דף מ״ג ע״א גמר׳ אמר עולא ח׳ מיני טרפות נאמרו למשה מסיני וכו׳, לאפוקי לקותא דרכיש ב״פ, ויש להעיר למאי הלכתא נאמרו בסיני הני סימנים של ד״ן חנ״ק נפ״ש, וראיתי ק״ז זצ״ל בחדושיו נתעורר בזה, וכ׳ דהני סימנים נאמרו לאפוקי דרכיש, וכן נראה דסובר הפלתי שהבאתיו לעיל, אבל במחכ״ת דבר זה לא ניתן להאמר, דהרי רש״י ז״ל כתב, וא״ת תהי׳ לקותא דרכיש בכלל נקובה, לאו מלתא הוא, דהרי ניקבה הכולי׳ ליכא מ״ד דטרפה, וא״כ למאן מהני האי סימנא, למאן דלא ידע דבניקבה הכולי׳ לית בה טרפות, הרי מצי פוסל ניקבה וממילא גם לקתה בכולי׳ ולמאן דידע דלית טרפות בניקבה, ידע גם בלקתה, הא חדא, ועוד איך יחלוק עולא אתדבר״י דאמר דחי״ט נאמרו לממ״ס, לא מבעי לפי מה דמשמע מתוך הסוגי׳ וכאשר מבואר ג״כ בתוס׳ ד״ה הנך דאפקית בקושיתם, דלית מאן דפליג אהאי מנין דחי״ט דקשה אלא אפילו לפי תירוצם דלר״י תנא דמתני׳ פליג היינו דוקא אמנין פליג דאינו מכוון, אלא פחות הוה, אבל לא דלא נאמרו פרטים כלל אלא הכללים, ולומר דעולא קאמר דחוץ מן הפרטים, נאמרו גם הני כללים, ודאי ליתא דלמאי הלכתא נאמרו הכללים אחר שפרט כל החי״ט, אלא ודאי עולא הוא דעשה הני כללים מתוך הפרטים שהיו מקובלים בידו, ומתוך דבריו שמעינן דלא היה מקובל בידו הא דרכיש, ומלשון השו״ע שכ׳ ח׳ מיני טרפות יש, יש למישמע הכי, ומסתמא כן נראה לב״י לפרש דברי הרמב״ם שכ׳ בפ״ה ה״ב וז״ל: ״ויש שם חלאים אחרים אם יארע לה טרפה והן הלממ״ס, ושמנה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני וכו׳״ עכ״ל מדאמר תחלה דחלאים הפוסלים נאמרו למשה מסיני, ואח״כ כתב עוד הפעם וח׳ מיני טרפות נאמרו לממ״ס, משמע דהאי סימנא דח׳ מינים עשינו מעצמנו, שיצאו כן מתוך הטרפיות הפרטיות שנאמרו למשה מסיני והדברים סתומים, ומה שהקשו על הרמב״ם דמזכי שטרי לבי׳ תרי, שפסק כעולא וכרכיש, עיין לקמן נ״ד ע״א על המשנה ועל פלוגתא דר״י ור״ל, מה שכתבתי שם, ודו״ק.

