דף כ״ז ע״א משנה, השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, בגמ׳ פריך דיעבד אין לכתחלה לא ושנים בבהמה, עד כמה לשחוט וליזל, ומתרץ אבע״א אאחד בעוף ואבע״א, ארובו של אחד כמוהו, ופרש״י אבע״א בעוף אצרכוהו רבנן לכתחלה תרווייהו, משום הרחקה דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, וזה דוחק גדול, כיון דעכ״פ כל הסימן בעינן לכתחלה מה״ת, ואם שחט רק רובא, בעי להשלים שחיטתו תוך שיעור שהיי׳, כדי לקיים המצוה לכתחלה סימן שלם, וא״כ איזה הרחקה מצאו כאן, להוסיף מצוה דרבנן לשחוט לכתחלה שני סימנים, ולא עוד אלא דאם חששו חכמים ע״ז דלא אתא למיעבד רובא, ע״כ החשש דיכשיר שלא כדין פחות מרוב בחשבו שהוא רוב, ואז הי׳ להם לתקן דלא יכשיר עד שנשחט כל הסימנים, וכמו שאמרינן לקמן קכ״ג ע״א, בטלית שנקרע רובא, בטלית שאינה טבולת יום דלא מהני עד דמיקרע כולה גזרה דילמא לא אתי למיקרעה רובה, ויאמר רובא הוא עיי״ש, אבל במה שאמרו דלכתחלה ישחוט שנים עדיין לא הועילו, דאם מ״מ יזדמן שלא שחט אלא מחצה ואין בידו להוסיף עוד מפני שעבר זמן שיעור שהיי׳, יכשיר בחשבו שנשחט הרוב, גם לישנא דגמ׳ מורה דלא כפרש״י, שהרי המקשן מיד לא הקשה אלא על שנים בבהמה, אבל בעוף לא נתקשה לי׳, למה לכתחלה לא סגי לי׳ באחד, והוא לא ידע מגזירה זו, והי׳ לו להקשות סתם בין אבהמה ובין אעוף, כיון דמה״ת לא בעינן יותר בעוף מסימן אחד, אבל הרמב״ם ז״ל דעת אחרת עמו, כי הוא פסק דגם בעוף בעינן שני סימנים מה״ת לכתחלה ורק בדיעבד כשר בסימן אחד, ועיין בכ״מ שם בריש הל׳ שחיטה, שכ׳ דהרמב״ם ז״ל פסק כתרי לישנא דגמ׳ לחומרא, דהיינו דלכתחלה בעינן כל הסימנים ולא רובן, וגם בעוף כן והוא מה״ת, ודבר זה תלי אי ילפינן שחיטה לעוף מילפותא דבר קפרא, דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, דאז גם לכתחלה סגי לעוף סימן אחד, ואי ילפינן, מאשר יצוד ציד חיה ועוף, כמו שהביא הרמב״ם, אז עוף דומי׳ דחיה בעינן לכתחלה שני סימנים, עכת״ד הכ״מ, ובמחכ״ת אין בדבריו ממש, דכל הני הדרשות המה לידע מי מן הבע״ח צריך שחיטה, כי לא ניחא לי׳ לרמב״ם לומר דגוף חיוב שחיטה בעוף נדע מהללממ״ס, ואין לה סמך בתורה שבכתב, אבל דיני שחיטה כולם, נמסרו ע״פ בסיני, כמש״כ הרמב״ם בפירוש בהל׳ ד׳ שם, וז״ל זביחה זו האמורה בתורה סתם, צריך לפרש אותה ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאיזה דבר שוחטין וכו׳ שכל הדברים אלו ע״פ ציוה בהן כשאר תושבע״פ וכו׳ עכ״ל, והוא לוקח ממה שאמר רבי, וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, וכפרש״י שם דה״ה לשאר הל׳ שחיטה, וא״כ אין ללמוד שיעור השחיטה מן הכתובים, ולא עוד אלא דאם נאמר דמקרא דציד חיה ועוף נלמד דשיעור עוף וחיה שוה, איך נאמר דבדיעבד חלוקים המה דבעוף כשר בסי׳ אחד, מכח ההלכה שתהי׳ עוקרת הקרא המורה דשיעור אחד לחיה ועוף גם דיעבד.

