דף מ״א ע״א גמר׳ ת״ש ב׳ אוחזין בסכין וכו׳, עד הבמ״ע בישראל מומר, עיין לעיל בסוגי׳ דהשוחט בשבת, על התוס׳ בריש הסוגי׳ שכתבתי לפרש הסוגי׳ הלזו, כיון דבהאי שחיטה שנעשה מומר, אין חילוק בין פ״א לשלשה פעמים עיי״ש.

דף מ״א ע״א תוס׳ ד״ה לאו כל כמינך, תימא וכו׳, וי״ל דהכי מייתי התם, דכיון דריב״ב שרי לזבינהו לכל עכו״ם שירצה, לרבנן נמי דפליגו עליה, שרי לזבינהו להאי עכו״ם דנסכי׳, עכ״ל ואין דבריהם מובנים ועיין בתוס׳ ע״ז שם שביארו יותר, והוא דבשלמא ישראל מומר דנסכי׳, שפיר חייב לשלם מכח מזיק, משום דאלו שפכו הבעלים את היין נמי חייב, כיון דלא שוה לדידי׳ מידי, אבל נכרי דלדידי׳ לא נאסר היין בהנאה, לא מצי ישראל לתבוע נזקו ממנו, אלא כשמניח היין לנכרי שנסכו, דאלו שפכו מצי הנכרי מיפטר, מ״מ כיון דבישראל מומר חייב משום מזיק חשבינן גם בנכרי כדמי הזיקו עיי״ש, אבל עדיין אינו מובן מה רצו להוכיח מריב״ב דמתיר למכרו לכ״ע, משום דאין בכח האדם לאסור דשא״ש, והוא פלאי, אולם לפי דברי הרמב״ן שהבאתי לעיל יש לפרש הסוגי׳ דשם כמין חומר, דכיון דריב״ב ס״ל דלאו כל כמיני לאסור יינו של חבירו לאנסו, ומה זה דקאמר לאנסו ולא קאמר בפשיטות, דאין אדם אדשא״ש, אלא דע״י הגבהה וניסוכו, מכריחין את הבעלים שיקנה המנסך את יינם לאנסם, והוא כמו תלוי׳ וזבין, א״כ שפיר מצינן ליקח דמי היין מן המנסך נכרי׳ אע״פ שצריך להניח לו את היין, מפני שקנה אותו בעודו כשר, כי הקנין והניסוך באין כאחת כמו שכ׳ החת״ס בשם הרמב״ן, ודו״ק היטב כי נכון הדבר מאד בס״ד.

משנה, אין שוחטין לא לתוך ימים וכו׳, אין שוחטין לגומא וכו׳, ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את הצדוקים עכ״ל, המדקדק בלשון הרמב״ם ז״ל, ימצא שמחלק טעמא דהני דינים לשנים, כי ז״ל בפ״ב ה״ה ״אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו עובד מים הוא זה, ונראה כמקריב למים, ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט״ (וכפי הנראה גרס הרמב״ם במשנה״, אגן״ וכגירסת הערוך, ובצלולים כדקאמר בגמ׳ אסור, כמו לתוך ימים ונהרות) ואח״כ כתב ״ולא ישחוט לתוך הכלים, ולא לתוך הגומא, שכן דרך עובדי עכו״ם וכו׳״ עכ״ל הרי דבהני תרתי לתוך כלים ריקנים ולתוך הגומא, אין הטעם מפני החשד של הרואים שנראה כמקריב לע״ז, אלא משום דכן דרך העובדים, לקבל בכלי כדי שיעבדו, ויש בכל אחת מהם צד קל וצד חמור, דהשוחט לתוך ימים ונהרות, שהדם הולך לאיבוד, אם לא כיוון לעבוד ולהקריב למים, אין במעשה זה כלום, דמה לי ששפכו על הארץ או לתוך המים, אבל לעומת זה איכא חשש הרואים, שיאמרו דלעבודה קמכווין, אבל המכנסו לכלי או לתוך גומא נקיה, אין כאן חשש עבודה כלל, אבל לעומת זה המעשה בעצמה מורה, שרוצה בהאי דם לכנסו כדי לעבוד אח״כ ונראה כשוחט ע״מ לזרוק לע״ז כי לדידן דדם אסור באכילה, ולמכרו לנכרי, שווי׳ מיעוט כ״כ, עד שאין דרך לכנסו בכלי, או בגומא נקי׳ המעשה בעצמה מכוער שעושה כדרך העובדים המכנסים את הדם לצורך איזה עבודה ואולי גם הנכרים אין דרכם לאכול דם, ויש להסמיך דין זה אקרא דעל הארץ תשפכנה כמים, דהיינו כמים השופכין, שאין לאדם צורך בהן, כן ציותה התורה לשפוך את דם הנשחט לאיבוד, ולא לקבלו בכלי כדי ליתנו לכלבו או למכרו לנכרי וכדומה, משום דחק עכו״ם הוא לקבל הדם בכלי, כדי לעבוד בו ע״ז, לכן הרחיקה התורה דבר זה, אפילו הוא עושה כן כדי להנות מן הדם, דלולי זאת קשה למה אמרה תורה לשפוך לאיבוד דבר הראוי׳ להנות ממנו, כי לאחר שנשפך על הארץ קשה מאד לגררו כדי להנות ממנו.