רש״י ד״ה לא תיפוק וכו׳ וחליף היינו חסרה ממקום הראוי׳ להיות, ובחליף דעורות הושט פרש״י דאין לך נקובה גדולה מזו ואבאר דרש״י סובר דחילוף האונות שהוא מתולדה אין להכניס בכלל נקובה, דל״ל לרש״י דחסר בתולדה סופו לינקוב וע״כ דחסרה ריאה טרפות בפ״ע הוה, וכפי שביארנו לעיל חסרה הריאה לא באה בהלכה על חסרון אונות מתולדה דמצי לחיות, ואינה טרפה אלא מכח הלכה אחרת דחסר כנטול, כמו יתר כנטול, דבכלל האי הלכה דאמר ר״ה כל יתר כנטול גם חסר בכלל והכי מתפרש, כל יתר כחסר וחסר כנטול, ור״ה קיצר בלשונו, וע״כ כן הוא דאם חסר אינו כנטול למה יהי׳ יתר גרע מחסר, וחסרה ריאה אי אתא בכלל החי״ט בהלכה, מתפרש או בחסרון בפנים לרבנן או בחסר מבחוץ לר״ש, ולכן האי חילוף האונות דהוה בכלל חסרה, אינו אלא לרבנן דס״ל חסרון בפנים שמיה חסר, דלר״ש אם הוא כניטול ביד הוה נקובה עד הסימפונות ולא בעינן להכניסו בחסר, וממילא הוה לי׳ לרש״י להכניס גם חסרה אונה בכלל חסרה ריאה בפנים, אבל לר״ש דחסרה ריאה באה על חסרון שבחוץ וכן לרבנן אי ס״ל דחסרון מפנים לא שמיה חסר דלא באה ההלכה כלל על חסרה הריאה, כל הטרפיות שבריאה צריכין להכניס בכלל נקובה ומטעם דחסר כנטול וממילא איכא נקב, וכאשר באמת כן כתב התבו״ש ז״ל דכל הטרפיות בריאה בכלל ניקבה הריאה הוו, אבל בחליף עורות הושט גם רש״י מוכרח לומר דבכלל נקה״וו הוא דהרי בושט אין לנו הלכה על חסר רק אניקב, אבל מה דקשי לי טובא הוא דכפי מה שכ׳ רש״י דהוה כניטולן ממקומן משמע דרש״י מפרש דהאי חילוף העורות בתולדה הוא ולא מחמת חולי שנשתנה מראיתן, וא״כ קשה מנין לרבה טרפות דחליף בושט שאינו דומה לחליף דאונות בריאה, דשם שפיר מצינן למימר דאם נמצא רק תרתי בימין אע״ג דאיכא בשמאל תלתא אין זה השלמה אלא חשבינן דבימין איכא חסרון ובשמאל איכא יתר, וחסר ויתר כנטול דמי וטרפה, משא״כ בושט דאפילו חסר עור אחת כשר, א״כ חילוף העורות משום מה נטריף, הן אמת דלפי ההסבר שלי גם בריאה בתלתא בימין וארבע בשמאל הי׳ כשר דליכא כאן שם חסר אלא שם חליף וחליף לא שמענו מהלכה דמיטרף, כי רק ח׳ מיני טרפיות יש, ויש באמת בזה פלוגתא אולם מדברי הרא״ש ז״ל מוכח דבושט משום לקותא וחולי קאתינן עלה ואז שפיר הוה בכלל נקוב ככל בשר שרופא גרדו, אלא מסתמא לרש״י לא ניחא לי׳ בזה משום דשינוי מראה לחוד אינו פוסל רק בקרום הריאה בלבד ולא בשאר אברים כמבואר ביו״ד סי׳ נ׳ באחרונים שם דבעינן דוקא לקותא ממש אבל שינוי מראה לחוד כשר, אולם לדעת הרא״ש י״ל דבשני עורות ושניהם נשתנה מראיתן גרע טפי, וצ״ע ודו״ק.

ד״ה והא אר״י הלכה כסתם משנה, והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא עכ״ל ועיין מה שנדחקו התוס׳ לפרש קושי׳ הגמר׳ והנה הרי״ף ז״ל גרס גם באידך מתני׳ ונשתייר ממנה כ״ש, וצ״ל דלקמן דף מ״ו גרס דפריך מברייתא והתני׳ כזית, וכן כתב הראש יוסף במשנה לעיל ד״ה בא״ד ניטל הכבד, אלא דקשה להגיה בגמ׳ וגם לא סגי בהאי הגהה דתני׳ תמורת דתנן, דבגמ׳ הכי איתי׳ ניטלה הכבד וכו׳ הא נשתייר הימנה כלום כשרה וכו׳ ואי דתנן במשנה דאלו כשרות בפירוש דנשתייר כ״ש כשרה לא בעי לדיוקא זאת, ולא עוד אלא דכל השקיל וטרי׳ הי׳ לי להעמיד שם על המשנה דאלו כשרות דמפורש בה דבשיור כ״ש סגי, אבל לפע״ד נראה דלקמן מתרץ הא ר׳ חייא והא ר״ש בר רבי וכו׳ וקשה וכי רבי היה סותם משניות ע״פ תלמידו ובנו דר״ח תלמידו הי׳ ור״ש בנו הי׳, אלא ודאי דהכי פירושו דרשב״ר הי׳ שונה במשנה דאלו כשרות ונשתייר ממנה כ״ש כדי שלא יסתרו הסתמות ור״ח הי׳ מחמיר ומגיה ונשתייר ממנה כזית, ולכן הרי״ף הביא המשנה כמו ששנאה רשב״ר, דמסתבר יותר לגרוס כן כדי שלא יסתרו המשניות אהדדי אבל להלכה פסקינן כר״ח דמחמיר, ולכן כאן פריך על ר׳ יוחנן דאית לי׳ הלכה כסתם, איך נקבע ההלכה כר״ח המגיה במשנה השני׳ כדי לסתור המשנה הראשונה, ודו״ק.

