ע״ב תוס׳ ד״ה אלא דמתה והדר ילדתי׳, והא דאמר בפ׳ יוצא דופן דעובר מיית ברישא, היינו היכי דמתה מעצמה, אבל נהרג לא עכ״ל, והסברא מבוארת, דבכל מיתה טבעיית מחמת אפיסת הכוח, מתים האברים הרחוקים ממשכן החיות תחלה, ומכש״כ הולד שאינה גופה ממש, ועדיין הלב והאברים הסמוכים ללב יש בהם חיות, אבל במיתה פתאומיות ע״י שחיטה או הריגה, נהפך הוא דע״י שפיכת דם הנפש יומת הלב והראש משכן החיות, אבל באברים החיצונים עדיין השפעת החיות שמלפנים פועלת בהם, עד שמפרכסים גם אחר מיתת הלב והראש, ומש״ה תנן במשנה דאהלות, בהותזו ראשיהן טמאים אע״פ שהאברים החיצונים מפרכסים דאין זה אלא כזנב הלטאה, ר״ל דהאי פירכוס הוא משפע החיות שקודם לכן, שעדיין פועלת בהני אברים החיצונים, אע״פ שהראש הותז, ומן האמת הלזה יוצא, כי שגגה רבתא יצאה מלפני האחרונים ז״ל במחכ״ת, במה שהביא הפת״ש בסי׳ י״ז דמסוכנת לאחר שהותז ראשה לא מהני הפירכוס שאינו אלא כזנב הלטאה, והוא כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמי׳ אבל שכחו ולא ידעו כי רק בבריאה והותז הראש אפשר שתפרכס גם אחר ההתזה, משום שפעת חיות שבאברים החיצונים מקודם ההתזה אבל במסוכנת אם באמת מתה היתה מחמת אפיסת הכח ולא מחמת השחיטה, אז האברים החיצונים מייתו ברישא ולא מצו מפרכסים וכל שהיד והרגל מפרכס מורה על חיות הלב ושאלמלא הותז הראש, היה חי עדיין, דאלו בשעת התזה כבר הי׳ הלב מת, מכש״כ שלא היה רגש חיות בידים ורגלים שמתים תחלה.

ודע דהמעיין בגמ׳ ותוס׳ בב״ב קמ״ב ע״ב ימצא לפום רהיטא סתירה לדברי האמיתים האלו אבל בקל יש ליישב, ועל זה וכיוצא בזה צריך למשכן נפשי׳ כדי להעמיד האמת המוסכם ומוחלט על תלו ודו״ק.

וכאן בסוף הסוגי׳ אני חוזר למה שדרשו לעיל ולא בא בפי בשר פיגול היינו בשר מבהמה שהורה בה חכם, וציינתי לעיל שתעיין במה שכתבתי לקמן מ״ד ע״ב, וכעת ניתוסף לי ראי׳ ברורה לדעת רש״י שם דפי׳ מלתא דתלי׳ בסברא, היינו כמו מקיפין בריאה, אבל מה שתלי׳ בשיקול הדעת היינו גמר׳ דהרי מבואר ביבמות צ״ב ע״א דהורו בי״ד ששקעה החמה ולבסוף זרחה, אין זה הוראה אלא טעות, והוסמך ע״ז לעשות מלאכה בשבת מביא חטאת, אבל הורו בשיקול הדעת דאין זה מלאכה או שאין זה חלב שאסרה התורה וטעו, העושה על פיהם פטור משום דזה הוראה מקרי, הרי יוצא מזה מפורש דכל שדרך הוראה טעה, אין כאן שגגה להעושה על פיו, אלא הקולר תלוי בבי״ד שהורה כן, כי כך גזרה התורה לומר ועשית כאשר יורוך ואין לך אלא שופט שבימיך, וא״כ למה ניחוש בהוראת חכם על טעות, משא״כ בדבר התלוי במציאות, שאם טעה אין זה הוראה, והעושה ע״פ טעותו חייב חטאת שפיר יש להחמיר שמא טעה החכם בריאה או במדידה וכדומה, וניהו דאנן פסקינן דיחיד שעשה בהוראת בי״ד חייב חטאת ודלא כר״י דפוטר, עיין ברמב״ם פ״ז משגגות, היינו משום דכל שהבי״ד אינו מביא קרבן העושה מביאו, אבל לעולם גם לדידן קיל להעושה, ממה שעושה ע״פ טעות במציאות.

