ע״ב גמר׳ בעי ר״פ החליד במיעוט סי׳ מאי, תיקו, פרש״י ז״ל דבמיעוט בתרא קמבעי, וסליק בתיקו, וכן בהגרמה מספקא לן דלמא כרבנן טריפאי, וכמ״ד דגם בשחט שני שלישים והגרים שליש פליגו, כן הוא שיטת רש״י, וריב״ם בתוס׳ כתב דהגרמה שאני דשלא במקום שחיטה ודאי לא נפסלת, אחר ששחט הרוב במקום שחיטה, דהוה כאלו שחט ברגלה, ור״ל, דאפילו נפרש כרש״י דהאיבעי דהכא במעוט בתרא קאי, ומ״מ בהגרמה ליכא למיבעי כמו בחלדה ושהיי׳, דכל עצמיות האיבעי הוא, משום דלכתחלה בעינן שחיטת כל הסימן, א״כ עדיין הוא עוסק בשחיטה, אבל בשגמר שלא במקום שחיטה, הרי לא גמר השחיטה, כי מה שחתך למעלה ממקום שחיטה הוא כחותך ברגלו, ואיך יופסל בשביל זה, השחיטה שכבר נגמרת ע״י הרוב במקום שחיטה, ובער אני ולא אדע דמה יענה הריב״ם, על האי מ״ד לעיל בסוגי׳ דמוגרמת דמפרש כן פלוגתא דרבנן וריב״י דמתני׳ דשוחט לתוך הטבעת, דבשחט שני שלישים והגרים שליש פסלו רבנן, אע״ג דמודים שאם הי׳ פוסק בשחיטת שני שלישים הי׳ מתכשר, וכמש״כ שם הריטב״א ז״ל, וכאשר הארכתי לעיל בזה עיי״ש, הרי דסברתי דהוה כחותך ברגלו ליתא, כי באמת ע״ז אתא ההלכה דליפסול השחיטה חשוב כמקום שחיטה, דכבר כתבנו דבכל פסולי שחיטה, לא בעינן ההלכה על כולה בדרסה ובעיקור דזאת נשמע מקרא דושחט, אלא ההלכה אתא על מקצת בפיסול, ומעתה נולד הספק על איזה מקצת בפיסול אתא ההלכה, אם על מיעוט קמא דוקא, או אף על מיעוט בתרא, וא״כ שפיר כתב רש״י דאם כאן מסיק בתיקו, ה״ה דצריכין לחוש לרבנן טריפאי ואליבא דהאי מ״ד דאף בהגרים לבסוף פסלו, אלא דהריב״ם הכי קא קשי׳ לי׳ לרש״י דכיון דמסיק לעיל דהלכתא כריב״י, איך חייש לדעת רבנן טריפאי ואי משום דמסיק כאן בתיקו בחלדה, הלא יש סברא לחלק בין שאר פסולי שחיטה להגרמה, ואי דרבנן טריפאי לא מחלקים, אבל ריב״י מחלק כנ״ל ומ״מ בחלדה הספק עומד במקומו, אלא דיותר הי׳ לו להקשות על פרש״י, דאיך מסיק הכא בתיקו, על דבר שנחלקו בה רבנן וריב״י במשנה, וזאת קושי׳ עצומה על רש״י.

והנה אי לדעת רש״י מדאורייתא קמבעי לפסול או רק מדרבנן בזה יש חילוקי דעות בין האחרונים ז״ל, דניהו דהא פשיטא לן, דמדאורייתא בעינן לכתחלה כל הסימן לדעת רש״י וכמו שכ׳ ג״כ הרמב״ם ז״ל, מ״מ לא מסתבר להו לומר דמיפסל השחיטה במעוט בתרא מה״ת, ולכן כתב המהרש״ל ז״ל דגם לרש״י רק מדרבנן קמבעי לי׳ ליפסול, אלא דלפ״ז נצמחת הקושי׳ איך פסק רש״י לחומרא בדרבנן בספקא דרבנן, וכ׳ ע״ז הראש יוסף ז״ל, דמשום חזקת איסור דבהמה, אזלינן גם בספקא דרבנן לחומרא, והנה גם בזה יש פלוגתא, אלא דלא הבנתי איזה חזקת איסור איכא הכא, כיון דמה״ת יצא בהיתר, ועל איסור דרבנן אנו מסופקים אי אסרי בזה, ובשב שמעתתא איכא כיוצא בזה, אבל אינו דומה לדהכא דו״ק ותשכח.

