ע״ב גמר׳ רבינא אמר הכי קתני הכל מומחין שוחטין אע״פ שאינם מוחזקין וכו׳ ל״א הכל מוחזקים שוחטין אע״פ שאינם מומחין וכו׳, ותמיה לי איך סובר רבינא לחלק בין מומחין למוחזקין מהיפוך להיפוך דבלישנא קמא סובר דלענין מומחין לא סמכינן ארוב אפילו בדיעבד ולענין מוחזקין אפילו לכתחלה ובאיתא קמן אין צריך לשאלו ובל״ב מהפך סברתו דלעילופי אפי׳ בדיעבד חיישינן ובמומחין אפי׳ איתא קמן א״צ לבדקו ולא ראיתי מי שירגיש בזה.

ונלפענ״ד דהנה כאן נגד הרוב דמומחין ומוחזקין איכא חזקת איסור דאינה זבוחה וכבר הקשה הרא״ש לקמן דף ט׳ ובתה״ב ה׳ שחיטה דנאמר סמוך מיעוט אל החזקה, ותירצו דהאי רוב עדיף מסתם רוב או משום דהוה רובא דרובא או משום דאינו מומחה ומוחזק נמי מצי שחט שפיר, והנה רובא דרובא הוה כודאי ולא מגרעי לי׳ אפילו אלף חזקות שכנגדו דמה איכפת לן החזקה כיון דידעינן בודאי שנשתנה ונסתלקה החזקה אבל אם נאמר דהאי רוב הוה רק רוב פשוט ממילא דמגרע לי׳ החזקה ומצטרפת למיעוט להשוותו ספק ואסור אף בדיעבד, וא״כ רבינא הכי ס״ל דרוב דמומחין הוה רק רוב פשוט ורוב דמוחזקים הוה רובא דרובא וממילא משתנה הדין ע״י האי מעליותא וגריעותא מהיפוך להיפוך דכיון דמוחזקין הוה רובא דרובא לא צריך שאלה כלל דהאי חזקת איסור אינו יכול לגרע רובא דרובא דהוה כודאי כדי לעשותו ספק אבל מומחין דלא הוה רק רוב פשוט אפילו בדיעבד לא מהני משום דסמוך מיעוטא לחזקה ובלישנא אחרינא סובר להיפוך לענין מוחזקין ומומחין וכל עצמיות החילוק אינו אלא אי הוה רוב פשוט או רובא דרובא וזה נכון.

ויש לראות לפ״ז להנך אמוראי דפליגי אתרי לישנא דרבינא לשיטת הגאונים דאית להו רוב מצויין אש״מ דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לבדוק את השוחט וכן פסקינן להלכה בש״ע ריש ה׳ שחיטה, ועתה מה סוברים בהאי רוב אי הוה ככולא א״כ לכתחלה נמי לא נצטרך בדיקה ואי ס״ל דהוה רוב פשוט בדיעבד איך סמכינן כיון דאיכא חזקה המתנגדת, ונראה מזה ראי׳ לשיטת הרשב״א בתוה״ב דסובר דלעולם האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוה רק רוב פשוט ומ״מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משום דעכ״פ נעשה מעשה לסלק החזקה ואין זה דומה לשאר סמוך מיעוטא לחזקה דהחזקה מעידה שלא נעשה מעשה כלל עיי״ש, ולפ״ז ניהו דהאי סברא מהני אדיעבד לאחר שנעשה מעשה להכשיר הנשחט בלי בדיקת השוחט אבל מ״מ כל זמן שלא נשחט ואפשר לברר הרוב מבררין, ועיין עוד לקמן מזה ודו״ק.

גמר׳ אביי לא אמר כר׳ אשי לא ס״ל הא דרבא אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה לדבריו דאביי קאמר ולי׳ לא ס״ל התוס׳ הקשו בתימה הא תרי הכל שוחטין קתני ומפרש רבא לקמן חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ותירצו בדוחק דהכי פריך דקמייתא איבעי לי׳ לאוקמי כשמעתי׳ - ומי לא ירגיש כמה מן הדוחק לומר כן, ולא עוד אלא דא״כ מה פריך אביי מ״ט לא אמר כר״א והוצרך לתרץ דלא ס״ל הא דרבא כיון דאביי באמת מוקי רישא בכותי כשמעתי׳ וסיפא במומר כרבא - עוד קשה מה זה דקאמר, רבא לדבריו דאביי קאמר ולי׳ לא ס״ל והא שפיר ס״ל דהרי מוקי אידך מתני׳ בכותי - עוד קשה איך קאמר הכא דלדבריו דאביי קאמר והא לקמן בפירוש קאמר רבא חדא בכותי וחדא במומר הרי דמשנה ראשונה מוקי בכותי ואין לדחוק לומר דהש״ס לא מדקדק בסידור דברי רבא והוא באמת משנה קמא מוקי במומר דא״ה איך קאמר רב אשי משמי׳ דנפשיה דמתני׳ במומר ולא אמר שמעתי׳ משמיה דרבא בעל האוקימתא וגנב גנובי למה ליה.