אבל גובה פלוגתת רש״י ורמב״ם, אי בעינן בעוף לכתחלה ג׳ סימנים מה״ת או סגי׳ בסי׳ אחד׳ תלו בפירוש האי הלכה שאמרה לנו רבי בברייתא כנ״ל, דרש״י ז״ל מפרש ההלכה ״על הושט ועל הקנה״ שבזה מציין מקום השחיטה, שהוא בסימנים ולא בשאר אברים וכמה שיעור השחיטה, ע״ז אתא סיפא דהאי הלכה ואמרה ״ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה״ ואי תקשה לך הא לפ״ז לכתחלה תסגי ברוב מה״ת, ע״ז אשוב לך או דאה״נ, כי כן הוא באמת דעת ר׳ אושעיא בתוס׳ לקמן ל׳ ע״ב ד״ה החליד, וכאשר ביארתי דבר זה לעיל בסוגי׳ דמגורמת עיי״ש, או דנאמר דהאי ״על הושט ועל הקנה״ דקאמר אתא ג״כ לומר דלכתחלה בעינן כל הסימנים ולא רובן אלא דכל אחד כפי שיעורו בהמה בשנים ועוף באחד, אלא דזה קצת דוחק, אבל דעת רש״י כן הוא כנראה ממ״א אבל הרמב״ם מפרש ההלכה בדרך מרווח ״על הושט ועל הקנה״ הוא לכתחלה לשחוט שניהם, כולם ולא רובן בין בבהמה ובין בעוף ״ועל רוב וכו׳״ הוא בדיעבד, ולפ״ז הני תרי לישנא בגמ׳ לא פליגו, דכל תרתי נשמע מן ההלכה דבעינן לכתחלה שלמים וגם בעוף כן, ורק בדיעבד סגי בסימן אחד בעוף, וסגי ברוב הסימנים, אבל לרש״י אם ס״ל כר׳ אושעיא שבתוס׳ בפירוש האי הלכה דלכתחלה לא בעינן מה״ת אלא רוב אחד בעוף ורוב ב׳ בבהמה, ודאי הני תרי לישנא בגמ׳ פליגו, דלאבע״א קמא, דמשום אחד בעוף נקט דיעבד, צריכין לפרש דשנים בבהמה שלמים ג״כ תקנתא דרבנן, ורבנן תקנו שניהם שלמים בין בבהמה ובין בעוף, ונקט לשון דיעבד משום אחד בעוף, ובאבע״א בתרא, לא תקנו רבנן רק שלמים לשחוט, אבל בעוף רק אחד ובבהמה שנים, ובדיעבד רובא של אחד כמוהו, הוא הדין תורה של לכתחלה, ובדיעבד כשר גם מדרבנן, אלא דרש״י ס״ל דשלמים בעינן מה״ת, ואז לל״ק תקנו רבנן גם בעוף שנים משום הרחקה, ולל״ב לא תקנו בעוף מידי, ועיין לעיל דף כ׳ ע״ב ובפתיחה מה שכתבתי עוד בשיטות רש״י ורמב״ם ור׳ אושעיא ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ר כהנא מנין לשחיטה שהוא מן הצואר וכו׳, עיין ברמב״ן עה״ת, על הקרא דוזבחת כאשר צויתיך, שכ׳ דלשון ושחט פירושו הכרת סימני הצואר, ולפ״ז צ״ל דלרווחא דמלתא קפריך הכי, וגם תירוצו דשחיטה מן הצואר גמר׳, כמו שהיה׳ וכו׳ ג״כ לרווחא דמלתא אמרה, דהרי תראה דרש״י ז״ל כתב דלאו דוקא דאע״ג דהל׳ שחיטה הללממ״ס הם יש מהן שנכתבו כגון דרסה, וכי גמירי הלכתא אשארא וכו׳ עכ״ל ומה שכ׳ רש״י כגון דרסה, משום דעיקור לדעת רש״י דהוא בסכין פגומה נמי מפורש בושחט ולא וקרע, וכאשר ביארתי בפתיחה, וכן לעיל דף ט׳, גם אהנך שארא אית לן סמך מפורש בלשון הקרא, ולא בעינן ההלכה אלא על מקצת פיסול הסימנים עיי״ש, וכיון דפסולי שחיטה מפורשים בקרא, ע״כ מקום השחיטה ודאי צריך להיות מפורש בקרא, באמת ע״כ לומר דשחיטה מן הצואר מפורש בלשון ושחט וזבח, דאל״כ דלשון ושחט וזבח הוה כמו והמית או והרג בכ״מ שהוא ובאיזה אופן שתרצה, א״כ עיקר המצוה מהלכה ידעינן, וכעין זה לא מצינן, דלעולם ההלכה לא אתא אלא לפרש פרטי דיני המצוה, אבל לא אתא לחדש לן מצוה חדשה, ועיין עוד לקמן ודו״ק.

