דף כ״ב ע״א גמר׳ ת״ר, תורים גדולים ולא קטנים, ופרש״י ז״ל לקמי׳ מפרש מאי משמע עכ״ל, כוונתו בזה, דודאי תורים שם המין, וכולל בין גדולים ובין קטנים, וכמש״כ גם לקמן ד״ה ואימא בני יונה, דדוקא ב״י דכתיב בהו בני יתירה משמע דוקא קטנים, אבל תורים בין גדולים ובין קטנים משמע, אבל לקמן מפרש, דדרשינן סמוכים דתורים דומי׳ דבני יונה, מה בני יונה קטנים ולא גדולים, כך תורים גדולים, ולא קטנים, ומזה אני מתפלא על התוס׳ ע״ב ד״ה ומה ב״י, שכתבו דלרש״י לשון תורים משמע גדולים, וכאשר הראיתיך זה ליתא, שוב מצאתי בהגהות המהרש״ש שהרגיש בזה, ועיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה שיכול ומה ב״י וכו׳, א״נ דהוה מצי למיכתב ב״י ותורים, דהשתא לא הוה מקיש תורים לב״י, דאיכא למימר דקאי נמי בני, אחורים וכו׳ עכ״ל, תמהני דהא ״או מן״ מפסיק בין תורים לב״י, ולא עוד אלא דאם ״בני״ קאי גם אתורים, אז הי׳ צריך ליכתוב תור במספר יחיד כמו יונה, וצ״ל דלא דקדקו התוס׳ לתקן הלשון, וכוונתם אי הוה כתיב בני יונה ותור - אלא דכפי הנראה לא נחתו התוס׳ לחלק בין תורים לתור, דאל״כ הי׳ להם תירוץ מרווח יותר, דאלו הי׳ כתיב בני יונה ותורים, לא הייתי ממעט קטנים מן תורים, משום דבני מצי קאי גם אתורים, אבל מ״מ הייתי מרבה גם גדולים, מפני דכתיב תורים לשון רבים, ולא חור כמו יונה, אבל מש״כ התוס׳ משום דלא כתיב ״בני״ מפורש גם בתורים, הוא דוחק גדול כמובן.

והנה דברי התוס׳ אלו מישך שייכו, להני דברת התוס׳ שבעמוד השני, כי שיטתם הוא, דאם הלשון מבורר דתורים גדולים וב״י קטנים משמע, אז לא בעינן קרא יתירה לעכב, כי היכי דלא בעינן בשה דפסח ובפרה אדומה, דדוקא שה ולא איל, ודוקא פרה ולא עגלה, דרק על אופן עשייתו אם כה או כה, אם ליכא ייתורא לעכב, אמרינן דרק למצוה נאמר, אבל על גוף הנקרב לא בעינן קרא לעכב, וגם לא נלמד ק״ו דאם עגלה כשרה לערופה מכש״כ פרה, כמו שעושין ק״ו מערופה על שחיטה, אבל רש״י ז״ל דעת אחרת עמו, דס״ל דאפילו ידעינן דתורים גדולים, מדכתיב לעומת ב״י שהם קטנים, מ״מ הוו״א דלמצוה קאמר ולא לעכב, משום הק״ו, אבל בלא הק״ו ודאי כן הוא, דלא בעינן קרא יתירא לעכב, ולכן לא קשה לרש״י קושי׳ התוס׳ ד״ה ומה תורים, דלרש״י לא יסתרו שני הק״ו, כי גם שניהם יכולים להתקיים, דלעכב לא נפסלו קטנים בתורים וגדולים ביונה, והכי קאמר, ומה תורים דלא הוכשרו בקטנים, קודם שעשינו ק״ו להיפך, דאז תורים גדולים דוקא גם לעכב, וניהו דזאת דתורים גדולים גופא ידעינן מבני יונה, כמש״כ רש״י, מ״מ מצינן למילף שפיר דבב״י גדולים לא מעכבו בדיעבד וממילא נדע דגם בתורים קטנים לא מעכבו בדיעבד, ולכן שפיר כתבו התוס׳ דלרש״י דבעי ללמוד רק לעכובי הי׳ ניחא, ולפי פרש״י הא דקאמר, דלא לישתמט קרא, הוא דוקא, כמובן, אלא דבזה הקשה המהרש״א, דהא אין מזה שום ראי׳ דמעכב, כיון דלמצוה עכ״פ בעי דוקא תורים גדולים וב״י קטנים, מוכרח לכתוב בכל מקום תורים וב״י, והוא קושי׳ עצומה, אבל לפע״ד נראה ליישב דכוונת הגמ׳ הוא, דהרי בכל הקרבנות אנו מוצאים גדולים וקטנים, כמו פר ועגל, כבש ואיל, ומסתמא הגדול חשוב יותר מהקטן, ומ״מ חזינן דפעם מצוה בגדול ופעם מצוה בקטן, ובאלו דמביאין קרבן עופות, כגון יולדות זב וזבה ומצורע ושמיעת קול, לא לשתמיט בשום אחד מהם, דיצוה על תורים קטנים ויונים גדולים, כמו שמוצאים בקרבנוח בהמה, אלא ודאי דהני אינם ראויין כלל לקרבן, ודו״ק.