אבל דע דפירוש שקיל וטרי׳ זו הוא סוד גדול ר״ל סוד דפשט (גם לפרד״ס יש פרד״ס) וכמה הלכתא גבורתא נשמע מן הדא הנה אם נוקי משנתינו בכותי שמעינן א׳) דכותים גירי אמת הן והוו בר זביחה, ב׳) דלכתחלה בעינן עומד על גביו ולא סמכינן אחותך כזית בשר אח״כ דלמא משתלי, ג׳) דבחותך כזית בשר סמכינן עליה וכרשב״ג לקמן דאחזיק בדלא כתיבא מהני ודלא כת״ק דבעי כתיבא ואחזיק וא״כ איכא רבותא הן ברישא דהכל שוחטין והן בסיפא דשחיטתן כשרה והאי דסיפא רבותא גדולה הוה דמכריע להקל בפלוגתא דת״ק ורשב״ג דלקמן - ואם נוקי משנתינו במומר איכא רבותא דסמכינן אמומר בשחיטה עצמה משום דלא שבק התירא ואכל איסורא אבל דוקא בבדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח ובדיעבד בודק סכינו אחריו והמשנה שניה דלא קתני בה שחיטתן כשרה רק הכל שוחטין אם נוקי בכותי נשמע דכותים גירי אמת הן ובר זביחה עד שבעומד על גביו שוחטין לכתחלה אבל הא דחותך כזית בשר ונותן לו דסגי ודלא כת״ק דרשב״ג לא נשמע - ואם נוקי במומר נשמע דמותר לסמוך עליו אפילו לכתחלה דלא שבק התירא ואכל איסורא והא דבעי בדיקת סכין לא נרמז כלל אבל בלא״ה הלא דין זה בנוי על הסברא דמיטרח לא טרח ונוכל להוסיף מעצמנו דבר זה דבעי בדיקת סכין וממילא בדלא בדקו לו הסכין ושחט אין לסמוך עליו בדיעבד דמה לי לכתחלה ומה לי דיעבד כיון דהסברא נותנת דמיטרח לא טרח - ועתה נחזה אנן אם יש לפנינו הני תרי משנות דהכל שוחטין וצריכין לאוקמי חדא בכותי וחדא במומר פשיטא דנוקי הראשונה במומר והשני׳ בכותי ולא להיפך כי אם הראשונה בכותי צריכין להקל כרשב״ג לסמוך אאחזיק בדלא כתיבא משא״כ אם השני׳ בכותי לא נכריע להקל דלא כת״ק וא״כ מהיכי תיתי נוקי הראשונה בכותי ולכן פריך תחלה על אביי למה לא אמר כר׳ אשי אע״פ שיש עוד הכל שוחטין דאידך משנה דמצי מוקי במומר מ״מ הקושי׳ חזקה גם עליו למה לא מוקי הרישא במומר והסיפא בכותי כנ״ל ע״ז משני דע״כ לית לי׳ הא דרבא דסמכינן אמומר לאותו דבר דלא שבק התירא וס״ל דכיון דדש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ ולכן מוקי הרישא בכותי והסיפא במומר לשאר עבירה דלא דש בי׳ ואתא לאפוקי מדר״מ דס״ל דמומר לד״א הוה מומר לכה״ת אלא לרבא קשי׳ למה לא מוקי רישא במומר כשמעתי׳ וסיפא בכותי ולא נצטרך להקל בדאחזיק ולא כתיבא כנ״ל וע״ז משני דאה״נ ולדבריו דאביי קאמר אבל הוא בעצמו מוקי רישא במומר וסיפא בכותי.

אמנם לקמן נאיד מזה כי האמת אינו כן והדבר תלוי בשתי לשונות שבגמ׳ לקמן דף י״ז ומכאן חיילי׳ לשיטת הרמב״ם ז״ל כפי ביאורנו ועשה אזנך כאפרכס לשמוע עומק ענין הלזה - דהנה כבר ביארתי בפתיחה ולקמן במימרא דרבא דעת הרמב״ם בהא דבעי בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח היינו שחזקתו אינו מטריח לבדוק בדיקת הרגשה אבישרא ואטופרא על פגימה הנרגשת שאינו אוגרת כי לבדיקה זו צריך יראת שמים לבדוק בהבנת הלב ולכן צריך להראות סכינו לחכם אמנם בימי אמוראי בתראי נתחדש חומרא זו לפסול גם בדיעבד פגימה הנרגשת שאינה אוגרת אבל קודם לכן לא היתה בדיקה זו אלא חומרא לכתחלה ולכן אמר ר״י להראות סכינו לחכם מפני כבודו של חכם ולא לעכב אבל הרמב״ם פסק דהוא משום לתא לאיסורא ובחנם נתקשו האחרונים על הרמב״ם בזה כאשר ביארתי זאת במקומו - ומעתה אם רבא עדיין לא קיבל חומרא לפסול השחיטה ע״י פגימה הנרגשת שאינה אוגרת דינו דבמומר בודק סכין ונותן לו רק אלכתחלה קאי אבל אם שחט בדיעבד מותר בלא״ה כי על פגימה האוגרת אינו חשוד כמו שאינו חשוד לשחיטה עצמה ועל מה שחשוד לעבור על פגימה הנרגשת לחוד מחמת שאינו בודק בהבנת הלב ובמתינות יתירה אינה פוסלת את השחיטה א״כ לא מצי רבא לאוקמי רק הסיפא דהכל שוחטין במומר דלא קתני ושחיטתן כשרה אבל הרישא דקתני ושחיטתן כשרה והוא ע״י שבודק סכינו אחריו זה אינה דהרי בדיעבד כשר בלא שום בדיקה - ולשון ושחיטתן כשרה ע״י איזה תיקון משמע כמש״כ הטו״ז - ועיין ברא״י שהביא כמה ראיות לסברת הטו״ז - אבל אם רבא קיבל חומרא זו לפסול השחיטה גם בדיעבד אז שפיר מוקי רישא במומר ומפרש שחיטתן כשרה ע״י שבודק סכינו אחריו.