ע״ש גמר׳, וקרא למאי אתא דלא לשווי׳ גיסטרא, בלשון ראשון פרש״י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים, דהכי משמע חטהו, הוצא את דמו ותו לא, וכן פ׳ לקמן חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא, אבל בלישנא אחרינא פי׳ דלא לשווי׳ גיסטרא, היינו שלא ידרוס, ולפי פי׳ זה כתב רש״י דמה שאמרו הל׳ שחיטה הללממ״ס, לאו דוקא כולן, דהרי דרסה, מפורש בקרא, הנה לפי פי׳ הראשון אפילו אם שוחט דרך הלכה והבאה בלא דרסה, כל שחותך כל הראש, הרי זה פסול, ודורש זאת מלשון חטהו או חתהו ולא יותר, ואז דרסה לא איתמעט כלל, אלא אתא ההלכה גם על דרסה, ולא כשמואל וכתנא דביר״י לקמן ל׳ ע״ב, דממעטו דרסה מושחט, וכל המפורשים מתפלאים על שיטת רש״י הלזו, דמהיכי תיתי יופסל השחיטה אחרי שכבר נגמרה ע״י שחותך אח״כ המפרקת, והתוס׳ כפי מה שכתבו בד״ה ותו, מפרשים דברי רש״י דלא לשווי׳ גיסטרא לחתוך גם המפרקת, שאין מצוה בדבר לעשות כן, אבל לא שיופסל אם עושה כן, ולכן קמתמו ע״ז למה לי קרא דמהיכי תיתי ס״ד דבעינן גיסטרא, והרשב״א בתה״ב כתב דלאו משום פסול שחיטה נגעה בה אלא מטעם שלא יבליע דם באברים, ולדעתו הוה רק אסמכתא בעלמא, דעיקר הקרא אתא שלא ידרוס ושלא יעקור, אבל א״כ, האי אסמכתא מה בעי הכא, והלא תראה דרש״י ז״ל מתייגע לפרש גיסטרא שלא יחתוך המפרקת, כדי שיהי׳ גם דרסה מהלכה ולא מפורש בקרא, ואם כרשב״א דאין זה אלא אסמכתא בעלמא ומשום הבעלת דם באברים, עדיין צריכין לומר דקרא כדשמואל או כתדבר״י למעט דרסה אתא, וא״כ הוול״ל דקרא אתא לדרסה.

