף, דלמאי נפ״מ יאמר דעוף מטמא מיד, והא אין לעוף טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה וכבר כ׳ רש״י ז״ל במכות ט״ז ע״ב, דנמלה בשעת בליעתה נעשה מתה, וניהו דלקמן ק״ב ע״ב ד״ה בכ״ש, כתב רש״י ז״ל דחייב משום אבמה״ח בבליעה, וא״כ ע״כ צריכין לחלק בין נמלה לעוף דעוף חיותא נפיש יותר מנמלה, מ״מ הכא בהותזו ראשיהן, פשיטא דחיותא זוטר כ״כ שבשעת בליעה מתה לגמרי כמו נמלה בריאה, וא״כ אין שום נפ״מ בהאי דינא דהותזו ראשיהן לגבי עוף, ולכן י״ל דבחיה ובהמה בעינן שני סימנים ובעוף בחד סימן, כדין שחיטה מהני לעשותו מת בצירוף מפרקת ורוב בשר אבל כל זאת דוחק גדול לומר, דאביי פריך לי׳ לרבא, ותקשה לך עולת עוף וכי מתה עומד ומולק, כמלתא דפשיטא, דבסימן אחד סגי בעוף כמו שני סימנים בבהמה וחיה, ודילמא רבא לא ס״ל לחלק בין עוף לבהמה לענין זה, ובעי גם בעוף שני סימנים לעשותו מת, וגם בלשון רש״י ז״ל קשה להעמיס פירושו של המהרש״א, וראיתי בשטמ״ק שנדפס על הדף בש״ס ווילנא שמגיה ברש״י ״דהא האי עוף״ ולא כמש״כ לפנינו ״דהא ודאי עוף״ ורצה לתקן בזה הלשון שיהי׳ מכוון לתירוצו של המהרש״א.

אבל לפע״ד נראה עפ״י מה שהשיג הראש יוסף על יתר דברי המהרש״א, וכתב דכל מעשה מליקה מהלכה וגזה״כ הוא ואין להקשות, וכי מתה עומד ומולק אלא דקושי׳ הגמ׳ היא, דלא מסתבר דמצות מליקה חלוק משחיטה עיי״ש, א״כ י״ל דהכא הכי קא קשי׳ לי וכי מתה עומד ומולק, כיון דבסימן אחד עוף עומד למות מיד, דמש״ה סגי בשחיטת סימן אחד, למה הקפידה התורה בעולת העוף על שני סימנים, חלוק משחיטה, וע״ז משני, משום מצות הבדלה, וא״כ הפירוש בגמ׳ אז דברי רש״י מתפרשים כפשוטן דעוף בחד סימן מתה, דהיינו שעומד למות תיכף לאחר שחיטת סימן אחד, ואמאי מעכב את השני, במליקה יותר מבשחיטה, ודו״ק.

ע״ש רש״י ד״ה כל המעכב בשחיטה, עור אינו מעכב בשחיטה וכו׳, אבל סימנים שחיטה תלה בהו רחמנא, ולכתחלה כולהו בעי כדתנן בהשוחט וכו׳ עכ״ל.

הנה פשיטא דסימן השני עכ״פ אינו מעכב בשחיטה אלא, כוונת רש״י ז״ל דעכ״פ בעינן שניהם ראויין לשחיטה, דהרי אפילו נקה״וו מעכב את שחיטת הגרגרת, אף בעוף דהכשרו בסימן אחד, ובהגהות המהרש״ש כתב דברי רש״י אלו שייכין למטה, אכל שישנו בשחיטה, כי שם מקומם עיי״ש, אלא דרש״י ז״ל סותר שיטת עצמו, במה שכתב כאן, דלכתחלה בעי שני סימנים, וע״כ מה״ת קאמר, ושם בריש השוחט, כתב דהא דבעי שני סימנים בעוף לכתחלה, אינו אלא מדרבנן, ומשום גזרה דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, ועיין בלב אריה איך נדחק לפרש דברי רש״י דכאן, ולפע״ד נראה דגם כאן אין כוונת רש״י לומר דמה״ת בעינן שני סימנים לכתחלה, שכן הוא באמת דעת הרמב״ם, אלא דממה דגזרו חכמים לשחוט לכתחלה שני סימנים, דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, מוכח דגם שניהם המה בתורת שחיטה גם ביחד, דאם לא תאמר כן מה אהני להו, האי תקנתא, דדילמא לא יהי׳ סימן השני דהיינו הושט שחט רובא, רק מקצתו, והוא נשחט תחלה ואיך יתכשר בשחיטת רוב הקנה כיון דכבר אטריף בנקה״וו, וכן יש נמי להוכיח מראב״א לקמן בהשוחט שס״ל, בעוף ושט ולא קנה בעינן, וא״כ קשה, אם נשחט הקנה תחלה הרי הוא מעשה טרפות ולגבי שחיטה הלא ושט ולא קנה בעינן, וא״כ הוה צריכין להזהר שלא לשחוט לראב״א, רק הושט ולא הקנה וגם לדידן, שלא נינקוב הושט בלי שחיטת הקנה תחלה, אלא ודאי דגם שניהם יחד שייכים לשחיטה וטובים השנים מן האחד, אע״ג דליכא מצוה להדר לכתחלה על שחיטת השני, ולפ״ז לרש״י ז״ל דמפרש האי בעי לקמן ל׳ ול״א בהחליד במיעוט סימנים ושהה במיעוט סימנים, דקאו אמיעוט בתרא, י״ל דגם בעוף ובמיעוט בתרא של השני קמבעי לי׳, כיון דתורת שחיטה על שניהם, ויש לעיין בזה והסברא בעצמה דחוקה לומר, דשניהם ביחד תורת שחיטה עליהם, ומ״מ לא בעי אף לכתחלה רק סימן אחד, ודו״ק.