אבל חוץ מכל זה, לא שמעתי מעולם להעמיד על החזקה בספקא דדינא, כי החזקה לא יכריע את הדין, לכן דברי הראש יוסף תמוהין.

ולכן אין לנו מנוס אחר, אלא לומר דלשיטת רש״י באמת מדאורייתא קמבעי לי׳, ואין לתמוה כל כך על הסברא דאיך יופסל במעוט בתרא כיון דאין בו צורך אלא לכתחלה, דכבר כתבנו בהרבה מקומות, דהא דהשחיטה מתרת מיד הוא דבר חידוש גדול, ועכ״פ אין להוסיף עליו, ולכן אני אומר דניהו דלאחר שחיטה מיד, מותר לחתוך כזית בשר מבית השחיטה, וכמו ששנינו בברייתא דלקמן, אבל מי שחותך כזית בשר אחר שחיטת רוב הסימנים קודם שסילק השוחט את ידו, מלגמור השחיטה בכל הסימנים כמצווה עליו מה״ת לדעת רש״י ורמב״ם, הרי זה לוקה משום אבמה״ח, דרק אחר שחיטה דלכתחלה התירה התורה המפרכסת, וכן אחר שחיטת רוב הסי׳ וסילק את ידו באופן דתו לא מצי גמרן מפני פסול שהיי׳, אבל כל זמן דעסוק בשחיטה לא, ולולי דמיסתפינהו, הייתי אומר באמת לא התירה מפרכסת רק בשחיטה שלמה שהיא שחיטה לכתחלה, אבל בשחיטת דיעבד ברוב הסימנים צריך להמתין עד שמתה ממש, ובזה היינו מבינים מה שחלקו התורה השחיטה לשנים לכתחלה ודיעבד, ועיין בפתיחה עיקר ג׳ שגם לענין שחיטה שאינה ראויה כתבתי דאינה מתרת איסור אבמה״ח, עיי״ש, וממילא שפיר מיפסל במעוט בתרא כמו במ״ק דהרי למ״ד יש טרפות לחצי חיות, ה״ה דלאחר כל הסימנים כל זמן שהיא חי׳ היתה נטרפת ע״י נקובת הבני מעיים, אי לאו דלאחר שחיטה מותרת מיד, ולכן אם נאמר דלאחר שחיטת רוב הסי׳ אינה מותרת מיד שפיר שייך בה גם טרפה וכן פסול שחיטה במב״ת, כנפלע״ד נכון להמליץ בעד שיטת רש״י ז״ל.

אולם הרמב״ם, אע״ג דס״ל כרש״י דלכתחלה בעינן סימנים כולם שחוטים מה״ת, ויותר מרש״י דאפילו בעוף הדין כן, מ״מ לא ניחא לי׳ לפרש האיבעי במב״ת, ומפרשה כפשוטה דבמיעוט קמא קמבעי בחלדה, אבל בשהיי׳, השכיל לפרש דהאיבעי דשהה במיעוט סימנים קאי על שיעור שהיי׳, דהוא כדי הגבה והרבצה ושחיטה, וקמבעי אי כשיעור כולה שחיטה, או וכשיעור שחיטת מיעוט סימנים סגי, ויש לראות, מה ראה על ככה, לפרש הני שתי האיבעיות על אופנים שונים, אבל אחר העיון שיטת הרמב״ם בזה ברורה ונכונה.

