דף כ״ג ע״א רש״י ד״ה ואין עולה לו מזבחו, אם הי׳ מחויב איל לבדו או כבש לבדו, וטעמא לא מפרש תנא אי משום ספקו אי משום בריה, עכ״ל, הנה לרי״ש דבריה הוה, אפילו אי מצי מקריב איזה שיהיה או איל או כבש, נמי לא עולה לו פלגס מזבחו, אבל רש״י ז״ל רצה לפרש השתא המשנה גם לבר פדא שספקא הוה, לכן כתב דאם מחויב רק אחד לבדו או זה או זה, אולם על התויו״ט, דמפרש כן המשנה לפי האמת, קמתמה ק״ז רע״א זצ״ל בהגהותיו שם, דהא אנו פסקינן כר״י דבריה הוה, א״כ שפיר מצי מיירי מתני׳ בנודר או זה או זה ומ״מ לא עולה לו פלגס מזבחו והניח הדבר בתימה.

והנה לדידי קשה להיפך, דאפלו לרי״ש דבריה הוה, למה לא יעלה לו מזבחו וכן יש לי תימה על הא דפסק הרמב״ם בריש פט״ז ממעה״ק, דהנודר קטן והביא גדול, יצא וכת״ק ודלא כרבי במנחות ק״ז ע״ב, ומ״מ בפלגס פסק דספק הוה, דשמא בריה הוא ולא יצא, ותמהני כיון דגם אם בריה הוה, ראוי הוא להקרבה כמו שהבאתי לעיל, ובנדרים הלא הולכין אחר לשון ב״א, וכיון דמי שנודר בקטן, כוונתו כ״ש גדול דיוכל להביא, א״כ גם פלגס כ״ש מקטן, ולא עוד אלא דפלגס בלשון ב״א אין לו מושג כלל, והרי תראה דבמשנה דפרה שם קאמר דר״ט קרי לי׳ פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, ור׳ ישמעאל קורהו פרכד גסא, הרי דאין למושג זה, שם בלשון העם, כי רק מכח הכתובים, דכבש בן שנתו, ואיל בן שתי שנים, אנו למדין דאחר שנתו מיום ליום יוצא מכלל כבש, ושלשים יום אח״כ נכנס לכלל איל, וממילא תוך אותו שלשים יום אין אנו יודעים מה לדון בי׳, אי בריה או ספקא הוה עיי״ש בתויו״ט, אבל בלשון ב״א פשיטא דאינם מכירין מושג זה כלל, וא״כ בנודר להביא כבש, למה לא יוכל להביא פלגס הגדול ממנו, דודאי מי שהבטיח לחברו ליתן לו כבש ונתן לו פלגס תבוא עליו ברכה, ולמזבח נמי הלא גדול במקום קטן שפיר דמי, ולכן היה נראה דהאיבעי דר״י הכא בפלגס, קאי רק לרבי, דקאמר בנדר קטן והביא גדול לא יצא, דלדידי׳ צ״ל, דבקרבנות, דעת הנודר שיהי׳ כדין קרבנות חובה, ובקרבנות חובה, הלא במקום דבעי כבש לא מצי מביא איל, אבל אנן דפסקינן כרבנן דרבי, דגדול במקום קטן שפיר דמי, הרי דנודר בדעת עצמו תלה הדבר, וא״כ אין מקום לומר דלא מצי מביא פלגס לצאת ידי נדרו של כבש, וצ״ע לפע״ד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה כי איצטרך וכו׳, ומורי הר׳ אהרן תי׳ וכו׳ חד למיעוטי נרבע ונעבד, וחד למיעוטי תחלת הציהוב וקמי׳ שמי׳ ודאי גלי׳ אי קטנים אי גדולים הוו וכו׳, הנה לדעת הר׳ אהרן גם לספקא אתא קרא, לברר הספק שלנו לצד אחד, אבל תרי מיטוטי לספקא לא, דאז נשאר הספק גם לתורה, זאת א״א דהא קמי׳ שמי׳ גלי׳, אלא דתמהני דקרי לה מה קרי לה, דכיון דהכא תרי מיעוטי כתיבי, חד בתורים וחד בב״י, ולא ידעינן איזה מהן לרובע ונעבד, ואיזה מהן לתחלת הציהוב, א״כ האי מיעוטא על תחלת הציהוב כדי כתיב, דאם נדע ממקום אחר דתחלת הציהוב בכלל גדולים או קטנים, לא בעינן האי מיעוטא, ואי דלא נדע, לא נתחכם מהאי מיעוטא, וישאר אצלנו הספק כבתחלה, אי נמעט מן תורים או נמעט מן ב״י, והקרא ע״כ לפרש אתא ומיסתם קסתם, וצע״ג.