ועכ״פ אני תמה על הרמ״א בהגה סוף סי׳ קט״ז, שפסק שם דין זה דהורה בה חכם בדבר שתלי בסברא דלא כרש״י, אלא דכל שהורה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה, דמשמע דכל שנדפס בספר להתיר אע״פ שאותו המחבר מסברא התיר שפיר דמי, ואין לדבר זה טעם, דאם החכם הזה יזכה לדפוס חדושיו נעשה סברתו גמר׳ ע״י הדפסה ואפילו אם ימצא חולקין עליו מ״מ אם רוב הפוסקים מסכימים להתיר שפיר דמי, וכאשר באמת כן הוא ולא שמענו מעולם שבעל נפש יחמיר בדבר כמו למשל בתערובות מין במינו דלרש״י ודעמי׳ פסקינן כר״י דלא בטל, אבל אנן פסקינן כרבנן דבטל, ולא שמענו מעולם, מי שיחמיר בזה לחוש לשיטת רש״י ולמה נחמיר יותר בדבר שחכם מופלג מתיר ע״פ סברא ישרה ואין עדיין שום חולק עליו לחוש, שמא טעה בסברא, ואע״ג דבזה״ז דאין לנו חכם מוסמך מ״מ לא אוכל להבין דלמה נחמיר יותר בהוראת חכם בשיקול הדעת שאין שום חולק עליו אלא שלא נמצא ההיתר מפורש בדפוס, ממה שנמצא מחלוקת בדפוס, אלא שהכריע כדעת המתיר, וידעתי שיש מקום לחלק בין שאיקבע ההיתר בפוסקים מפורסמים, ובין סברת יחיד שעדיין לא נתקבל בכל העולם, אבל הסברא הישרה נותנת ההיפך, דכל שהסברא הברורה מסכמת להתיר, בלי שנמצא חולק עליה, האי היתר יותר ברור וראוי׳ יותר לסמוך עליו מההיתר שיצא מתוך פלוגתא בין הפוסקים במקום שאין כאן הכרעת בי״ד הגדול המוסמך אשר עליו אמרה תורה ע״פ הדבר אשר יורוך והדברים עתיקים ועיין בזה לקמן קי״א ע״ב בהא דאמר רב חס לי׳ לזרעי׳ דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס״ל, ובמה שכתבתי שם וכן בהקדמה שלי, ודו״ק.

משנה השוחט לכותי שחיטתו כשרה, הלב ארי׳ ז״ל הביא דברי הר״ן ז״ל, שכ׳ דהלכה כר״י דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ומותר אף לכתחלה, והא דנקט במתני׳ שחיטתו כשרה לשון דיעבד וכו׳ וקמתמה על הר״ן, למה לא נימא דלת״ק בדיוק קתני לשון דיעבד, דלפי מה דמוקי בגמ׳ אף בדשמעינן דחישב, הרי איכא משום לפ״ע, ומכש״כ לפי ל״ק, דרק בדלא שמעינן מיירי, דיש לחוש לכתחלה דלמא יחשוב מחשבה לע״ז, עכת״ד ולפע״ד נראה דודאי לל״ק לת״ק י״ל, דרק בדיעבד שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה יש לחוש שמא חישב לע״א והשוחט לא שמע, אבל מאחר דפסקינן כר׳ יוסי דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, גם לכחחלה אין לחוש, ומה שכ׳ הר״ן לתרץ לישנא דדיעבד לת״ק, היינו ללישנא בתרא דאף בדשמעינן דחישב לית לן בה, דלא ילפינן חוץ מפנים, וא״כ אין שום נפקותא לדינא בין ת״ק לר׳ יוסי, ומה שכ׳ הלב ארי׳ דיש בזה עכ״פ משום לפ״ע, זה אינו, דכיון דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, לא עבד הנכרי במחשבה זו ולא מידי, דהרי תני׳ בסנהדרין נ״ו ע״ב, בעכו״ם דברים שבי״ד של ישראל ממיתין עליהם, ב״נ מוזהר עליהן, אין בי״ד של ישראל ממיתין עליהם, אין ב״נ מוזהר עליהן, וכן פסק הרמב״ם בפ״ט ה״ב ממלכים, ופשיטא דבזה מחשב וזה עובד אין בי״ד ממיתין, ואין זה דומה להא דלקמן דשוחט ע״מ לזרוק דמה לע״ז, דאפילו ר״ל דס״ל דהבהמה מותרת מודה דהשוחט חייב מיתה, וכמו שאמרו בסנהדרין ס״א ע״א דגברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועבדו בסייף דשאני התם דעבד מעשה שהוא עבודה, וכפרש״י ז״ל שם וז״ל ״והכא נמי לא בעי קרא הואיל ושחיטה צורך זריקה הוא, והא חשב בשחיטה ע״מ לזרוק, הוה לי׳ כעובד עכו״ם דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי וכו׳״ עכ״ל הרי מסביר לן רש״י דשחיטה זו ע״מ לזרוק בכלל עבודה היא, ולכן חייב עליה, אף דלא נאסרה הבהמה על ידה אבל כאן בזה מחשב וזה עובד, דליכא שום מעשה אלא מחשבה בעלמא, כל שלא נעשה הבהמה תקרובות עכו״ם, גם שם עבודה אינה על המחשבה לחוד, ואין זה דומה למה שאמרו דע״ז חייב גם על המחשבה לחוד, כדכתוב למען תפוש את ישראל בלבותם, דהיינו קבלת אלהות בלב, אבל כאן הקרבה לעכו״ם הוא וכל שאין כאן לא קרבן ולא מעשה, רק מחשבה בעלמא אין כאן חיוב לגוי המחשב וממילא ליכא לפ״ע, והלב אריה במחכ״ת שגה בזה, ומה שנלפע״ד כתבתי ודו״ק.