והנה לקמן דף י״ז ע״ב איתא א״ל רבינא לר׳ אשי אמר לי ר׳ סמא בד״ר משרשיא משמך דאמרת לי׳ משמי׳ דרבא צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא א״ל אבישרא ואטופרי אמרי אתלת רוחתא לא אמרי איכא דאמרי אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמרי משמי׳ דרבא לא אמרי - ומסתמא עיקר כהאי איכא דאמרי כבכל הש״ס דלשון שני העיקר ולא עוד אלא דהכא ודאי כן הוא דהרי אנן פסקינן להלכתא דבעינן גם אתלת רוחתא ואי רבא ור׳ אשי אמוראי בתראי ודכולא תלמודא לית להו אתלת רוחתא איך נקבע ההלכתא דלא כוותיהו וא״כ ר״א משמי׳ דנפשי׳ אמר האי דינא דצריך בדיקת ההרגשה ולעכב דהאי צריכה לעכב הוא וכאשר ביארתי שם בסוגי׳ אבל משמי׳ דרבא לא אמרה וא״כ לא קשה תו למה לא אמר רבא כשמעתי׳ דהרי הוא רק לכתחלה בעי בדיקת סכין למומר ולא לעכב בדיעבד ורק ר״א שהוא אמר דצריכא האי בדיקה ולעכב מוקי מתני׳ בהכי ומכניס זאת בסיפא דשחיטתן כשרה - וממילא דתו לא קשה על אביי דלא מוקי כר״א ובמומר ולא צריכין לומר דלית לי׳ להא דרבא אשר כפי מסקנת הסוגי׳ דלקמן הבריית׳ כוותי׳ ודלא כר׳ ענן ואיך נאמר דאביי כר׳ ענן דמסקינן בתיובתא אלא אביי כרבא רישא בכותי וסיפא במומר ולאותו דבר כנ״ל.

ודע דלא תיקשה לך איך מוקמינן מתני׳ כרבא במומר לאותו דבר ודבעי בדיקת סכין גם בדיעבד אם הוא דין מחודש שנתחדש בדורות האחרונים כי כן דרכן של חז״ל כמו שסמכו הרבה דינים דרבנן אקרא בדרך אסמכתא בעלמא כן עשו אח״כ האמוראים להסמיך דיניהם על המשנה - וכל מי שיש לו מוח בקדקדו צריך להודות לזה וכן ראיתי מובא בשם הגר״א ז״ל שכתב הא דמצינן בגמ׳ חסורי מחסרא והכי קתני וכדומה מן הדחוקים הרחוקים מן הפשט הוא כדי להעמיד דיניהם דרך אסמכתא במשנה - כי לולי זאת איך יעלה על הדעת כי התנא דלא הזכיר כלל מומר ולא נזכר בשום משנה בדיקת סכין - וכאשר אבאר דבר זה במשנה דהשוחט במגל קציר - יתכוון להשמיע לן דין מומר דלא שביק התירא וגם דין בדיקת סכין שהמומר מיטרח לא טרח וכל זאת בתיבות הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ועיין בריש פ׳ כל הבשר בפיה״מ ובמה שכתבתי שם ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה ואם שחט בודקין אותו אע״ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין וכו׳ ותירצו בדוחק, ולפענ״ד נראה ליישב עפ״י מה שכתב הפ״י ז״ל כאן שסברת רבינא בלישנא קמא דל״ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דלשיטתי׳ אזל בבכורות כ׳ דרובא דתלי׳ במעשה לא הוה רוב וא״כ ה״ה האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוה תליא במעשה הלמוד ולא אזלינן בתרי׳, והנה ידועה סברת הרשב״א בטעמא דרובא דתלי׳ במעשה דלא הוה רוב משום דחזקה שלא נעשה מעשה וידוע ג״כ סברת התוס׳ ורא״ש בהא דרוב גנבי ישראל דלא שייך לאוקמי אחזקה רק אדם או דבר ידוע שדנין עליו אבל ארובא דעלמא שאין דנין עליו לא שייך חזקה דהא ידעינן בודאי דחלק ממנו יצא מחזקה ורק אי דנינו אאדם או דבר ידוע אם הוא מן הרוב או מן המיעוט שייך לאוקמי אחזקה ולומר דניהו דאיכא דיצאו מחזקה זו אבל האי נידון לא יצא מחזקתו וסברא זו אמתית ומשתמשין בה כל האחרונים.

ולפ״ז הא דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין זה דוקא כשמכירין השוחט ודנין עליו ובזה מצינן למימר דאוקמוהו אחזקה שלא למד אבל בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דאין השוחט לפנינו ואין מכירין אותו כדי שנדון עליו והנידון הוא רק על הנשחט בזה גם רבינא מודה דאמרינן אחד מן הרוב שחט דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין וליכא כאן חזקה שלא למד כנ״ל ודו״ק היטב.

ובזה נ״ל ליישב על נכון דעת בעל העיטור מובא כאן בהג״א דלכתחלה צריך לבדקו אם הוא מומחה ואם שחט בדיעבד אפילו הוא לפנינו א״צ לבדקו והוא תמוה דכיון דהוא לפנינו הרי זה ממש לכתחלה, ויותר תמוה שהב״י כתב דלדעת הבעל העיטור אין ליתן על סמך שיבדקנו כמו דשרי לדעת הגאונים, והקשה התבואות שור דאיך פליגו הגאונים ובעל העיטור בסברות הפוכות כזו דהא לשיטת הגאונים הבדיקה חמורה יותר דאפילו אי שחט בדיעבד צריך לבדקו ומ״מ הקילו ליתן לו על סמך שיבדקנו ולבעל העיטור דקיל הבדיקה דבדיעבד אפילו איתא קמן אין צריך לבדקו איך יחמיר שלא ליתן על סמך שיבדקנו, אבל לפי האמור למעלה יש ליישב הכל ע״נ דהנה סברת הבעל העיטור הוא כנ״ל דאם דנין על הנשחט ולא על השוחט שפיר סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין דהוא רוב גמור אלא דהולך בסברא זו בחד דרגא למעלה דאפילו אם השוחט קמן כיון דלא התחלנו לדון עליו רק על הנשחט לא איכפת לן מה שהוא לפנינו, והוא כעין סברת הרי״ף ז״ל גבי אישתמודענא דהאי אחוה דהאי מיתנא הוא דנאמן קרוב או פסול מצד דלא הוה רק גילוי מלתא בעלמא דעדיין לא דנין עליו, וא״כ מי ששחט אפי׳ הוא קמן לא צריכין לבדקו משום דאין דנין עליו אלא על הנשחט ועל הנשחט מהני שפיר הרוב משא״מ, אבל אם נותנין לאחד לשחוט הרי תסוב הנידון עליו אם הוא מומחה או לא וצריך בדיקה משום דלגבי׳ אמרינן חזקה שלא למד ואם נותנין לו בלי בדיקה ע״מ שיבדקנו אח״כ ואישתלי לבדקו ודאי אסור הנשחט דכיון דכבר דנו על השוחט והנחנוהו בספק מומחה מחמת החזקה שהוחזקנוהו שלא למד שוב אפילו בדיעבד מעכבת הבדיקה. ודו״ק כי הוא נכון מאוד בס״ד.