ואח״כ סיים הרמב״ם וכתב, ואם שחט שחיטתו כשרה, וזאת מוכח מלשון המשנה, דבמשנה דלעיל דשוחט לשם הרים, וכן במשנה שאח״ז בשוחט לשם עולה, קתני שחיטתו פסולה, ובהאי משנה קתני אין שוחטין, משמע דאין לעשות כן אבל השחיטה לא נפסלת בכך, וכמש״כ זאת הרשב״א ויתר הראשונים, וטעמא דהא מלתא דניהו דאיכא חשש הרואים שיחשדוהו דלע״ז נתכווין, אבל אנן לא חשדינן לאיש מוחזק בכשרות, משום דעבד דבר מכוער ואפילו הוא איסור מצד בחוקותיהם לא תלכו, לא נוציאנו מחזקת כשרותו, ואי דלדעת הרמב״ם עכ״פ בעי בדיקת סכין, אפילו הוא מומר לשאר עברות לק״מ, דעל המשנה ודאי לא קשה, כאשר ביארנו במקומו, דהאי דינא של הרמב״ם דין מחודש הוא, אחר שהחמירו לפסול כל פגימה הנרגשת אפילו אינה אוגרת, אבל על פסק הרמב״ם נמי לא קשה דהרי דוקא במומר בעי בדיקת סכין, ולא במי שעבר רק פ״א ולא רגיל בכך, כמבואר זאת אצלי בסוגי׳ דלעיל בפ״ק.

אולם בשוחט לתוך הגומא בשוק, כתב הרמב״ם שם בהל׳ ו׳ דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא אפיקורס הוא, ודין זה יצא לו מברייתא שהביא הגמ׳ לקמן, דקתני בה, ובשוק לא יעשה כן, משום שנ׳ ובחוקותיהם לא תלכו, ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו, אלא דהרשב״א הנ״ל בתוה״ב, לא מסתבר לי׳ לפרש דהאי צריך בדיקה אחריו דקאמר בגמ׳, כדי להתיר שחיטתו ששחט, ומפרש להיפך דבדיקה זו להחמיר, שאם ימצא בו שמץ דופי, להחזיקו למין, וכן נראה מפרש״י ז״ל שכ׳ ״בדיקה אחריו שמא מין הוא לעכו״ם ויבדלו מפתו ומיינו״ עכ״ל הרי לא להכשיר את הנשחט, שכשר בלא בדיקה אלא להבא להחזיקו למין אם נמצא בו שמץ פסול, דהרשב״א לא ס״ל לחלק בין כל הני דחשב במתני׳, ולכן גם בשוחט לתוך הגומא בשוק אין לאסור זביחתו, אבל הרמב״ם, דמחלק בטעמא דהני דיני המשנה כדלעיל, וס״ל דבשוחט לתוך הגומא יש איסור ממש בדבר ולא רק מצד חשש הרואים, אלא דאית בי׳ משום חק לעכו״ם, לכן מחלק בין שוחט לכלי ריקן או לגומא בחצרו, די״ל דמסתמא עושה כן לנקות חצרו או להנות מן הדם, שאז בדיעבד שחיטת כשרה, ובין עושה כן בשוק דיש רגלים לדבר דכדי לעבוד עושה כן, כי אין דרך לנקות השוק, וגם כדי להנות מן הדם לא, כיון דהוא במקום הפקר ואינו משומר, ולכן כל זמן שלא בדקו אחריו ונמצא נאמן וכשר, חיישינן אנן שמא מין הוא ושחיטתו אסורה.