ד״ה בקורקבן פסול הכי ס״ל משום שהמאכל מתאסף שם, ומחלחלן ונכנס בנקב וכו׳ רצה בזה ליתן טעם לאסור בקורקבן יותר מבושט אלא דא״כ מה פריך לי׳ ר״א אדרבה ושט דאכלה בי׳ וכו׳ אבל קורקבן מינח נייח כדקאי קאי, והא בקורקבן לאו מטעם דזימנן מתרמי אהדדי פסלינן, אלא משום דהמאכל מתחלחל ויוצא באלכסון, ויל״י בדוחק ודו״ק.

ד״ה אינו קרום ואם ניקב ונסתם וכו׳ אינה מתקיימת וכו׳, דהאי סתימה מעיקרא הוא עכ״ל, עיין בראש יוסף ז״ל שהבין מדברי רש״י דטעמא דלא מהני סתימה דלאח״ז משום דכל ששם טרפה עליה פ״א, שוב אינה חוזרת להכשרה, אע״פ שנתרפא המכה וע״ז מביא יש מי שסובר והוא הרא״ש ז״ל בשמעתן, דטעמא משום דסופו לסתור הקרום. ולכאור׳ איה מצא ברש״י דלא סובר כן דהא בתחלת דבריו כתב ג״כ דאינה מתקיימת, וממה דמסיים דההיא סתימה דמעיקרא היא ולא קאמר דהאי סתימה מתקיימת, אין להוכיח דאפשר דרש״י טעמא קאמר, משום דהוא מעיקרא לכן מתקיימת, ואולי משום דאי רש״י כרא״ש ס״ל דסופו לפסוק, לא הי׳ לי׳ להביא כל הני סתימות של דופן וכבד וחלחולת, ולחלק ביניהם דפשיטא דהם סתימות שלא ינטלו משם כל זמן שהבהמה חי׳, אבל אם קאמר דגם קרום שעלה מח״מ מתקיים לעולם, שפיר כתב רש״י לחלק ביניהם דהתם מעולם לא הוה שם טרפה על האי מכה משא״כ בקרום שעלה מחמת מכה ויש להביא ראי׳ לדעת רש״י ודלא כרא״ש, מהא דאמרינן כאן בושט ניקב זשלכנ״ז טרפה משום דזימנין מהינדזין בהדי הדדי׳ ומה בכך כיון דאין זה אלא לרגעים אחדים ואח״כ חוזרין למקומן, הרי כאן סתימה המתקיימת לעולם, אלא ודאי כל שפעם אחת שם נקוב על הושט, שוב לא יצא משם טרפה אע״פ שחוזר להכשרו, והוה זאת כמו ודאי טרפה דלא מהני שהיית י״ב חודש, אע״ג דזאת מורה שנתרפא המכה ולא יסתור לעולם מ״מ כיון דשם טרפה היתה עליה פ״א, אינה יוצא משם זה לעולם ודו״ק.

תוס׳ ד״ה והא אר״י הלכה כסתם משנה אע״ג דסיפא דאלו כשרות מסייע לי׳ וכו׳ עד סה״ד, והקשו המהרש״א ומהר״ם שיף ז״ל מהא דלעיל דאר״י הלכה כריב״י, והא למה לי כיון דסתם התנא ניקבה המרה, ותירצו כיון דרבים פליגי עלי׳, לא אר״י הלכה כסתם משנה והנה דבר זה בפלוגתת רש״י ותוס׳ שנוי׳ לקמן נ״ה ע״ב, במה דאמר בלשון יחיד אני שונה אותה דרש״י פי׳ יחידאי היא דמשמע דאתי׳ כיחיד ולדעת התוס׳ הפירוש דגורס במשנה עצמה דברי ר״ש, אבל כל שסתם רבי כדברי יחיד אף ברבים חולקים הלכה כסתם, דהרי ת״ק דר״ש שם סתמא איתמר וסתם סתמא רבים הם, וגם הכא רק סתמא איתמר ת״ק דריב״י בברייתא, וקרי לי׳ המהרש״א רבים דאין לומר משום דר״י אמר, מאי אהדרו לי׳ חבריה לריב״י, מוכח דרבים נינהו דהרי ר״י גופא רק מכח האי ברייתא ידע דפליגו, ותדע דכן הוא דאם נאמר דר״י ידע מקבלה דרבים היו החולקין על ריב״י, ומש״ה הוצרך לקבוע הלכה כמותו הי׳ צריך להקדים האי מימרא דמאי אהדרו לי׳ וכו׳ ואח״כ לקבוע הלכה כמותו.