גמר׳ ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, תמיה לי טובא כיון דבברי לי סגי אע״ג דלא שחט מעולם משום דהוא מומחה ויודע דאם נתעלף שחיטתו פסולה למה לא יתנו לו לכתחלה לשחוט וגם בדיעבד למה לשאלו ובליתא קמן למה תפסל השחיטה הלא הלכה רווחת היא דחזקה על חבר שאינו מוציא מתח״י דבר שאינו מתוקן וק״ו אם הוא קילקל השחיטה ע״י עילוף דודאי יגיד למי שנתן לו לשחוט כדי שלא יכשל בנבלה ובפרט אם הוא בפנינו שאלה זו למה דודאי הי׳ מגיד לנו בלא שאלה והוא תמוה בעיני מאוד לא ראיתי מי שנתעורר בזה וצע״ג.

תוס׳ ד״ה דליתא קמן דליבדקי׳ תימא דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכו׳ והנה כפי הבנת המפרשים הוכיחו התוס׳ את זאת מדלא אשמעינן יותר רבותא דאפילו איתא קמן ולא ידע דסגי באחרים רואים אותם, ודבר זה תמוה דהא התוס׳ בעצמן הביאו מימרא דר״נ דאי ידע דלא גמיר פשיטא והביאו פירש״י ז״ל דפשיטא דראה מותר ולא ראה אסור, הרי דהוא מלתא דפשיטא דאחרים רואים אותם סגי גם בידע דלא גמיר ואיך נאמר דהתנא אתא לאשמעינן דבר פשוט כזה, וכוונת הגמ׳ דבליתא קמן צריך אחרים רואים אותם ולא סגי בלא״ה ולא נאמר דבליתא קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה, וראיתי בראש יוסף שהביא בשם ת״ש דמתריץ קושי׳ התוס׳ כנ״ל ונהנתי שכוונתי לדעת הגאון בעל ת״ש אולם הרי״א המליץ בעד קושי׳ התוס׳ שהוכיחו דלא סגי באחרים רואים אותם מדלא מוקי הש״ס באיתא קמן ולא ידע דדוקא בדיעבד שרי באחרים רואים אותם אבל לכתחלה אין ליתן ללא גמיר אפילו באחרים רואים אותם וכדעת הרבינו ברוך הובא בהג״א, ולא הבנתי מה הועיל בזה דאיך הוכיחו התוס׳ מזה דלא מהני אחרים רואים אותם והוקשו ממימרא מפורשת דר״ל דלקמן כיון דיותר יש לדחות האי דינא דרבינו ברוך ונאמר דבאמת שרי ליתן ללא גמיר גם לכתחלה וצע״ג וגם מן הריטב״א ז״ל נראה דמפרש כוונת הגמ׳ דסגי באחרים רואים אותם מהא דהקשה לעיל על הא דאמר לעיל בליתא קמן דנשיילי׳ מה אתא לאשמעינן דאחרים רואים אותם ודאי עדיפא מברי שלו וכיון דכבר שמעינן דברי שלו סגי מכש״כ אחרים רואים אותם, ולפי האמור גם זה לק״מ דהא הרבותא הוא להיפך דבליתא קמן לא סמכינן אסתמא זהיר ולא נגע אלא חיישינן דנגע וצריך דוקא אחרים רואים אותם, ועיין מה שכתבתי לעיל בתוס׳ ד״ה שמא יקלקלו וצע״ג ודו״ק.

תוס׳ ד״ה רוב מצויין אצל שחיטה ושוחטין אף לכתחלה אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהוה שחיטתו כשרה וכו׳ עכ״ל והנני בזה לפרש שיטת הגאונים ז״ל בהאי שמעתתא כיד ד׳ הטובה עלי.