דהנה בין לרש״י, דמפרש האיבעיות על מב״ת, ובין לר״ת דמפרשם על מ״ק, קשה טובא, למה קמבעי, זה בחלדה וזה בשהיי׳, ושנים לא קמבעו, לא בדרסה ולא בעיקור דסכין פגומה, והלא דבר הוא, עוד קשה דהרי איכא תוספתא מפורשת דשחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה פסולה, כמו שהקשו שם בתוס׳ על ר״ת, לכן ס״ל לרמב״ם, דהא פשיטא לי׳ דפסולי השחיטה פסלו במ״ק, דעל זה אתא ההלכה, כמו שביארנו זאת כמה פעמים במסכ׳ זו, ולכן בשהיי׳ מפרש דהאיבעי קאי על השיעור אם ככל השחיטה, או בשהיי׳ כשיעור שחיטת מקצת סימנים סגי, והרמב״ם בזה לשיטתי׳ יפה קמפרש דכבר ביארנו דהא דנקה״וו נבלה הוא מטעם, דעל מקצת הושט נמי שם שחיטה עליו, ולכן כל נקה״וו הוה כשחיטה פסולה, וממילא גם בשחיטה כשרה, ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, כי על מקצת הסי׳ שם שחיטה כשרה עליה, עיין לעיל בסוגי׳ דישנה לשחיטה ובמש״כ שם, וא״כ שפיר קמבעי אי גם לענין שיעור שהיי׳, בשחיטת מקצת הסימנים משערינן, אבל בחלדה מפרש כפשוטו, דהחליד במיעוט קמא ואח״כ גמר הרוב שלא בחלדה, אע״ג דבשאר פסולי שחיטה פשיטא לי׳ דפסול במקצת כמו בכולן לאחר שקיבל ר״ע ההלכה שאמר ר׳ ישבב משום ר״י, מ״מ בפסול חלדה יש מקום להסתפק, משום דכפי הנראה פסול חלדה הוא משום שחיטה שאינה מפורעת, דאע״ג דלית לן הא דשמואל ודר״ל דבעו שחיטה מפורעת, היינו דוקא לענין שחט בב׳ וג׳ מקומות, אבל לענין חלדת הסכין גם אנו בעינן שתהי גלוי׳ הסכין כדי לראות את ביה״ש מפורעת לעינים, וכן נראה מלשון התוס׳ כאן, ד״ה החליד, דקשי׳ להו, דמה ענין זה לכאן, ולקמן גבי מתני׳ דחלדה הוה לי׳ להביאו, ותירצו דאגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת, קמ״ל דאינה מפורעת, כזאת פסולה עכ״ל, הרי דפסול חלדה, מצד מפורעת נגעה בה, ומעתה יש מקום לומר, דבמיעוט קמא דבלא״ה עדיין אין השחיטה מפורעת, לכן אין להקפיד על חלדת הסכין בשעת שחיטת מ״ק ולכן קמבעי ומסיק בתיקו ודו״ק ועיין בדיבור שאח״ז.