ע״ש במשנה ור״א פוסל, אר״א אפילו שחטה לאכול לכותי מחצר הכבד שלה פסולה וכו׳, הנה התוס׳ הקשו מהא דלקמן בשוחט לשם הרים, דמדייק פסולה אין זבחי מתים לא, ולדידי קשה להיפך על לישנא דפסולה, דהרי השחיטה אינה נפסלת בכך ואפילו בשוחט לעכו״ם ממש, למ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וכאשר סתם התנא לקמן בפ׳ אוא״ב דשוחט לע״ז חייב משום אוא״ב, ואיך קתני כאן וכן במשניות שאחר זו, בשוחט לשם הרים וכן בשוחט לשם עולה, שחיטתו פסולה, שוב מצאתי בהגהות מהרש״ש ז״ל בסוף פרקן על המשנה דשוחט לשם עולה שנתעורר בזה ולא ידעתי למה המתין עד המשנה האחרונה ולא הקדים קושיתו במשנה זו.

אבל באמת אין כאן מקום לתמוה לפי מה שכפלתי ושלשתי זאת, דכל המסכת׳ אליבא דר״ע קודם חזרה נשנית, ולדידי׳ שחיטה פסולה אינה נבלה, אלא אסורה כטרפה, ואפילו סימן אחד בפיסול אינה עושה נבלה, ורק אחר חזרת ר״ע נידונת כל שחיטה פסולה כנבלה, לענין מלקות וטומאה, וא״כ שייך לשון שחיטה פסולה על כל דבר המפסדת כשרות הנשחט בשעת מעשה השחיטה, כמו מחשבה זרה, אע״ג דאין הפסול בגוף השחיטה, כיון דסכ״ס אין האי שחיטה מכשרת לאכילה שחיטה פסולה יקרא, וזה אמת לאמיתו, אלא דעל הרמב״ם יש מקום תפיסה, שכ׳ בפ״ג הי״ח דכל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה, הרי זו נבלה, ואם אכל כזית ממנה לוקה משום אוכל נבלה וכו׳, עכ״ל, ואיך כתב הוא ז״ל על כל הני, שחיטתו פסולה כלישנא דמתני׳, וזה אינו, דהני גם לאחר חזרת ר״ע אינם אלא איסורין באכילה. אבל לא נבלה, ויל״י בדוחק דהאי כללא דכייל הרמב״ם, לא קאי אלא במקום דהפיסול הוא בגוף מעשה השחיטה, אבל לא אהני דבגוף השחיטה אין כאן פיסול, אלא מצד מחשבה זרה, ודו״ק.