שיטה הא׳ היא שיטת רש״י ותוס׳ דהנך אמוראי נאדו מאוקימתא דרבינא מכל וכל וסוברים דאפילו לכתחלה סומכין ארוב מצויין אצל שחיטה וא״צ למבדקי׳ כלל, וכתבו התוס׳ דאין לפרש דדוקא בדיעבד כשר בלא בדיקה ולא אוקמוה כרבינא משום דקשי להו וכולן הא גם לדידהו וכולן קשי׳ ר״ל דהי׳ מצי לאוקמי הכל שוחטין הכל מומחין אע״פ שאינם מוחזקין ושחיטתן כשרה היינו אינו מומחה ששחט וליתא קמן למבדקי׳ שחיטתו כשרה בדיעבד, ונפלאתי מאד על הב״י סי׳ א׳ דרצה להוכיח מדלא הביא הטור שיטת התוס׳ דגם הם סוברים דלכתחלה צריך לבדקו ומה שכתבו דשוחט לכתחלה היינו על סמך שיבדקנו כדעת הגאונים והוא תמוה דא״כ מה זה שכתבו ״אבל אין לפרש דדיעבד היא דהוה שחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דקשי׳ להו וכולן״ והא באמת כן הוא לדעת הגאונים דדוקא בדיעבד שחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דקשי׳ להו הכל דמשמע בלא תיקון ולדידהו צריך לתיקון של בדיקה וגם אין לפרש הכל מומחין שוחטין דהא באמת גם אינו מומחה מצי שחיט על סמך שיבדקנו. ומתוך חומר הנושא עלה בדעתי לפרש דברי הב״י עפ״י מה שיש להעיר בדברי התוס׳ שכתבו דהוה מצי לאוקמי מתני׳ בהכי כנ״ל דהא הש״ס מסיק דהני אמוראי פליגי אתרתי לישנא דרבינא ובשניהם לקולא ואם נפרש שלא הקילו הן במומחין והן במוחזקין רק בדיעבד דליתא קמן אבל לכתחלה צריך בירור בשניהם וכדעת הגאונים א״כ לא מצי אוקמי מתני׳ בהכי דהא הכל ע״כ לאתוי׳ אתא דבר מה ואיך נאמר הכל מומחין מוחזקין שוחטים פשיטא מאן לשחוט אי לאו מומחין ומוחזקין, וע״כ דכוונת התוס׳ לפי מה שאמרו בגמ׳ דפליגי אלישנא קמא וס״ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין אבל במוחזקין מצי סברי כרבינא דלא צריך כלל מוחזקין ואז שפיר הוה מצי לאוקמי מתני׳ הכל מומחין שוחטין אע״פ שאינם מוחזקין כרבינא ושחיטתן כשרה קאי אאינו מומחין וליתא קמן כנ״ל ולכן ע״כ צריכין לפרש דכוונת הש״ס במה שאמרו דפליגי ארבינא וסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין היינו אפילו לכתחלה אין צריך מומחה ולפ״ז לפי מה דמסיק דגם אאידך לישנא דרבינא פליגו וס״ל לעלופי לא חיישינן שוב לא צריכין למימר דס״ל במומחין ומוחזקין דאפילו לכתחלה לא צריך לבדקו אלא בשניהם רק בדיעבד סמכין ארוב ומ״מ לא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דל״ל לרבות בהכל דמתני׳ מידי כיון דלכתחלה צריך מומחה ומוחזק, וזה אפשר כוונת הב״י די״ל דהתוס׳ לא כתבו דבריהם אלא לפום האי צד דפליגו הני אמוראי רק אלישני קמא ורק במומחין אבל במוחזקין ס״ל כרבינא ואז ודאי צריך לומר דמומחין ומוחזקין לא צריך אפילו לכתחלה אבל לפי מה דמסיק דפליגו אתרתי לישנא לא צריכין לומר דמקילין אף כתחלה רק מכריעין לגבי תרתי לישנא דרבינא הן במומחין הן במוחזקין בדיעבד ולא לכתחלה, זה הוא מה שנלפענ״ד ליישב דברי הב״י אולם דעת כל האחרונים בשיטת התוס׳ כפשוטם דס״ל לדינא דאפילו לכתחלה לא צריך מומחין והנה הראש יוסף ז״ל כתב דלדעת התוס׳ קשה לישנא דגמ׳ דבמומחין קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ובמוחזקין קאמר לעלופי לא חיישינן דמשמע דלא חיישינן כלל אבל במומחין ליכא רק רוב, וכתב דצ״ל לדעת התוס׳ דלעלופי לא חיישינן אפילו ברגיל להתעלף כדעת הב״י אליבא דרמב״ם ואע״פ שלא התיר רק בדיעבד התוס׳ סברי דאפילו לכתחלה לא חישינן עכתד״ק עיי״ש ולפי דעתי אין הדברים מוכרחים כלל כי לישנא דש״ס מדוקדק היטב דלגבי מוחזקים אפילו ידעינן דלא שחט מעולם לא חיישינן לעילוף משום דרוב ב״א אים מתעלפים לכן קאמר לעלופי לא חיישינן ולא מצי קאמר רוב מא״ש מוחזקין אבל במומחין צריך להיות דוקא מומחה אלא דאנו אומרים דמסתמא כל העוסק במלאכת הזביחה מומחה הוה לכן קאמר דרוב מצויין אש״מ ודו״ק.

שיטה הב׳ הוא שיטת הגאונים מובא ברא״ש דלא נאדו הנך אמוראי אלא מסוף דברי רבינא ורק בליתא קמן סמכינן הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין אבל מ״מ שרי ליתן לאינו מומחה לשחוט על סמך שיבדקנו אח״כ כיון דאי נמי מישתלי התירא קאכיל, הנה כפי הנראה מדברי הרא״ש חדשו הגאונים האי דינא דמותר ליתן על סמך שיבדקו אח״כ כדי לקיים הפירוש אשר שללו התוס׳ דהיינו דלהני אמוראי רק בליתא קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומ״מ לא קשה קושי׳ התוס׳ דא״כ לאוקמי הכל מומחין שוחטין ובדיעבד שחיטתן כשרה באינו מומחה וליתא קמן דבהכי א״א לאוקמי דהא גם אינו מומחה שוחט לכתחלה על סמך שיבדקנו ולכן שפיר קאמר הש״ס דנאדו מהני אוקימתא דהכל מומחין שוחטין אע״פ שאינם מוחזקין, אלא דהרא״ש ז״ל הקשה ע״ז דניהו דהאי אוקימתא דרבינא אידחי שפיר אבל עדיין יכולין לאוקמי במומחין להיפך מרבינא (ומה שכתב ברא״ש כרבינא במומחין ר״ל לאפוקי אינך דלא מוקי כלל לענין דינא דמומחין אבל לעולם כוונתו לאוקמי להיפך מרבינא כן כתב במעיו״ט שם עיי״ש) ור״ל הכל שוחטין אפילו אינם מומחין על סמך שיבדקנו ושחיטתן כשרה בדיעבד וליתא קמן ע״ז תירץ הרא״ש דלא שייך לומר הכל שוחטין במקום דצריך עוד איזה תיקון.

