ע״ב גמר׳ שחטה ואח״כ חישב עליה, זה היה מעשה בקיסרי, ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר, ומסיק בגמ׳ משום דמסופק אי אמרינן מוכיח סופו על תחילתו, משמע מכאן דמחשבה לחוד בלא שום דיבור מהני בע״ז, דהרי אפילו נאמר דסופו מוכיח, אינו מוכיח אלא דמחשבתו הי׳ גם אז כמו שאומר אתה, אבל אין כאן הוכחה על אמירה שבתחלתו, וזה תימא רבתא דניהו דעל ע״ז מתחייב גם על המחשבה היינו קבלות אלהות, אבל על הקרבה שיתחייב על המחשבה שחישב להקריב, זאת לא שמענו, ומי שלא אמר כלום רק חישב במחשבה ע״מ לזרוק, ודאי דלאו כלום כמו בפיגול דבעינן דוקא אמירה ולא מחשבה בעלמא, ועיין תוס׳ לעיל ד״ה אלא, ובחויו״ט פ״ג משנה י״ב בב״מ ד״ה החושב, שוב ראיתי שק״ז בעהחת״ס בחדושיו נתקשה בזה, ולכאור׳ לפי דעת רבינו ירוחם דהאי חישב זורק ממש קאמר, י״ל דסופו מוכיח דמסתמא דרך המקריבים לע״ז, כן הוא שאומרים, אבל מלשון רש״י ז״ל שכתב דאח״כ אמר שיזרוק וכו׳ וכן מפסק הרמב״ם והשו״ע שכתבו שחישב עליה אח״כ לזרוק, משמע דעד השתא לא אמר כלום, שהרי מי ששמע מה שאמר אח״כ שיזרוק הי׳ שומע גם בשעת שחיטה אם היה אומר ששוחט ע״מ לזרוק ולא עוד אלא דאם היה אומר כן בשעת שחיטה למה לי׳ להכפיל הדבר אחר השחיטה, וצע״ג ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אלא א״ר שיזבי, לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב״ג, ועיין בהגהות מהרש״ש, והלב ארי׳ כתב, דאיסור לא אמרו משום דהם בעצמם פליגו ארשב״ג, ול״ל סופו מוכיח על תחלתו, ולא הבנתי דא״כ למה לי׳ דהיתר לא אמרו משום כבודו, דיותר הוו״ל למימר דמסופקים היו בסברא זו דמוכיח סופו על תחילתו, דכמו דמצי לחלוק על רשב״ג מצי מסתפקים בסברתו, אלא דקושי׳ זו עוד יותר קשה, לפי המסקנא דרשב״ג דהכותב נכסיו הוא דהרי שם באמת פליגו רבנן עליו ולמה לא נאמר דמסופקים היו, דהלכתא כמאן לכן לא אמרו בה דבר, ור״ח דלעיל דמפרש משום כבודן של ר״א ורבנן ולא אמר דמסופק הי׳ דהלכתא כמאן י״ל דלא מסתבר שהיו מסופקים בדר״א נגד הת״ק ור׳ יוסי, ואי דא״כ הוו״ל לי׳ למימר דאיסור לא אמרו משום דס״ל כרבנן, די״ל כיון דבהיתר אמר מפני כבודן של ר״א, אמר כן גם באיסור דלא אמר מפני כבודן של רבנן, אבל כאן ברשב״ג ורבנן ודאי הי׳ מצי לומר דמסופקים היו לפסוק כמאן, אלא דיש ליישב דבכל מקום שההלכה רופפת בידך, בדאורייתא זיל לחומרא ובדרבנן להקל, לכן א״א לומר דמסופקים היו אבל אי סברו כחכמים דרשב״ג, דלא אמרינן סופו מוכיח ע״ת, שפיר דאיסור לא אמרו, מפני שסברו כחכמים, והיתר לא אמרו מפני כבודו של רשב״ג, אבל להפך א״א לומר דסברי כרשב״ג ולא אמרו איסור מפני כבודן של חכמים, דאין חולקין כבוד לרב במקום דאיכא איסורא והוא פשוט ודו״ק.

ע״ש משנה השוחט לשם הרים וכו׳ שחיטתו פסולה, עיין במשנה דלעיל שכתבתי דכל הני שחיטתו פסולה, אע״פ שאינה נבלה דהרי ששא״ר ש״ש, מ״מ קרי לי׳ שחיטה פסולה ככל שחיטתו פסולה דבהאי מסכת׳ דקודם חזרת ר״ע אין בה משום נבלה, וכאן ע״כ אתה אומר כן דהרי, בגמ׳ קאמר דזבחי מתים לא, משום דהא להר והא לגדא דהר, ופרש״י דלאו תקרובות מקרי משום דאין ההר נעשה ע״א, אבל מ״מ פסולה מלאכול משום דדמי׳ לשחיטת עכו״ם, וע״כ דרק לאכול גזרו אבל לא לענין טומאת נבלות דאם נאמר דכל שפסלו השחיטה מדרבנן גם לענין טומאת נבלות גזרו, א״כ גם לענין תקרובות עכו״ם לגזורו שיהי׳ אסור בהנאה, אלא ודאי במקום דקתני במשנה שחיטתו פסולה, אין בה משום טומאת נבלות, וכר״ע קודם חזרה, דרבנן לא גזרו אלא על האכילה ולא לענין טומאה ודו״ק.