תוס׳ ד״ה החליד, גבי מתני׳ דחלדה הי׳ ראוי להביא, אלא אגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת קמ״ל דאינה מפורעת כזאת פסולה מטעם חלדה, עכ״ל, כבר כתבנו למעלה, דמדברי התוס׳ אלו משמע, דפסול חלדה מצד שחיטה שאינה מפורעת נגעה בה, וכן כתב הדרישה בסי׳ כ״ד, דמקרא דחץ שחוט לשונם, יש סמך לחלדה, דמה חץ במשיכה אף שחיטה במשיכה, והפרמ״ג במש״ז מגיה בדברי הדרישה, דמה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי עיי״ש, ולכאורה יש להעיר בזה, דהא בסוף העמוד מביא הש״ס, דרבא הוה בדיק ליה גירא לר׳ יונה בר תחליפא, ושחט בה עופא בהדי דפרח, ופריך ודילמא עביד חלדה, ומשני, הרי דעכ״פ גם ע״י חץ מצי עביד חלדה, אבל לק״מ דאנן הכי ילפינן מחץ, דכמו שהחץ כשהוא יורה אותו הולך בגלוי דאויר, דלולי זאת הי׳ מעוכב מלילך למרחוק כמובן, כך הולכת הסכין על הצואר צריך להיות בגלוי ולא מעוכב בהליכתו על הצואר, ע״י שנחלד תחת הסי׳ וממילא גם החץ אם נכנס בתוך הצואר ושחט הסימנים בחלדה דפסולה השחיטה אע״פ שעד הצואר הלך בגלוי, כי אנן ההלכה על הצואר למדין מהלכת החץ עד הדבר שפגע בו החץ, ומזה נראה דהטעם של חלדה הוא שלא יהי׳ הסכין מעוכב בהליכתו, וא״כ חלדה מחשש דרסה ועיקור נגעה בה, וכן נראה מלשון המשנה לקמן דקתני, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, נקט לישנא דפסקו והגמ׳ פריך מאי קמ״ל תנינא, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו וכ׳, ומשני אי ממתני׳ הוו״א ה״מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה, אבל מלמעלה למטה דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי קמ״ל, הרי דבמשנה הוו״א דמשום חשש דרסה נגעה בחלדה והוא ממטה למעלה, וקמ״ל ר״י א״ר דגם מלמעלה למטה הדין כן, וע״כ דגם מלמעלה למטה עדיין איכא האי חשש דרסה, דאל״כ למה נקט גם הוא לישנא דופסקו וכאן פרש״י לתחתון כהלכתו וכו׳, ולא מתרץ מידי למה נקט לישנא דופסקו ולא קתני ושחטו, וע״כ משום דרצה להשמיענו דגם כאן איכא האי חששא שמא פסקו, וניהו דבכוב״כ נפסלת השחיטה בחלדה, כיון דאתא הקרא או ההלכה עליה, מ״מ נקט ר״י א״ר לישנא דופסקו כמתני׳ כדי שלא יהי׳ לבעל דין לחלוק ולומר דשאני מתני׳ דהוא ממטה למעלה ואית בי׳ טעם שלא שחט כראוי, משא״כ ממעלה למטה דליכא טעם זה, וכמו שאמר בגמ׳, לכן הוכרח לינקוט לישנא דופסקו לומר דגם ממעלה למטה איכא חשש זה, ולכן כל אופן חלדה פסולה, כנלפע״ד נכון ודו״ק.

ד״ה החליד במיעוט סי׳ מהו, ומפרש ר״ת דהכא בעי במ״ק וכו׳, וכן שהה במיעוט סי׳ דלקמן מפרש ר״ת דבמ״ק, עיין בתוס׳, וכ׳ הרא״ש ז״ל בסברת ר״ת דאפשר דלא אגמרי׳ פסולי שחיטה אלא במידי דמנבלה בי׳ ולא במ״ק, עיי״ש ומכאן ראי׳ גמורה דלשיטת התוס׳ נקה״וו אינו נבלה רק טרפה כשאר טרפות, וכאשר אבאר לקמן נצמחת שיטה זו, ממה דסברו התוס׳ דגם בסה״ג אינו אלא טרפה מחיים, רק שאין שחיטה מועלת בגרגרת הנפסק, משום דהוה כמנחא בדיקולא, וממילא דבנקה״וו דשפיר מצי שחט למעלה או למטה מן הנקב, אינו אלא טרפה, ולכן סובר ר״ת דאפשר לומר דלא אגמרי׳ פסולי שחיטה במ״ק, ושיטה זו קשה מאד להולמה, וכאשר דחאה רש״י לקמן נ״ב ע״א ד״ה תיקו, שכתב, דאי במיעוט קמא בושט ממנ״פ מיטרפא, דכיון דשהה הרי אזיל מעשה קמא, והוה לי׳ נקב בעלמא וטרפה, עי״ש, ועיין לקמן שם מה שכתבתי ליישב שיטת ר״ת ודו״ק.