ואם נאמר דהגאונים רק מצד הכרע חדשו האי דינא דמותר ליתן על סמך שיבדקנו ניחא מה שהעלה הב״י בדעת בעל העיטור דלדידי׳ אין ליתן על סמך שיבדקנו משום דלשיטתו דנאדו גם מאמצע דברי רבינא דהיינו דבדיעבד אפילו איתא לפנינו אין צריך בדיקה א״א לאוקמי מתני׳ הכל מומחין שוחטין ובדיעבד שחיטתו כשרה בלי שום תיקון כמש״כ הטו״ז בסי׳ א׳ סקנ״ו דשחיטתו כשרה דמתני׳ לעולם משמע ע״י איזה תיקון עיי״ש היטב, אולם על גוף דברי הטו״ז אני דן הרבה, הנה הפמ״ג שם כתב דמדברי הרא״ש דהיינו מקושיתו על הגאונים משמע דלא כסברת הטו״ז עיי״ש וכוונתו דלפי סברת הטו״ז לא הי׳ קשה קושי׳ הרא״ש על הגאונים דלוקמי הכל שוחטין על סמך שיבדקנו ושחיטתן כשרה בלי בדיקה בליתא קמן דהא שחיטתן כשרה ע״י תיקון משמע, ותמהני על הגאון ז״ל דלפי הבנתו יותר הי׳ להקשות על הטו״ז מתוס׳ גופא שכתבו ״דאין לפרש דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דקשי׳ להו וכולן״ הרי דגם התוס׳ סברי דמצי לאוקמי שחיטתן כשרה בלי שום תיקון דודאי כך היא הכוונה במה שכתבו דאין לפרש דאין לומר דרצונם לפרש שחיטתן כשרה באיתא קמן וע״י בדיקה דא״כ לא הוזכר כלל במשנה דין דרוב מצויין אש״מ רק אדרבה בדיקה דוקא מכשרת השחיטה ולא סמכינן ארוב וממש כרבינא ובמה פליגו, אלא ודאי פשיטא כוונת התוס׳ דנוקי האי ושחיטתן כשרה בלא בדיקה בליתא קמן וא״כ הוה זה נגד סברת הטו״ז, אבל באמת קושיתו של הפמ״ג מעיקרא ליתא דודאי האי דליתא קמן היא התיקון אשר על ידו יצאנו מידי חיוב בדיקה דכיון דליתא קמן לא מטרפינן מה ששחט וסמכינן ארובא אבל עיקר סברת הטו״ז קאי על שיטת הבעל העיטור דסובר דאפילו איתא קמן לא צריך בדיקה ע״ז כתב דלישנא דמתני׳ קשה לפרש בכהג״וו, והן אמת כי גם בזה קשה להלום דברי הטו״ז דמה קשי׳ לי׳ אם על הדין עצמו איך לכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד באיתא קמן לא צריך הלא זה הוא שיטת הבעל העיטור ואם הבעל העיטור סובר כן למה לא יכניס דינו במשנתנו אלא דיש לפרש כוונת הטו״ז באופן זה דלשון שחיטתן דבמשנה משמע דקאי על האי שוחט עצמו שמיירי בי׳ ברישא וכיון דמיירי ברישא משוחט מומחה איך קאמר ושחיטתן על אינו מומחה ובשלמא לרבינא דמוקי כן מתני׳ לא קשי׳ משום דכיון דמצריך בדיקה הרי נעשה מומחה ושפיר קאמר ושחיטתן של הני מומחין רק שנחזקו אח״כ שהם מומחין כשרה אבל בלא בדיקה שנשאר אינו מוחזק למומחה אין זה האי דרישא ולא שייך לשון ״ושחיטתן״ אלא דא״כ כוונת הטו״ז אז באמת קשה עליו גם מתוס׳ כנ״ל דהא התוס׳ רצו לאוקמי מתני׳ כן דהכל שוחטין מומחין ושחטתן כשרה באינו מומחין וליתא קמן ולא עוד אלא דלרבינא גופא האי וכל קאי גם אאינו מומחין ובלא בדיקה וכמו שמדייקינן מלשון ושחיטתן היינו אותן מומחין כמו כן מצינן לדייק לשון וכולן דקאי ג״כ אהני דלעיל לכן דברי הטו״ז צ״ע להבינם.

ונהדר להא דקמן דאם לא נאמר כטו״ז גם לדעת הבעל העיטור הי׳ מסתבר לומר דסובר בהא כשיטת הגאונים דמותר ליתן על סמך שיבדקנו ודלא כדעת הב״י בשיטת הבעל העיטור אלא דלפי מה שאבאר לפנינו בטעמא דשיטת בעל העיטור כנים דברי הב״י במה שהעמיס בשיטת הבעל העיטור דלא יהבינן לי׳ על סמך שיבדקנו, עיין לקמן, ולכן היותר מחוור בזה הוא כמש״כ הראש יוסף דהגאונים לאו מצד הכרע קושי׳ התוס׳ חדשו האי דינא וקושי׳ התוס׳ לא קשה להו בלא״ה דכיון דלא ניחא להו וכולן תו לא קשה מה טעמא לא אמר זה כזה עיי״ש שהוכיח כן מדברי הרשב״א וא״כ ממילא גם לשיטת הבעל העיטור מצינן למימר כן ועיין עוד מה שאכתוב לקמן בשיטת הבעל העיטור בס״ד.

