דף כ״ח ע״א גמר׳, הוא דאמר כי האי תנא, דתני׳ ר״א הקפר ברבי אומר, מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו׳, מה פסה״מ בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה וכו׳, עיין לעיל י״ז ע״א דקאמר שם בשלמא לר״ע היינו דכתיב אך כאשר יאכל וכו׳, ופרש״י וז״ל ״אך כאשר יאכל עכשיו צבי ואיל בטומאה, (ר״ל דהא לא בעי שחיטה), כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ, שאע״פ שאני מטעינן שחיטה לחולין כשתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו, אין צריכין לאכול בטהרת הקודש, אלא כצבי ואיל של עכשיו, שהטמא והטהור יאכלו בקערה אחת״ עכ״ל הרי דצבי ואיל דהאי קרא בצבי ואיל שבמדבר מיירי דלא טעון שחיטה, אבל מה שמקיש הכא צבי ואיל לפסה״מ, היינו צבי ואיל של אחר כניסתן לארץ, לפסה״מ של אחר כניסתן, כי פסה״מ במדבר ג״כ לא היו בשחיטה אלא בנחירה וכמש״כ התוס׳ שם ד״ה ר״ע, ויל״י בזה מה דקשה, דלפי הגמ׳ דילן, דקרא דוזבחת בפסה״מ מדבר וכמש״כ רש״י כאן, שחיטה בחולין גרידא מנ״ל, אלא דלפי הנ״ל, שוב ילפינן בקר וצאן של חולין מצבי ואיל, דכמו דצבי ואיל טעין שחיטה לאחר כניסתן, כן גם בקר וצאן של חולין, כי היקש זה דרשה גמורה היא, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ רבי היא דתני׳ רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטווה משה וכו׳, הנה יש להעיר הרבה על האי מימרא דרבי.

א׳ למה לא נפרש כפשוטא דכאשר צויתיך בקדשים, דהרי כבר נצטוו על השחיטה בקדשים, כדכתיב ושחט את בן הבקר, והרמב״ן עה״ת כתב באמת, דכן הוא העיקר, וכן נשנה בספרי, וק״ז בעהחת״ס כתב דרוב התנאים חולקים בזה על רבי, ומפרשים כאשר צויתיך בקדשים ואני אומר אם כן הוא איך הביאו הרמב״ם האי רבי וכן הטור מביאו בריש הל׳ שחיטה, וכל הדין דיש שחיטה לעוף מן התורה, הלא אין לו סמך אחר רק האי ברייתא דרבי, כאשר תראה בביאורינו בפתיחה ואיך נאמר דפירושו בקרא רחוק ודחוק, ורוב התנאים חולקין עליו, ואנן מ״מ על האי דרשה קסמכינן.

ב׳ למה השמיט רבי עיקר הל׳ שחיטה שהוא, מה דאמר שמואל לעיל דף ט׳ ע״א שהיי׳ דרסה חלדה הגרמה ועיקור, ומציין להל׳ שחיטה קנה ושט ורוב א׳ בעוף ורוב ב׳ בבהמה שהוא ג״כ הלכ׳ נחירה לדעת רש״י ותוס׳, דגם נחירה בעינן בסימנים, ומסתמא בעינן שיעור, כמה מן הסימנים צריך לנחור.

ג׳ איך מכניס בקרא דכאשר צויתיך, דקאי מפורש אבקר וצאן, גם עוף דלא נזכר כלל בקרא, והתוס׳ הרגישו בקושי׳ עצומה הלזו, ורוצים לתרצה ע״י שדרשו רשומות וגמטרי׳ של כאשר, ואיה מצינן בכל הש״ס שמצוה ולאו דאוריית׳, יהי׳ נבנה על גמטרי׳ מושכלת כזו.

