ע״ב גמר׳ היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה וכו׳ אר״פ לר״נ בנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר, ופרש״י ז״ל ולא לטבול, ונפלה כולה לתוך המים עכ״ל וכל הרואה ישתומם, דמה בין זה לנפלה מן הגשר, כיון דלמעשה הטבילה לא כיוונה כלל ודרך מתעסק נפלה כולה לתוך המים, הכי מה שירדה להקר בלי טבילה, כוונת מעשה מקרי, ואין זה דומה כלל לכוונת חתיכת סימנים, כי מעשה דחתיכת הסימנים הוא מעשה השחיטה המתרת, אם לא אירע בחתיכה זו איזה פסול מהני פסולי שחיטה, אלא דהוא כיוון לסתם חתיכת הסימנים בלי השקפה על דקדוקי המעשה הלזו, אבל כאן בירדה להקר, אין במעשה ולא בכוונתה ענין טבילת כל גופה כלל.

אבל דע כי כמו דבשחיטה, אי לאו דאתא ההלכה להגבילה בהני דקדוקי שחיטה, גם על שחיטה פסולה הי׳ שם שחיטה עליה, כי ההלכה גורמת שאנו מחלקין בין חתיכת סימנים בהכשר לחתיכת סימנים בפיסול, ואשר על כן סברו רבנן דכוונת חתיכת סמנים סתם נמי כוונת מעשה שחיטה מקרי, דלגבי הכוונה לא נחלק בין מעשה למעשה, כמו כן בטבילת טמאים, דאמרה תורה ורחץ בשרו במים או במים יובא, לולי דרשת חכז״ל ״את כל בשרו״ שיהי׳ כל בשרו תחת המים בב״א, במשמעות לשון רחיצה במים, לא הוה מצינן לחלק בין שרחץ כל גופו בפעם אחת במים, או שרחץ גופו וראשו בהפסקה, כי האי מושג טבילה שלנו, נתהווה ע״י ההלכה דבעינן רחיצת כל הגוף תחת המים בפ״א, ולכן לגבי כוונה, הוה כוונת ירידה להקר בלי השקפה על טהרה שציוותה התורה אלא נקיית הגוף מזוהמה, כוונת המעשה הכוללת כל מיני רחיצה ואין חילוק בין בפ״א לשתי פעמים, והוה ממש כמו כוונת חתיכת הסימנים בשחיטה, ושמור לך הדבר הזה כי הוא אמת לאמיתו, ומתפרשים דברי רש״י כפשוטן.