בא״ד ור׳ אושעיא מפרש החליד במיעוט סי׳ היינו לאחר ששחט הרוב האחד והחליד תחת המיעוט שנשאר ושחט סי׳ השני, ושהה במיעוט סי׳ דלקמן, מפרש דקאי אשוחט בסכין רעה וכו׳, אבל כאן שכבר חתך רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו, וכשמוליך ומביא כל היום באותו מיעוטא, הוה כאלו חותך ביד וברגל ויש כאן שהיי׳ ופסולה, עכ״ל.

כבר כתבנו למעלה, דלשיטה זו צריכין לפרש ההלכה דתני רבי בברייתא לעיל״, דרוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה״ הוא השיעור דלכתחלה ורישא דהלכה ״דעל הושט ועל הקנה״ אתא לציין מקום השחיטה, ולא שיעורה, ומפירוש זה נצמח האיבעי בחלדה כיון דהאי מיעוט הנשאר כפסק דמי, דכמאן דמב״ד, עד שהוה כחותך בבשר המת, הוה כמו עור דלא הוה בכלל שחיטה למ״ד תחת העור אינו יודע, וכן מסופק לענין שהיי׳ היינו אם עסק בחתיכת החי מיעוטא, יותר משיעור שהיי׳ כיון דהוה כחותך ביד וברגל, אי הוה כשהיי׳ בבהמה בין סימן לסימן.

ולפ״ז בחלדה קמבעי, כמו דמסופק בעור, ולא בדרך את״ל, דהרי אם כשר בעור כשר נמי תחת מיעוט קמא של סימן הראשון, ואם פסול בעור פסול גם כאן, אבל בשהיי׳ לכאור׳ מאי קמבעי לן, דכיון דלא שייך לשחיטה אף לכתחלה, אם שוהה בחתיכת דבר דלא שייך לשחיטה, ודאי שהיי׳ מקרי, אבל י״ל דקמסתפק בהא דשוחט בסכין רעה דקאמר רבא דמוליך ומביא כל היום, אי בעינן דוקא חותך תמיד, או סגי בשלא הגביה הסכין מביה״ש ומוליך ומביא תמיד, בין חותך בין אינו חותך, וכמובא בזה ב׳ דעות בתו״ש עיי״ש, ואם נאמר כדעת המקיל, אז לא איכפת לן אפילו אינו חותך מסי׳ השני, כ״ז שעוסק בהא מיעוטא, דלא גרעו ממוליך ומביא בלא חתיכה כלל, אבל כל זה דוחק, דהוו״ל לספק בשחט בסכין רעה שפעמים אינו חותך כלל מה דינו, ולכן יותר נראה דהני בעלי האיבעי מסופקים בפירוש ההלכה גופא באיזה אופן מתפרש או דכתחלה בעינן סי׳ שלמים ורק בדיעבד סגי ברוב, או דשעורא דרוב לכתחלה הוא, ולא בעי יותר, אלא דלפ״ז האיבעי דחלדה הי׳ באת״ל דתחת העור כשרה.

ודע דלפ״ז בהני שתי האיבעות הדינים מתחלפים, דאם נאמר דבעינן שני סימנים שלמים בשחיטה דלכתחלה, אז בחלדה במעוט בתרא פסול ובשהיי׳ כשר, ואם דסגי לכתחלה ברוב הסי׳, אז הוא להיפך, דבחלדה כשר ובשהיי׳ פסול, וא״כ השוחט בסכין רעה והחליד במב״ת, הוה נבלה ודאי ממנ״פ.