ועוד קשה טובא דאיך שנה משנה דברי יחיד כלל דהנה לקמן נ״ו ע״ב קתני במשנה דאלו כשרות בעוף רי״א אם ניטל הנוצה פסולה וכתבו שם התוס׳ ד״ה איבעי להו, דדברי יחיד המה וכתב שם הר״ן דאל״כ הוו״ל למיתני׳ במשנה דא״ט בעוף ולא באלו כשרות, וכן תראה בגלודה דקתני במשנה דאלו כשרות בבהמה, ר״מ מכשיר וחכמים פוסלים ולא קתני לי׳ בא״ט משום דר״מ פליג ומכשיר, דבמשנה דא״ט לא מנה, אלא מה דהוה ד״ה בלי חולק, ואינך דיש פלוגתא מרבה בזה הכלל, ויש מזה ראי׳ נפלאה למה שכ׳ הרמב״ם בהלכ׳ ממרים דעל הללממ״ס לא נמצא פלוגתא ועיין מה שכ׳ בהקדמה שלי בענין זה, יהי׳ איך שיהי׳, עכ״פ חזינן דהתנא נשמר למנות בהאי משנה דא״ט דבר דתלוי בפלוגתא דמה״ט לא קתני בה בהמה שנחתכו רגליה והגלודה רק כוללם בזה הכלל וכן לא קתני ניטל הנוצה בא״ט בעוף, אפילו לשיטת הסוברים דהיינו כגלודה בבהמה עיין לקמן וא״כ קשה טובא איך קתני ניקבה מרה כיחידאי, אבל ראה זה חידוש דהאי ניקבה המרה קתני בין קיבה לדקין ומקומה היתה לעיל מיני׳ אחר ניטל הכבד והלא דבר הוא, לכן אין ספק אצלי כי ביסוד המשנה באמת לא היתה שנוי׳ מרה, אלא לאחר שאמר ר״י דהלכה כריב״י הכניסוהו ושלא במקומה כדי לידע שהוא תוספת, ומה שאמר בגמ׳ לעיל אפיק מרה ועייל חרותא, לאו אליבא תדבר״י דוקא אומר כן, אלא גם לדידן ולמסקנא צריכין למימר הכי דמרה יחידאי היא, ואפילו ס״ל לרבי כוותי׳, היה מרבה טרפות זו בזה הכלל, כי דבר התלוי בפלוגתא לא שנאה בהאי משנה ולעומת זה חרותא דלית בה פלוגתא ראוי׳ להכניס בתוך הי״ח טרפות אם לא שנאמר דחרותא בכלל ריאה שנקבה היא ולעיל הראתי כי יש בזה פלוגתא.

ומעתה שמע נא דבר נפלא דהנה הרשב״א ז״ל כתב דטרפות הכבד אינו אלא משום דסוף המרה לינטל, ולכן בעינן כזית במקום מרה, והוא לכאור׳ תימא רבתא, דא״כ מאן דפליג אריב״י ומכשיר ניקבה המרה, גם טרפות בכבד לית לי׳ והוא דבר שא״א לקבלו, דא״כ למה לא פליגו גם בכבד, אבל ע״כ כוונת הרשב״א דמאן דפוסל בכבד אפילו נשתייר כ״ש עד דאיכא כזית במקום מרה הוא דסובר דהאי שיור דכזית במקום מרה, משום הגנה דמרה בעינן אבל בלא נשתייר כלום ודאי דאיכא טרפות בכבד בפ״ע ולכ״ע, וא״כ באמת ליכא סתירה בין המשניות דבמשנתנו פא״ט דלא קתני רק טרפיות דלית בהו פלוגתא, קתני דוקא לא נשתייר כלום דזאת ד״ה, ומרה לא נשנית ביסוד המשנה כנ״ל, אבל במשנה דאלו כשרות שפיר קתני ונשתייר כזית דוקא משום דהרי פסקינן כריב״י, דניקבה המרה טרפה, וממילא אם לא נשתייר כזית בכבד במקום מרה, טרפה מצד המרה ולא מצד הכבד, ולכן הני תרתי דר״י דקבע הלכה כריב״י במרה, וכן בכבד עד דאית בי׳ כזית מישך שייכי אהדדי והוה נקודה נפלאה, אע״ג דהשקיל וטרי׳ דגמר׳ לא נחות לזה.

ומעתה אומר אני דלרי״ף ולרמב״ם ז״ל, דלא גרסו במשנה דלקמן כזית אלא כ״ש, גם ניקבה המרה אין לגרוס ומאן דהוסיף מרה במשנה, הגיה ג״כ כזית במשנה דאלו כשרות ועיין עוד שם, מה שכתבתי בזה ודו״ק.