אבל האמת יורה דרכו דרש״י בל״ק מפרש דלא לשווי׳ גיסטרא דהשחיטה נפסלת ע״י שחותך גם המפרקת, אלא דהסוגי׳ כאן אזלא אליבא דר׳ ישמעאל דלמד מושחט דכתיב בקדשים חיוב שחיטה גם לחולין, וס״ל דלא אישתרי להם נחירה במדבר ולדידי׳ לא השחיטה לחוד מתרת, אלא המיתה שע״י שחיטה, וכמו שהי׳ הנחירה מתרת לר״ע במדבר, דמפרכסת היתה אסורה משום אבמה״ח, וכאשר ביארתי זאת בארוכה בפתיחה בעיקר ב׳ וא״כ כל שחתך המפרקת אחר שחיטת הסימניםת הרי לא מחה ע״י שחיטה אלא ע״י הגיסטרא, דמפרקת ורוב בשר עשאה נבלה, כזעירי לעיל דף כ׳ ע״ב, ואז שחיטת הסימנים לא מעלה ולא מוריד, דלא פעלו מידי, ורק לר״ע נתחדש האי הלכה כשנכנסו לארץ, דהשחיטה מתרת מיד, וממילא דלאחר חתיכת הסימנים מצי עושה כל מה שירצה, כדי שתמות מהר, ולכן רש״י ז״ל שפיר מפרש דלא לחתוך הראש מצד פסול שחיטה, והוא אליבא דרי״ש אבל להלכתא מודה דכשרה, אלא דכפי שביארנו בפתיחה, גם לר״ע אין לזה היתר גמור אלא כמו יפת תואר במלחמה, שדברה התורה נגד יצה״ר, עיי״ש בפתיחה ותמצא עונג, ולכן ודאי לדידן נמי אין לעשות כן, ואני הזהרתי מאד להשוחטים שלי, שיעכבו מעשה הקצבים שדרכם לדקור סכינם בתוך המפרקת, מיד ממש אחר סילק יד השוחט, אלא ימתינו עכ״פ עד שיצא דם הנפש, כי כפי שביארתי, אחר יציאת דם הנפש הוה הפירכוס כזנב הלטאה והדברים אמיתים וקילורין לעינים תלי״ת.

תוס׳ ד״ה השוחט, ונראה דדוקא לכתחלה קאמר ר״י וכו׳, ואי ר״י בדיעבד נמי קאסר, דלמא לכתחלה רבנן מודו וכו׳ עכ״ל, ראי׳ זו אינה מוכרחת, דאי רישא בקדשים וסיפא בחולין, ור״י לא קמפליג אסיפא דחולין רק ארישא בקדשים דמצריך שחיטת וורידין משום דם לזריקה, פשיטא דלא נפסל הקרבן בשביל שלא הוציא כל דמו, כיון דאיכא די דם לזריקה, ועיין במעיו״ט על הרא״ש, וע״כ ר״י רק לכתחלה קאמר, דמצוה בריבוי דם לזריקה, ואמאי פליגו רבנן עליה, אבל אי רישא בחולין וכדמסיק, עדיין אפשר לומר דר״י אוסר גם בדיעבד, ועיין עוד לקמן ודו״ק.

ד״ה חצי אחד בעוף, ה״ה חצי כל אחד וכו׳ ומרישא נמי שמיעא לי׳ דדוקא רוב בעינן וכו׳ עכ״ל, לולי דבריהם הייתי אומר, דחצי אחד אוושט קאי, דבקנה לא אצטרך כיון דליכא בחצי מעשה טרפות, ופשיטא דמעשה טרפות עכ״פ בעינן, כדי דליפוק חיותא, וכן אחד וחצי בבהמה נמי מתפרש אחד הקנה וחצי הוושט, ולא להיפך, כי חצי קנה לאו כלום הוא, וממילא דלא שמעינן האי דינא מרישא, דהוו״א דהא דקאמר רוב אחד ורוב שנים משום קנה קאמר, אבל בוושט מקצתו הוה כמו רוב קנה דלענין מעשה טרפות מקצת הוושט ורוב הקנה שווין הן, ולא צריכין לדוחק של התוס׳, והוא נכון ואמת בס״ד.