ואחר באור הני שתי שיטות אני מפליא פלא והפלא בדברי פרמ״ג סי׳ י״ב סק״ד בשפ״ד שלו, שכתב ״ואין צריך בדיקה אחריו בדיעבד, ונפ״מ באינו לפנינו, השחיטה מותרת, אבל ודאי בודקין אותו אם הוא לפנינו לחומרא וכו׳ גם אין מוסרין לו מכאן ולהבא, ובודלין מפתו ומיינו עד שבודקין לחומרא וכו׳״ עכ״ל ותמה אקרא על הני הדברים שבמחכ״ת כד שכב וניים כתבם, דהנה המשנה ברר מללה דאין שוחטין, אבל אם שחט שחיטתו כשרה, ומסתמא מטבח השוחט למכור מיירי, וממילא דמותר ליקח מהאי בשרא, שהוא לכתחלה לגבי הלוקחין וכש״כ דאם אין לו שוחט אחר, דמותר לו ליתן לשחוט ולא צריך ליחוש שהוא מין, אלא דלכתחלה צריך לבדוק אחריו, כדי שאחר שנמצא עליו דבר המעורר ספק על כשרותו שנמנע משחיטתו מיינו ומפתו, דשמא מין הוא, ומדברי הרשב״א מוכח כן שכ׳ דהבדיקה לחומרא, ולדעת הפרמ״ג הוא להיפך דקודם בדיקה אסור ליתן לו לזבוח, וכן יינו ופתו אסורים, וא״כ הבדיקה לקולא שאם לא נמצא עליו דופי, לא ליחוש תו שהוא מין בסתר וכו׳ מוכח מרש״י שכ׳ דבודקין אותו כדי שיבדלו מפתו ומיינו, ופתו ויינו ודאי לגבי דידן לכתחלה הוא ולדעת הפרמ״ג אסורים קודם הבדיקה, ואיך כתב רש״י דהבדיקה הוא שיבדלו מפתו מיינו, ומזה הביא הרשב״א ראי׳ דהבדיקה הוא לחומרא ולא לקולא כדי להכשירו, ולכן דברי הפרמ״ג משוללים הבנה.