עוד תדע דלשיטת ר׳ אושעיא חלדה ושהיי׳ ממש, וכן שאר פסולי שחיטה במיעוט בתרא, שלרש״י קאי האיבעי עליהם, לדידי׳ כשר בפשיטות, דניהו דגם לדידי׳ מסופק בעל האיבעי בפשט ההלכה כנ״ל, אבל אפילו אי בעינן לכתחלה כל הסי׳ מ״מ מהיכי תיתי יופסל בו שהיי׳ או חלדה, וכן לשיטת רש״י דהאיבעי קאי על חלדה, ושהיי׳ ממש במב״ת, הא׳ דינא דר׳ אושעיא בשחט בסכין רעה לית לן בה ושרי לכתחלה כיון דלרש״י בעינן כל הסי׳ לכתחלה הרי הוא עוסק תמיד בשחיטה, והוא פשוט, ובזה תמה אקרא על הדרישה והט״ז ז״ל בריש סי׳ כ״א, שהקשו על הטור והמחבר, דפסקו כרמב״ם, דגם בעוף בעינן ב׳ סימנים לכתחלה, ואיך כתבו בסי׳ כ״ד, דבסכין שאינה חד אסור דוקא בבהמה ומטעמא דר׳ אושעיא, אבל בעוף שוחטין בו, ומשמע אף לכתחלה, ואמאי כיון דלדידהו גם בעוף בעינן ב׳ סי׳ לכתחלה, ועמדתי משתומם דלפי הבנתם של הני הגאונים למה לא הקשו דגם בדיעבד יהי׳ פסול כמו בבהמה, דהרי לרש״י כל דשייך בו שחיטה לכתחלה, פוסלין בו כל פסולי שחיטה אף בדיעבד, והרמ״א בהגה בסי׳ כ״ג כתב דפסלינן אנן שהיי׳ וכל פסולי שחיטה במעוט בתרא וא״כ גם האי שהיי׳ דשחט בסכין שאינו חד נפסול אף בדיעבד, אלא דקושייתם מעיקרא ליתא, דהני תרי פירושים של רש״י ור׳ אושעיא בפי׳ האיבעיות, סותרים זה את זה כאשר ביארנו, אלא דאנו פסקינן לחומרא כדעת שניהם, אמנם בשוחט בסכין שאינה חד בעוף כשר ממנ״פ, דאי לר״א, דוקא בבהמה קמבעי לי׳ אבל בעוף כשר ממ״נ, אי שהיי׳ כי האי פוסלת, ע״כ מטעם דלא בעינן לכתחלה יותר מן הרוב, וא״כ בעוף כבר איתכשר בשחיטת הרוב שחיטה דלכתחלה, ורשאי אח״כ לעשות כל מה שלבו חפץ, ואי דבעינן כל הסי׳ לכתחלה, א״כ הרי הוא עוסק בשחיטה ולית כאן שהיי׳, ולשיטת רש״י הלא פשיטא לי׳ דבעינן כל הסימן לכתחלה, ולית כאן שהיי׳ כלל. ולמה לא ישחוט בעוף בסכין שאינה חד גם לכתחלה. - ומזה תראה איך בארזים הני אריות דבי׳ אילעי נפלה שלהבת, ע״י שלא דקדקו יפה בטעמא דהני שיטת רש״י ור׳ אושעיא.

אבל על הטור והמחבר יש תימא, דחששו על שיטת ר״א כלל, דכפי ביאורנו הלא בהא מלתא, אי בעינן לכתחלה שני סי׳ שלמים, או רובו שלהם סגי, פליגו ר״י ור״ל לקמן ל״ב, ומשם נצמח שיטת הרמב״ם דנקה״וו הוה נבלה מפני שפסקינן כר״י נגד ר״ל, וא״כ אין מקום כלל לחוש לשיטת ר׳ אושעיא ודו״ק.