אולם יש להעיר על שיטת הגאונים ז״ל דלפי שיטתם דהני אמוראים מכריעים הם דלכתחלה צריך מומחה ומוחזק ובדיעבד סמכינן ארוב למה לא אמר הש״ס להיפוך דנאדו מאוקימתות דרבינא משום דאית להו דבעינן מוחזקין ומומחין לכתחלה ומש״ה לא מצי לאוקמי כרבינא דהא הכל דמתני׳ ע״כ לרבויי אתא ומה מרבה אי הכל מומחין ומוחזקין דוקא שוחטין לכתחלה והול״ל להש״ס דפליגו ארבינא לחומרא בהני תרי לישנא וניהו דליכא נפקותא לדינא אם נאמר דפליגו אמומחין לקולא או אאינו מוחזקין לחומרא אבל הטעם דלא מוקי מתני׳ כרבינא יותר פשוט ומסתבר אי הי׳ אומר דפליגו בשניהם לחומרא דאז לא מצי לאוקמי רישא דהכל משא״כ עתה שאומר דפליגו לקולא שפיר מוקי הכל דרישא וגם שחיטתן כשרה דסיפא אם לא שנחדש הדין דמותר ליתן על סמך שיבדקנו, ומכש״כ לפי מש״כ בשם הראש יוסף דרק מצד וכולן דמתני׳ נאדו דודאי דוחק גדול הוא וצע״ג.

שיטה הג׳ הוא שיטת הבעל העיטור דהני אמוראי נאדו גם מאמצע דברי רבינא דאפילו אי איתא לפנינו א״צ לבדקו ושחיטתו כשרה בדיעבד בלא בדיקה, ועיין לעיל בד״ה ״תוס׳ ד״ה ואם שחט בודקין אותו״ שכתבתי להסביר טעמא דשיטה זו משום דאם דנין על הנשחט סמכינן ארובא דתלי׳ במעשה משא״כ אם דנין על השוחט, ולפיכך יפה כתב הב״י בשיטת הבעל העיטור דאין ליתן על סמך שיבדקנו דהרי כבר דנו על השוחט ואוקמוהו על החזקה שלא למד שוב אי אישתלי ולא בדק אסרינן גם בדיעבד את הנשחט, אלא דלפ״ז הי׳ לנו אוקימתא מרווחת ואפילו וכולן דמתני׳ אתא שפיר דהכל שוחטין מומחין דוקא שוחטין ואפילו על סמך שיבדקנו אינו רשאי ליתן ושחיטתן כשרה אם שחטו בדיעבד ולא צריך בדיקה וכולן ששחטו על סמך שיבדקנו וליתא קמן לבדקו צריך אחרים רואים אותם, ויש ליישב דלא שייך אחרים רואין במקום דנתנו לו על סמך שיבדקנו דאם יש אחרים מומחין רואין אותו למה יתנו לו על סמך שיבדקנו אם לא שהוא בדרך הזדמנות והוא דחוק בלשון ואחרים רואין אותו דהול״ל ואחרים ראו בלשון עבר, ומדאמר בלשון הווה משמע דבכוונה עומדין שם לראותו, ודו״ק.

ודע דאם נאמר דלא כב״י בדעת הבעל העיטור אלא דבליתא קמן לא צריך לאחרים רואים אותם וכשר מטעם רוב יש אתנו לפרש טעמא דבעל העיטור עוד באופן אחר, והוא עפ״י מה שכתב הרשב״א ז״ל בריש ספרו תוה״ב בטעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין משום דגם האינו מומחא מצי שחט שפיר ולכן מהני הרוב אפילו נגד חזקת איסור דבהמה, ולפ״ז יש חילוק אם אנו דנין על השוחט או על הנשחט, דאם אנו דנין על השוחט ליכא רק רוב פשוט לכן צריך לכתחלה לבדקו אבל אם שחט כבר ואנו דנין על הנשחט, סמכינן בלא בדיקה אפילו הוא לפנינו דהוה רובא דרובא ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדשים דמי האי טעמא הוה מצי למימר נמי ללישנא קמא עכ״ל ונלפענ״ד ליישב בטוב טעם דלכאו׳ למה לא נאמר דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדשים דמי לכן שוחטין אפילו טמא ובלא סכין ארוכה אלא דזה א״א לומר משום דזה לא שייך הכא לדיני שחיטה ומה בעי בהאי דינא הכא דבשלמא אי סובר כקדשים דמי ואתא לאשמעינן דמ״מ מותר לשחוט ובסכין ארוכה ולא חיישינן שמא יגע בבשר שפיר שייך זאת לענין שחיטה אבל אי לאו כקדשים דמי דמי ולא בעינן סכין ארוכה אין ענינו לכאן, אמנם אם נאמר דהכא עיקר לאשמעינן דינא דסיפא דשחיטתן כשרה בקדשים וחולין דרישא אגב גררא דסיפא נקטה, שפיר מצינן למימר דאתא לאשמעינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדשים דמי אע״ג דלא שייך לכאן כיון דדין אגב גררא נשנית, משא״כ אם התם עיקר והכא קדשים אגב חולין נקט ע״כ צריך לאשמעינן ברישא דהכל שוחטין דין השייך לשחיטה דוקא ודו״ק היטב. שוב מצאתי כדברי בראש יוסף.