אבל מה שיש להעיר על האי מימרא דר״פ הוא, דלפי מה שביארנו לעיל דגם לר״נ בעינן כוונת מעשה הפלת הסכין עכ״פ, דכיון דכתיב וזבחת למצוה, שמעינן דעכ״פ כח אדם בעינן, וממילא דבעינן נמי כוונה לכח אדם, וכמש״כ הרא״ש והרשב״א שהבאתי לעיל דמתעסק בכח אדם. לא יחשב עשיית אדם כלל, וכל זה בשחיטה דאיכא קרא דוזבחת דמני׳ ילפינן דבעינן עכ״פ כח אדם לעכובי, אולם בטבילה דאפילו גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים מטהר, הרי דלא בעינן כח אדם כלל, ומה״ט בנפלה מן הגשר נמי עלתה לה טבילה לר״נ אע״ג דליכא בנפילה שום כח אדם, ודומה לנפלה סכין ושחטה, וכיון דלר״נ לא בעי בטבילה שום כח אדם ולא שום כוונה מעשה כוונה זו להקר לרבנן מנ״ל, דכמו דלר״נ נפלה מן הגשר דליכא שום כח אדם כשר, נימא דגם לרבנן כן הדין דלא פליגו ר״נ ורבנן אלא בשחיטה דלשניהם בעינן כח אדם, וממילא גם כוונה לאיזה מעשה, לר״נ סגי בכוונת הפלת הסכין ולרבנן בעינן כוונת מעשה הממית, דהיינו כוונת חתיכת סימנים, אבל בטבילה דלא בעינן שום כח אדם לר״נ, מנ״ל דפליגו רבנן עליו, ודבר זה צע״ג בעיני ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ר, שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה וכו׳, נשחטה אחרת עמה, לר״נ פרה פסולה בהמה כשרה, לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה, ויש לי מקום עיון איך הדין בשתיהן חולין, ונתכווין לאחת ושחט השניה, או ששחט שניהם לרבנן דבעי כוונה לשחיטה, דהיינו לחתיכת סימנים, מה דינה של השניה, ומדהעמיד רבא דינו בפרה אדומה ובהמה אחרת, שהוא הלכתא למשיחא ולא קאמר בשתי בהמות חולין, נשחטה אחרת עמה, דלר״נ כשרה גם השני׳ ולרבנן השני׳ פסולה, ליכא למישמע מינה, דבחולין לכ״ע שתיהן כשרות, די״ל דפסול פרה אתא רבא לאשמעינן דתלו בפלוגתא דר״נ ורבנן, וכמו שאמר לקמן דלר״נ איצטריכא לי׳, אבל לפע״ד נראה דבבהמת חולין גם לרבנן דר״נ אין לפסול השניה, דקשה מאד לומר דבמעשה אחת תהי׳ אחת כשרה ואחת פסולה, וראי׳ לזה יש להביא ממה שפסק הרמב״ם בפ״א ה״י מהל׳ שבת ״דהיו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכווין לכבות את זו וכבה את זו או להדליק את זו והדליק את זו חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה״ עכ״ל, וא״כ פשיטא דבשחיטה נמי דינא הכא דכל שנתכווין לשחיטה אע״ג דנתכווין לאחרת, ונשחטה חברתה דכשרה וממילא גם בנשחטו שניהם ג״כ מהני כוונה להאחת גם לשניה, דלא אדע מקום לחלק בין שני דינים הללו, ואם כנים אנחנו בדברנו אלו צ״ל דהא דקאמר רבא דבנשחטה אחרת עמה, דלרבנן פרה כשרה, בהמה פסולה, דוקא בפרה אדומה הדין כן משום דפוסל בה שחיטת אחרת עמה, משום אותה ולא אותה ואת חברתה, וא״כ כל ששוחט את הפרה הרי הוא לגבי אחרת כהיפך כוונה, ולרבנן דבעינן כוונה לשחיטה, ה״ה דהיפך כוונה פוסלת, ובזה יל״י מה שיש להעיר על דברי רש״י ז״ל ב״ה ד״ה, שכ׳ וז״ל ״פרה פסולה מחמת מלאכה האחרת ובהמה כשרה״ עכ״ל, ותמה הראש יוסף ז״ל, למה לא פרש״י דמשום שחיטת שתים נפסלה הפרה, ואני אוסיף לדקדק, למה הוסיף רש״י תוספת שאינו צריך, לכתוב דבהמה כשרה, דפשיטא ומה״ט גם רבא לא הזכיר רק פסול דפרה לד״ה, אבל כשרות דבהמה הוא מלתא דפשיטא, אבל לפי האמור ניחא, דלכאור׳ הי׳ מקום לומר כיון דפרה נפסלת ע״י שחיטת שניה עמה הרי אנן סהדי דאינו רוצה שתתכשר האחרת בשחיטה, אלא רוצה לנוחרה להאכילה לעכו״ם או לכלבים, כי פרה אדומה דמיה יקרים, ומהיכי תיתי ירצה לפסלה בשחיטת הבהמה הלזו, ונאמר דסתמא כמפרש דהוה לי׳ היפך כוונה, שלא תתכשר בשחיטה, וזאת מהני לרבנן, דבעי כוונה לשחיטה כנ״ל, אבל זה ליתא דאפילו לא תתכשר הבהמה ותהי׳ כנחורה, נפסלת הפרה עכ״פ מחמת פסול מלאכה אחרת, ולכן הפרה לעולם פסולה, והבהמה כשרה, וזה נכון מאד בכוונת רש״י ז״ל, ודו״ק.

רש״י ד״ה ופירות הרי הן בכי יותן, ומקבלין טומאה מכאן ואילך, דאחשבה להו נפילת פירות (לפע״ד נראה להגיה נטילת פירות) ליטול ידיו בהגבהתן, והוה לי׳ משקין שסופו לרצון וכו׳ עכ״ל, וכפי הנראה דלהיפך הוול״ל, דהוה לי׳ משקין שתחילתן לרצון, כי הרצון הוא כניסת ידיו והוצאתו מן המים כדי שיודחו, ושוב מכשירין את הפירות אע״פ שהמים שעל הפירות שלא לרצון המה, כי רק תחלת תלישת המים בעינן שיהי׳ לרצון, אבל נפילתן על הפירות אפילו שלא לרצון מכשיר.