ד׳ קושי׳ תוס׳ על הגמר׳, למה לא הביא בר קפרא דלעיל, דדרש מזאת תורת הבהמה והעוף דהטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, ומה דלא הקשו דהוומ״ל דתנא דברייתא דלעיל הוא, דלמד מזאת תורת הבהמה והעוף, דאתא לומר מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, הוא משום דשם סתמא נשנית ולא נזכר שם התנא, אבל באמת הקושי׳ על הגמ׳ יותר עצומה, דמה פריך מאן תנא דפליג עלי׳ דר״א הקפר, כיון דכבר הביא לעיל כמה תנאים, דס״ל יש שחיטה לעוף מן התורה, ואם רוצה לידע שם האי תנא מי הוא הי׳ לו לפרוך הכי מאן האי תנא דדרש לעיל זאת תורת הבהמה והעוף, ועל זה לא הי׳ מצי לתרץ רבי היא דהרי רבי ע״כ לא דרש האי דרשה, דהרי תולה עיקר שחיטת עוף בהלכה ובקרא דכאשר צויתיך, וגם הלשון מאן תנא דפליג אר״א הקפר משמע כאלו עדיין לא ידע שום משנה וברייתא, דס״ל יש שחיטה לעוף מן התורה דאל״כ הוול״ל ״מאן האי תנא״ ולא ״מאן תנא״ פתרון של כל אלו החומרות תמצא בפתיחה בעיקר א׳, ולא אכפול כאן הדברים מפני גודל האריכות ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ראב״א אמר וושט ולא קנה, מכאן נראה ראי׳ ברורה, לדעת הרמב״ם ז״ל דלכתחלה גם מה״ת בעינן שנים בעוף, דאי כדעת רש״י דמה״ת גם לכתחלה סגי באחד, א״כ לראב״א דהאי אחד המיוחד קאמר וושט ולא קנה, הרי דקנה כעוף אינו בתורת שחיטה כלל, ואיך לא יופסל השחיטה בעוף, אם שחט הקנה תחלה כדרך רוב השחיטות, הלא עשה מעשה טרפות בקנה קודם שהגיע לושט, ואיך לא אשתמט תנא לראב״א להזהיר שלא לשחוט הקנה קודם ששחט את הושט, אלא דכבר כתבתי לעיל דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה כל המעכב המעכב בשחיטה דגם לרש״י דסגי בסי׳ אחד אפילו לכתחלה, מ״מ שייכים שניהם יחד נמי לשחיטה, א״כ גם לראב״א צריך לדחוק כן לדעת רש״י, דלא מסתבר כלל לומר דשחיטת בהמה תופסל בעוף, וכן מוכח מרש״י ד״ה לא בבהמה שכתב ״כלומר הא אפילו בבהמה קאמר וכו׳״ עכ״ל ואם נאמר דמיפסל בעוף אם שחט הקנה תחילה, לא היה מקום להאי כלומר דאדרבה דוקא בבהמה מיירי דאילו בעוף מיפסל בשחיטת הקנה תחלה, אלא ודאי כדאמרן, אלא דשיטת רש״י דחוקה היא, לומר אע״פ דאין צריך קנה אפילו לכתחלה לא, מ״מ שייך לשחיטה, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אתא כי ממסמס קועי׳ דמא, פ״ה וכו׳ א״נ לענין ספק דרוסה, אפילו לא האדימו הסי׳ אלא משהו טרפה, כדאמר לקמן דגרגרת דרוסתו במשהו, דזיהרא מיקלא קלי׳ עכ״ל, הא דהאריכו התוס׳ לבאר דדרוסה פוסל בגרגרת במשהו, ולא סגי להו בפשיטות, דאי משום כלבא וקני׳ בעינן דוקא נקב, אבל האדים אינו פוסל כלל, אבל אי איכא חשש דרוסה, אז האדים בלא נקב נמי פוסל, משום דכל שהאדים גם לענין נקב אין לו בדיקה מאותו מקום שהאדים, לכך הוצרכו לומר דמ״מ הנפקותא הוא בגרגרת דנקב משהו אינו פוסל, אבל האדים בדרוסה פוסל במשהו ודו״ק.