בסוף העמוד רש״י ד״ה מותר לכתחלה לכאו׳ הי׳ נראה דטעות הדפוס איכא הכא וצריך לציין ״מותרת״ וקאי ארישא דברייתא דשחיטת כותי מותרת וכתב רש״י ז״ל דהאי מותרת ע״כ לכתחלה היא אע״ג דשחיטתו כשרה דמתני׳ דיעבד, ומצאתי אח״כ בהגהות מהרש״ש שהגיה כן, שוב אני רואה דיש לקיים הגירסא שלפנינו ולומר דכוונת רש״י ז״ל לומר דלא תימא דדוקא בשחט בהמת ישראל דמותר ע״י חותך כזית שלא יפסיד הבהמה אלא אפילו שוחט בהמת עצמו כדי למכור לאחרים מותר ליקח ממנו לכתחלה ע״י חותך כזית ונותן לו ודו״ק.

הרא״ש ז״ל הביא בשם הלכות א״י דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה, ותמה בהג״א דלא אישתמיט לן בשום דוכתא דמש״ה הוה שחיטתו פסולה, ובאמת ביותר הול״ל דהא שנינו לקמן דזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה השחיטה כשרה, הרי בפירוש דאין הברכה מעכבת, ועיין ברמב״ם ריש ה׳ שחיטה שכ׳ ואם לא בירך בין בשוגג ובין במזיד הבשר מותר, עכ״ל וכתב הכ״מ וכן בהגמי״י לאפוקי מאלדד הדני אתא דפוסל השחיטה בלא בירך, והנה מדקדוק דבריו ושל רבנו הרמב״ם ז״ל אנו למדין טעמא דמאן דפוסל כי לא על חנם נקט הרמב״ם הבשר מותר ולא סתם שחיטתו כשרה, והנראה בזה הוא, דהנה כל ברכת המצוות אינם אלא מדרבנן כמבואר בברכות ט״ז ע״א ועיין בהגהות מהר״צ חיות שם, ושגור בפי האחרונים דהטעם שתקנו חז״ל לברך על כל מצוה עובר לעשייתן כדי לעורר הכוונה כן כתבו הנו״ב ושאר האחרונים, ואני לא כן אדמה דהרי לא תקנו חז״ל ברכת המצוות רק במצוות שבין אדם למקום ולא במצוות שבין אדם לחבירו וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפי״א ה׳ ברכות ה״ב וז״ל: וכל מ״ע שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה ובין מצוה שהיא חובה מברך עלי׳ קודם עשייתה עכ״ל ואם נאמר דתיקון הברכה משום כוונה נגעה בה אז יותר הי׳ הסברא להצריך ברכה בצדקה ביקור חולים והכנסת כלה וכדומה מתקיעת שופר ושאר מצוות שבין אדם למקום שהמעשה גופא מוכחת דלשם מצוות ד׳ קעביד דאל״כ לא הי׳ עושה מעשה זו שאין בה שום צורך ותועלת משא״כ במצוות שבין אדם לחבירו רק ע״י הברכה ניכר שעושה לשם מצוה ואפ״ה לא תקנו בהן ברכה, ואל תשיבנו דבמצוות שבין אדם לחבירו בין כיוון למצוה ובין לא כיוון השגנו התכלית המכוון משא״כ במצוות שבינו לבין המקום כמו שופר או תפילין אי לאו הכוונה לאו מידי קעביד ולא יצא שתי תשובות בדבר חדא מה נאמר למ״ד מצוות א״צ כוונה ויצא גם בלא כוונה למצוה, ועוד הלא הרבה מצוות כמו שחיטה וטבילה וכדומה דלכ״ע אפי׳ בלא כוונת מצוה ואפילו דרך מתעסק השגנו התכלית דהנדה טהורה והנשחט מוכשר לאכילה ולמה תקנו שם ברכה, וע״כ תאמר דאפ״ה תקנו ברכה כדי שיעשה המצוה בכוונה ויקבל שכר על עשיית המצוה לשם המצוה א״כ מכש״כ דהל״ל לחז״ל לתקן ברכה בנתינת צדקה וכדומה כדי שיתן לשם מצוה שצוה לו השי״ת, לכן נלפענ״ד עפ״י מה שכתבו ספרי הקבלה דיש ליזהר מאד שלא לכבד ולהוקיר תשמישי המצוות דנראה כע״ז ר״ל שמכבד עץ ואבן ומה״ט אומרים בהושענא כשמסלקין הד׳ מינים למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא האלקים אין עוד להורות שלא נטעה ח״ו לכבד את הד׳ מינים כי תשמישי מצוה נזרקים ואין בהם משום קדושה ורק מפני כבוד המצוה יתברך אנו נוטלים ומחבבים אותם בשעת קיום המצוה אבל לא חלילה שיגיע להם איזה כבוד או חיבוב, ולכוונה זו כיוונו חז״ל לפענ״ד בתיקון ברכה עובר לעשיית המצוה לשלול כל כבוד ויקר למעשה וחפץ שעושה בו המצוה, ומכש״ש שיש לחוש בזה במילה ושחיטה שלא יהי׳ כמל לשם הר גריזים ושוחט לשם הרים וכדומה.

ולפ״ז יש לומר דבעל הלכ׳ א״י הי׳ חושש דמאחר שתקנו חז״ל ברכת השחיטה והוא הזיד ולא בירך הרי יש לחוש שמה שחט לשם אחד מכל הני שמנה התנא בפ״ב ולכן פוסל השחיטה, מצד תקרובות עו״כ אבל בזרק סכין והלכה ושחטה כדרכה אע״פ שלא בירך כיון דנופל החשש ששחט לשם ע״ז או ד״א ממילא השחיטה כשרה דלא בעי כוונה אלא דהרמב״ם ז״ל לא ס״ל האי סברא וכדי לשלול זאת כתב הרמב״ם דהבשר כשר לא מיבעי השחיטה ודאי לא נפסלת בכך במה שלא בירך אלא דגם הבשר כשר ואין לחוש שנאסר הבשר מחמת הרהור ע״ז נכון וברור.