ומהאי דינא תמצא תשובה נצחית לדברי הגה״ק בעל ד״ח ז״ל תשו׳ ד׳ ליו״ד, שכתב דשוחט שיש עליו לעז רינון, בלא שום בירור אם אמת הדבר, מעבירין אותו, והביא ראי׳ לזה מדין משרת שיצא עליו שם גנב, דפסקינן בחו״מ סי׳ תכ״א בהגה, דאפילו תוך זמנו יכול להוציאו מביתו, ואם בממון הקל אמרו באיסור החמור לא כש״כ, וסיים שם שמצוה לסלקו עיי״ש, ומה יענה הגאון להאי דינא דרשב״א ורש״י דהכא, וכדאיפסק ההלכתא כוותייהו בשו״ע, דהבדיקה אחר השוחט ששחט לתוך כלים או לתוך גומא בשוק, אינו אלא לחומרא, וכאן הרי עבד איסורא ודאי דאורייתא או דרבנן עכ״פ, דאמרו לא ישחוט לתוך הגומא, ואפילו לדעת הרמב״ם דמחמיר, לאסור שחיטתו עד שיבדוק אותו, הוא דוקא בשוחט לתוך הגומא בשוק, דאיכא רגלים לדבר דלשם ע״ז נתכווין, כמו שביארנו לעיל, אבל בחצרו או בתוך ימים ונהרות, אע״ג דעבר עכ״פ על איסורא דאורייתא או דרבנן, לא אבד בזה חזקת כשרותו, וק״ו בין בנו של ק״ו על לעז ורינון שלא נתברר דאין מקום להעבירו, וראייתו שהביא ממשרת שיצא עליו שם גנב, אינו ראי׳ כלל, כאשר הארכתי בתשובה אחת הנדפסת בס׳ משפט לעשוקים, שם הוכחתי בראיות ברורות, דאדרבה ממון הקל חמור בזה מאיסורא, והרי ספק ממון להקל להנתבע אע״ג דאית בי׳ איסורא ועיין בר״ן קדושין בסוגי׳ דע״א, שהביא בשם הרמב״ן ז״ל, דמש״ה אין ע״א נאמן לומר, שממון שהטמין אביכם של הקדש ושל מע״ש הם, אע״פ שספק איסורא לחומרא, אבל כיון שהוא הוצאת ממון מרשותו, אין לחוש לספק איסורא, מכש״כ שמחמת חשש איסור שלו, שלא יוכל לסלק חבירו משירותו המוחזק בו, ושאני במשרת גנב, דהבעלים אומרים, כי חזקת כשרותו לא יצילני מגנבתו, אם הוא באמת גנב, ומי ישלם לי הפסדי, אבל בשוחט שיש עליו לעז ורינון, אם יאמרו הבעלים, מי יכפר לי עווני אם האי שוחט יכשלני בשחיטה שאינה כשרה, אף אנן נשוב לו, מי שאמר דמותר לסמוך ארוב וחזקה בכל איסורי תורה, ואין צריך לחוש על החלב וביצים שאוכלים בכל יום, שמא מבהמה ועוף טרפה הוו, הוא יסלח לך אם אכלת משחיטות השוחט, שהתירה לך התורה, והרי תראה דחזקת כשרות דגברא חזקה כל כך, עד ששתי כתי עדים המכחישים זו את זו, באין ומעידין בפ״ע כל אחת ואחת על סמך חזקת כשרות אע״ג דבודאי חד כת פסולה, ומכש״ש שאין להרוג איש וביתו לסלקו מפרנסתו שהוא עבירה כרציחה, בשביל חשש לעז ורינון, ומי שמקיים מצוה זו של הגה״ק ז״ל, ליפסוק רישא דשוחט בשביל קול רינון, חבר הוא לאיש משחית, והוא כעין שאמרו ביומא דף כ״ג דחמירא להם טהרת כלים יותר מהורג את הנפש.

ואחר שכתבתי תשובתי הנ״ל, נתעוררתי מחכם אחד, כי ראי׳ הד״ח ז״ל ממשרת גנב, בלא״ה בדותא היא, דדין זה הוציא המרדכי מהא דאמרו בב״ק כ״ז ע״א, דעבד שמסרב לצאת דעבד אינש דינא לנפשי׳ בלא בי״ד, ויליף המרדכי דה״ה משרת שיצא עליו שם גנב, אין צריך להחזיק בביתו עד שידין עמו בדינא ודיינא, אלא מצי למיעבד דינא לנפשי׳, וגם להכותו אם לא ירצה לצאת, אבל פשיטא דאם המשרת יתבענו לדין, והוא לא יוכל לברר שבאמת גנב הוא שחייב לשלם לו כל נזקו והפסדו, כי מגוף הדין אין המדובר שם, אלא בדין דמצי אינש למיעבד דינא לנפשי׳, ואפילו ע״י חבלה, ותדע דלא נזכר דין זה בהלכות שכירות פועלים, כי שם הי׳ מקומו, אי להא אתא, דהדין עם הבעה״ב, שאינו מחויב להחזיק משרת שיצא עליו שם גנב, אבל מביאו בהלכ׳ חובל בחברו, המדבר מדין דעביד דינא לנפשי׳, ובזה נפל בבירא ג״כ, מה שכ׳ שם הבאה״ט על בעל שבות יעקב דאשתמיטתי׳ הגהה הלזו, דזה ליתא, וכל דמעין שם במקור הדין יראה דכן האמת, אלא דלפי סברתי שכתבתי לעיל, אולי במקום דאיכא חשש פסדא רבה לבעה״ב, הדין עמו, שלא מצינן לחייבו להחזיק בביתו, מי שחשוד בעיני הבריות לגנב וצריך להתיישב בדבר, אבל הא פשיטא דמזה לא דיבר המרדכי והרמ״א בהגהה שם, ודו״ק.