ד״ה שנים בבהמה לכתחלה לא, עד כמה לשחוט וליזיל, ואי משום וורידין אפילו ר״י מודה בבהמה, הואיל ומנתחה אבר אבר עכ״ל, הנה לפי פשטות לישנא דר״י, דקאמר עד שישחוט ולא קאמר עד שינקוב, וודאי משמע דמדין שחיטה נגעה בה, ודבעינן שפיכת הדם שהוא הממית, ועיין לקמן מזה וא״כ נפרש דברי ר״י, אז ממילא גם בבהמה בעינן שחיטת וורידין, אלא דלפי דמסיק דאימא עד שינקוב ולא עד שישחוט. אז קיים מימרא דר״ח, דלא אמר ר״י אלא בעוף, וכמבואר כן בגמ׳ לקמן כ״ח ע״ב, וא״כ הכי הוו״ל להתוס׳ לתרץ קושייתם, ואי משום וורידין הלא אינם בשחיטה, ולכן שפיר פריך עד כמה לשחוט וליזיל, ואי דלא מסתבר להו, דהמקשן דהכא כבר נחות, דעד שישחוט דר״י לאו דוקא אלא עד שינקוב קאמר, א״כ לא תירצו מידי, דאי לא נחות לזה אז לא נחות ע״כ גם להא דר״ח, דר״י מודה בבהמה, כי אם נפרש לשונו כפשוטו עד שישחוט, הרי שייכין הוורידין לשחיטה ובעינן שחיטתן בין בעוף ובין בבהמה ודו״ק.

ד״ה ותו וכו׳, ונראה כגרסת הספרים ולטעמיך, ור״כ קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמ׳ ולא מאזנו ולא מחטמו, אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל וכו׳ עכ״ל ועיין בת״ח שהרבה להקשות על פירושם, ואני אוסיף עוד בתימא, דלפי פירושם הקרא אתא לפרש ההלכה, דהלכה מסרה לנו מקום השחיטה שהוא מן הצואר, והקרא אתא לפרש דמתחיל מן הגרון ולא מן העורף כמליקה, ואין לך כיוצא בזה בכל תושבע״פ, דהכתב אתא לפרש את הנמסר על פה, הא חדא, שנית קשה, דלפ״ז אם מתחיל מן הגרון מצי לעשות גיסטרא, ואיך קאמר דלא לשווי׳ גיסטרא, ולא עוד אלא דילמא דוקא גיסטרא בעינן, דמה שכתבו תוס׳ בקושיתם על פרש״י, דמהיכי תיתי ניבעי גיסטרא, ליתא דשפיר יש להצריך גיסטרא, דשחיטה דומי׳ דעריפה בעינן, אלא דעריפה מן העורף ובדרסה, ושחיטה מן הגרון ובמשיכה, אבל לענין גיסטרא נימא דשניהם שווין, ועיין לעיל דף כ׳ ע״א דכל מה דאפשר לדמות עריפה לשחיטה טפי עדיף, וא״כ ה״ה להיפך אלא ודאי כיון דכתיב ושחט ובעינן ומשך ולא ודרס, ע״כ מה״ט הוא כדי שלא יעשה גיסטרא, וכאשר מסביר זאת רש״י ז״ל במתק לשונו, דמי שמושך הסכין משכו לדעתו ופוסק כשירצה, אבל הדורס בכח אינו יכול לצמצם שלא יתיז הראש ועושה גיסטרא׳ וניהו דאנן לא פסלינן גיסטרא אחר ששחט בהלכה והבאה כהוגן, כבר כתבתי לעיל, דהוא דוקא לר״ע שנתחדש ההלכה, דאחר השחיטה מותרת מיד, ולכן דוקא התיז את הראש בדרסה שהוא בפ״א פסול, אבל ע״י הולכה והבאה, דאינו בב״א, כיון דאישתרי עם גמר חתיכת הסימנים תו לא מיפסל, אבל לרי״ש דיליף שחיטת חולין מן ושחט, דבקדשים באמת איכא פסול בגיסטרא, אפילו ע״י הולכה והבאה ה״ה בחולין כן, וכמש״כ למעלה, ודברי התוס׳ צע״ג ודו״ק.