דף מ״ה ע״א גמרא, דא״ר חלבו א״ר נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכו׳, וכתב הרא״ש ז״ל דהא דמצטרף גם השלם שביניהם בנקבה כנפה, משום דסופו ליטול השלם שביניהם, וראיתי בס׳ יריעות שלמה שהקשה, דלפ״ז הוה כאן תרי רואין, דחסרון כאיסר גופא, כתבו התוס׳ לעיל מ״ג ע״א ד״ה הנך דאפקת, נמי מטעם סופו לפסוק רובא טרפה, ותרי רואין לא אמרינן כמו שהביא הש״ך בסי׳ ל״ה סקי״ד בשם המ״ב לענין שני כיסי וורדא דכשר, דמשום דיתר כנטול דמי, וסוף הוורדא ליטל ע״י חסרון הכיס, דהוה תרי רואין זאת לא אמרינן, ולי לק״מ דסברת המ״ב לא שייך אלא בשני אברים, כמו כיס וורדא, ובכיס לא שייך שום טרפות מצד עצמו, אלא כל שניטל הכיס סוף הוורדא ליטל, בזה שפיר שייך לומר, דשני כיסין לא איכפת לן, לא מבעי למאן דס״ל דכל יתר כנטול הוא חק בלי טעם, כי מצי יחי׳ ימים אין מספר, א״כ לא שייך כל יתר כנטול, אלא באבר דאית בי׳ טרפות מצד עצמו כמו ברגל, אלא אפילו לדעת הרמב״ם דס״ל דכל יתר סופו להנטל, וכאשר ביארתי הני שיטות לעיל, מ״מ כל זמן שלא ניטל עדיין יש להוורדא הגנה הצריכה, ובטרפות הלא בעינן מחסרא אבר עתה, ולא משום סופו ליטול וכל מה דפסלינן ע״ש סופו הפירוש דכבר עתה החולשה ניכרת בהאי אבר שאין פועל פעולתו, וכאשר ביארנו זאת במ״א, ולכן כאן בשני כיסין, כל זמן שההגנה של הוורדא קיימת, לא שייך לומר דהוורדא מרגשת חולשה, משום דסוף ההגנה שלה ליטול, אבל כאן בגרגרת דהכל בחד אבר שהטרפות תלוי בו, מה לי חד רואין או תרי רואין, וזה ברור ואמת ודו״ק.

ע״ש גמרא אר״ש ב״נ וסימנך חייתא דמתנח בי׳ מוחא, ארבב״ח אריב״ל, כנגדו בביצים ניכר, עכ״ל, הנה על האי מימרא דריב״ל פרש״י דמתוך שהקרום התחתון של מוח דק מאד, ואין ניכר לגמרי ונראה כמות עצמו, הוא נותן לו סימן בביצים עכ״ל, ולא פי׳ כן בהא דרשב״נ דנותן ג״כ סימן חייתא דמתנח בי׳ מוחא, משום דהאי סימנא קאי נמי אדינא דעד דאינקב תתאה, וקאמר חייתא דהיינו שק, כלומר דהחיות תלוי בקרמא דתתאי, דכל זמן שהמוח מונח בתוכו בלי מפריע, קרי לי׳ חייתא, ר״ל שהוא משמר החיות, אבל ריב״ל לא נתן סימן על הדין רק על מציאות הקרום, ולכן לא קאמר נמי וסימנך, אלא שרצה לציין מקום הקרום התחתון, וע״ז קשה לרש״י הא קחזינן אותו, לכן מפרש דמשום שהוא דק מאד ואין ניכר, צריך לסמנו כמו שהוא בביצים, ודו״ק.

ע״ש גמרא אר״ש ב״פ אבריב״ל משום ב״ק, מוח כל מה שבקדרה נדון כמות, התחיל למשוך נדון כחוט השדרה ומהיכן מתחיל למשוך וכו׳, ומהיכן מתחיל למשוך דשאל לכאור׳ אינו מובן דשפיר מציין כל מה שבקדרה הוא מוח, וכאשר יוצא מן הקדרה הוה חוט, ויותר פלא דכאשר נותן סימן בפולין עדיין יש לו מקום ספק, וכנגד פולין עצמו אינו יודע ומסתבר כלפנים והוא לחומרא, ומסתמא מיד כנגד תחלת הפולין, הוא מתחיל למשוך, דאל״כ לא היה מסתפק כנגד הפולין מאי, ומ״מ קאמר דמסתבר כלפנים, ועיין לקמן נ״ו ע״ב גבי זפק קאמר ריב״ל, דגנו של זפק נידון כושט, ופריך נמי היכא כל שנמתח עמו, והנה המה סברות הפוכות, דכאן במוח קאמר אע״פ שמתחיל למשוך חשוב כמו מה שהוא בתוך הקדרה, ובזפק הוא להיפך דכל שהתחיל למשוך נידון כחוץ לזפק, אלא דכפי הנראה אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא, אבל הש״ס קאמר מסתבר כלפנים, משמע דלאו מצד חומרא שדינן אותו לפנים.

והנלפע״ד דהאי מקום שהתחיל למשוך, לעולם יש לדון לכאן ולכאן, אבל מסתבר דנספח להיותר חשוב ולא להקל ממנו, וכעין שאמרו, הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים, ולכן במוח וחוט שדינן לי׳ למוח שהוא היותר חשוב, ובזפק וושט, שדינן לי׳ לושט היותר חשוב, וממילא נמצא דהכא לחומרא והכא לחומרא ודו״ק.