ע״ש משנה, התיז את הראש בב״א פסולה, הי׳ שוחט והתיז את הראש בב״א, אם יש בסכין מלא צואר כשרה, עכ״ל המשנה, הרמב״ם והרמב״ן ז״ל מפרשים האי בבא בתרא, דוקא בהתיז את הראש קאמר, דבעינן אורך הסכין ב׳ צוארין, אבל בסי׳ לחודן אין קפידא אע״ג דשחט רק בהולכה, דניהו דבבא קמא, האי התיז את הראש לאו דוקא, דכל שלא משך הסכין ושחט דרך דרסה, אפילו לא התיז את הראש רק הסי׳ לחודן ודאי פסולה, מ״מ נקט והתיז את הראש משום, דכן אורחא דמלתא דכל ששחט בדרסה וכחתיכת צנון, דרכו להתיז את הראש עם הסימנים, וכמש״כ רש״י ז״ל בריש פרקן, עיי״ש, אבל בבבא בתרא דמיירי ששחט בדרך הבאה ולא בדרסה, אי בעינן גם בזה שיעור לסכין, למה נקט כלל והתיז את הראש, שאין הדרך כן, אלא ודאי דדוקא אם אירע כן שהתיז את הראש, בעינן כמלא צואר, אבל אם נחתכו רק הסימנים נמי כשר, ויש להסביר הדבר עפ״י מה שכתבו התוס׳ בדף הסמוך ד״ה חוץ לצואר, דאין צריך להוליך כל אותו השיעור, ולא הוצרך שיעור זה, אלא כדי שישחוט בריוח, ופעמים שהסכין חריף וישחוט הרוב בלא הולכת כמלא צואר עכ״ל, וא״כ אין בסכין פחות מכשיעור אלא חשש דרסה, ולא דרסה ודאי, אמור מעתה דחשש זה אינו אלא בהתיז את הראש, דזה בעצמו מורה ששחט בדרסה, דבדרך הולכה אין דרך לחתוך כל הראש, וכמש״כ רש״י בריש פרקן, לכן חששו כאן בסכין קצר ובהבאה או הולכה לחוד, אולי דרס אבל בלא נחתכו רק הסי׳ שאין כאן ריעותא המורה על הדרסה לא חיישינן גם בסכין קצר והולכה לחוד דעשה דרסה, כיון דאפשר לשחוט בלא דרסה, ואדרבה מדלא התיז את הראש, איכא הוכחה דצמצם את ידו שלא ידרוס.

ולרש״י ויתר הראשונים, דס״ל דגם בשחט רק הסימנים לחוד נמי חיישינן לדרסה, צ״ל דהא דנקט והתיז את הראש הוא ליתן טעם למה הביא ולא הוליך את הסכין, כדרך השחיטה דלכתחלה, לכן קאמר דמשום שאירע דבהבאה לחוד התיז את הראש, ולא הספיק להוליך וכן מבואר ברש״י ז״ל וז״ל: ״והתיז את הראש בהבאה הראשונה עד שלא הספיק להוליך וכו׳״ עכ״ל הרי דרש״י כיון לפרש הא דקתני והתיז את הראש, לאו משום דדוקא בהתיז את הראש, והא דלא קתני התנא בפירוש שחט בהבאה לחוד, ואז לא הי׳ צריך להא דהתיז את הראש בב״א, משום דרוצה לאשמעינן נמי דלכתחלה לעולם צריך הולכה והבאה, וזאת לא הוה שמעינן, מהא דקתני שחט בהבאה לחוד לשון דיעבד, דבכל הני דקתני במתני׳ שחט שני ראשון כאחד, ושנים אוחזין בסכין, נקט לשון דיעבד אף דכשר לעשות כן גם לכתחלה משום דאין דרך לעשות כן, ה״ה הו״א דהאי דשחט בהבאה לחוד נמי משום דאין דרך לשחוט בהבאה לחוד נקט כן, אבל לעולם גם לכתחלה מצי עביד הכי, אבל עתה דקתני והתיז את הראש, ומשום דבהבאה נגמרת עם כל הראש, אבל לולי זאת הי׳ גם מוליך, הרי ע״כ דלאשמעינן אתא דמדינא מחויב להביא ולהוליך, דאל״כ, שפת יתר הי׳ הא דוהתיז את הראש בב״א, ועיין במל״מ פ״ב הלכ׳ ט׳ שהביא חלוקי דעות בדין זה אי בעינן בסכין ארוכה נמי הולכה והבאה לכתחלה, ולפי מה שכתבנו הדבר תלוי בשיטת רש״י ורמב״ם, דלרש״י נקט והתיז את הראש בב״א, כדי להשמיענו זאת, דלכתחלה הי׳ מן הצורך להביא ולהוליך. אבל לרמב״ם ז״ל דדוקא נקט והתיז את הראש, לא נשמע דין זה, ועיין לעיל דף י״ב ע״ב בענין זה, ודו״ק.