ועיין בחי׳ הרשב״א ז״ל, שהקשה על הרמב״ם בפי״ב מטו״א, שפסק דבעינן רצון בעלים דוקא, מהא דקתני הכא ופשט מי שידיו טמאות דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות, ועיין בכ״מ שם שכ׳ על דברי הרשב״א שאין לדבריו הכרע, ואני תמה דיותר הי׳ להקשות על הרמב״ם, דמכאן מוכח דלא בעינן רצון כלל בשעת נפילת המים על הפירות, כל שתחלת תלישת המים הי׳ לרצון, והרמב״ם דמצריך רצון בעלים דוקא, ע״כ לשיטתי׳ אזיל דבעינן רצון ומחשבה בשעת תלישת המים מן המים, וגם רצון בשעת נפילתן על הפירות, עיי״ש בהשגת הראב״ד (ודברי הכ״מ שם נפלאים בעיני, דהרי בפירוש כ׳ הרמב״ם כן הלכה ג׳ שם בדין כופה קערה עיי״ש) והאי רצון בתחלת תלישת המים, ודאי דלא בעי בעלים של הפירות, דמה להני בעלים, עם הני מים שעדיין לא נפלו על הפירות, אבל מה דמצריך הרמב״ם דעת בעלים, הוא ברצון השני שבשעת נפילת המים על הפירות, אבל הראב״ד והר״ש וכן רש״י ותוס׳ דפליגו על הרמב״ם, וס״ל דכל שהמים נתלשו ברצון מכשירין גם בלא שום רצון בשעת הנפילה על הפירות, לא שייך כלל דעת בעלים ואפילו בהאי דינא דאם אין תחילתן ברצון וסופן לרצון דמכשירים דאז נמי רק מצד שהמים יהיו כתלושין לדעת בעינן האי רצון, עיין בהשגה שני׳ של הראב״ד שם, וא״כ גם אז לא מצד הפירות בעינן האי רצון אלא מצד המים שיתחשב עליהם לשום דבר תלוש, עיין לעיל דף ט״ז ע״א רש״י ד״ה לענין הכשר זרעים, וא״כ בעל הפירות לא שייך לזה כלל, אלא רצון של נותן המים כדי שיהי׳ להמים דין תלושים לרצון, הרי דהאי פלוגתא שבין הרמב״ם לראב״ד, אי בעינן דעת בעלים דוקא, תלוי בפלוגתא השניה אי בענין גם רצון בשעת נפילת המים על הפירות, ולכן יותר הו״ל להרשב״א להשיג על הרמב״ם ולומר דמכאן מוכח דלא בעינן רצון כלל בשעת נפילת המים על הפירות, כי הוא העיקר וממילא בטל מה שהצריך הרמב״ם דעת בעלים, דהא כאן לא חישב כלל על הפירות, לא הבעלים ולא האי טמא שרוצה להדיח את ידיו.

אבל המעיין ברמב״ם יראה שנשמר מקושי׳ זו דז״ל שם בהל׳ יו״ד ״פירות שנפלו לתוך המים ופשט ידיו ונטלן לא הוכשרו, ואם חישב שיודחו ידיו, הוכשרו במים שבידיו שהמים שבידיו ושעל הפירות הרי הן כתלושין ברצון״ עכ״ל, הנה תראה דהרמב״ם שינה מלשון הש״ס וכ׳ ופשט ידיו ולא כ׳ מי שידיו טמאות, והוא כדי שלא נפרש דעל אדם דעלמא קאי, אלא על הבעלים קאי, והנה ידועה סברת פסיק רישא במעשה שבת, דכל שמתכוין לדבר אחד וע״כ נעשה עוד דבר אחר הרי הוא כמתכוין לשניהם, משום דא״א זה בלא זה, וא״כ מי שמעלה פירות מתוך המים כיון דא״א להעלותן בלי מים שעליהם אין לחלק ולומר דכיוון להעלות רק הפירות ולא המים שעליהם, ולכן לדעת כל הני הראשונים גם בחלוקה הראשונה דפשט טמא את ידיו להוציא את הפירות הי׳ להם שפיר הכשר מים, כי כמו שהעלה הפירות לדעת, העלה המים שעליהם ג״כ לדעת מכח סברת פסיק רישא, אבל לרמב״ם ניחא דניהו דתלישת המים הוה לדעת משום פסיק רישא, אבל אנן בעינן גם נפילתן על הפירות לדעת ולזה ליכא כאן מעשה המורה על רצון ודעת שיתלחלחו הפירות מן המים, אבל בחלוקה שניה שבשביל שיודחו ידיו פשט את ידיו הרי דהעלה מים בידו לדעת ורצון, וכיון שהעלה הפירות עמהם וא״א שלא יתלחלחו ע״י המים שבידו הרי איכא פסיק רישא גם לזה ושפיר הוכשרו, ולכן קושי׳ הרשב״א נתהפך עליו ועל דעמי׳ דאם ניחא דלא בעינן בעלים ע״כ משום דסגי ברצון תחלה על תלישת המים, וזאת איכא גם בחלוקה הראשונה, בטמא שפשט את ידיו ליטול הפירות, ומשום דא״א ליטול הפירות בלי מים שעליהם, ודו״ק.