דף מ״ט ע״א גמר׳ האי קשיתא דאישתכח במרה וכו׳ והנ״מ בתמרה, אבל דזיתא מיבזע בזע ופרש״י, ומאן דטרף במחט טרף נמי בהא, והקשה המהרש״א, דהא הכא בכבד קיימינן וכו׳ ומסתמא נכנסה המחט דרך הושט לכבד, כי בכבד לא שייך בדיקה שהיא שלמה, ותי׳ כיון דאישתכח במרה הו״ל כסימפונא רבה דכבדא וכו׳ עכת״ד, ואני תמה, דא״כ הלא ליכא מאן דמטריף בהא, דהא אמר לעיל שקילו גילמא דטרופאי, אבל לפע״ד נראה לפרש, דניהו דסימפונא נקטי ואתאי, אבל כיון דמיבזע בזע, חיישינן שניקב המרה והבריא, למאן דחייש לעיל במחט בריאה לשמא הבריא, ומטריף משום דרוב נבלעים דרך הושט, הכא מטריף מטעם שמא ניקבה המרה והבריא, ואע״ג דלעיל לא חייש לשיטת רש״י, לניקבה הריאה והדרה המחט, אלא דחייש שדרך הושט נכנס לריאה, שאני ריאה דרחבה, משא״כ מרה קטנה שקרובה לינקוב ע״י האי קשיתא דזיתא, ואם כנים דברנו, מיושב בזה גם קושי׳ התוס׳ שהקשו על פרש״י, דא״כ הוה דלא כהלכתא, דאנן כר״י דמכשיר לעיל פסקינן, ולפי האמור ניחא, די״ל דאפילו ר״י דלא חייש לעיל לשמא הבריא, היינו דוקא לגבי החשש דדרך הושט נכנסה בריאה, דהוא חשש רחוק אצלו, דניהו דרוב נבלעים דרך הושט, אבל כל הנבלעים דרך הושט הולכים לחוץ דרך הכרכשתא כדרכם, ואפילו מחט אם נתעכב בהליכתה לקוץ נתחבה לאיזה אבר שעוברת דרך שם, אבל לא לצאת לשטח הריאה, משא״כ כאן במרה שפיר מצי חייש לשמא ניקב והבריא, ותדע דלעיל דף מ״ג ע״ב רצה לומר, נמצאת איתמר ודחה לי׳ דכל הני חיוי ברייתא קוצי אוכלי, וא״כ בנמצא במרה דלא שייך האי סברא, למאן דחייש בישב לו קוץ בושט לשמא הבריא, ה״ה דחייש בנמצאת במרה, לשמא נקיב והבריא, כיון דעורה דק מאד וצר מאד המקום ודו״ק.

ע״ש גמרא יתיב ראב״א קמי׳ דר״ה ויתיב וקאמר א״ר מלוך ארישב״ל הלכה כר״ש וכו׳, ואין הלכה כר״ש, ופרש״י ז״ל גמר׳ קפסיק לי׳, ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמ׳ עכ״ל, ואני עומד ומשתומם, אם האי הלכה היתה רופפות בידם עד הישיבה האחרונה, ור׳ ביבי ור״י ב״א אמוראי בתראי סברו דהלכה כר״ש, וכן נראה דסברו רבה בר תחליפא ור״י בר אבא דמפרשי דברי ר״ש דלסמפון גדול קאמר, והמה בשם רב אמרו למילתייהו כדלעיל מ״ה ע״ב, ורבנו הקדוש נמי אי חסרה ריאה לר״ש קתני, הרי עכ״פ לא הכריע כנגדו, מעתה יש לתמוה על כל הני טרפיות, בריאה, סירכות ומראות הפוסלות דנאמרו סתם בגמ׳ נימא דהמה דלא כר״ש, דלדידי׳ בעינן עד שתינקוב לבית הסמפונות, דכל הני משום ניקבו הקרומים או סופו לנקוב טרפה, דלא שייך אליבא דר״ש, ואיך לא נמצא מאן דמכשיר בכל אלו, משום דסובר הלכה כר״ש, ולא עוד אלא דתקנו רבותינו ז״ל בדיקת הריאה משום סירכא דשכיחו, והרי אדרבה היא הנותנת דהלכה כר״ש, דבעינן נקב עד הסימפון הגדול, כמו דמצינן בניטל האם בסנהדרין ל״ג ע״א, דהאכילה ר״ט לכלבים, וחכמים ביבנה דחו דבריו, משום דהעיד תודוס הרופא, דאין פרה וחזירה יוצאות ממצרים, שלא ניטל האם שלה, וכ׳ שם רש״י ז״ל והרי חזינן דמתקיימות, והכא דכוותי, דמעולם לא שמענו דמתה בהמה, ולא נמצא לה סיבה אחרת, אלא שריאה שלה היתה סרוכה או נקובה, ולמה לא תכריע ענין זה את ההלכה, וכבר העיר בשו״ת מהר״ם שיק ז״ל תשו׳ ס״ו ע״ז לענין תחיבת הכרס הרגיל בבהמות עיי״ש.

אולם אחר זמן רב נתיישבתי בדבר דלפי מה שמוקי מתני׳ או שחסרה אליבא דר״ש, כתבו התוס׳ במשנה לעיל, דבחסרון כ״ש מודה דטרפה, האי כ״ש דקאמרו התוס׳ בגמ׳ ליתא, אלא כיון דלא איתפרש בגמ׳ חסרון לר״ש בכמה, ודאי משמע דאפילו חסרון כ״ש קאמר, ונראה לומר דהאי חסרון לאו בבשר הריאה בעינן, דלא מסתבר כלל דחסרון כ״ש בבשר, יעשה מעשה טרפות דהרי חסרון בפנים לא שמיה חסר ובנימוק הריאה נמי, דוקא בחסרון יותר מרביעות בעינן, אלא ודאי דחסרון מן העורות סגי לר״ש, וחסרה דומי׳ דניקבה קתני וכמו ניקבה בעורות כן חסרה, הן אמת שלכאור׳ נראה להיפך, דהריאה שניקבה קתני וכבר הבאנו כ״פ דברי הפיה״מ ודברי המהר״ם שיף על המשנה שכ׳ משום דכל שניקבו הקרומים הרי ניקבה הריאה דספוגיי היא, ולעולם ניקבה הריאה בעינן, וא״כ גם או שחסרה אריאה קאי ולא אקרומים, ומכש״כ אי אליבא דר״ש, דבנקב בעינן עד הסימפונות, איך נפרש או שחסרה הריאה על הקרומים לחוד, אלא דלא אדע איך נפרש חסרה הריאה על כ״ש בבשר הריאה, לכן מוטב לקבל דוחק בלשון המשנה מלקבל דוחק בענין עצמו, ולכן נחליט דר״ש בחסרון כ״ש שבעורות מודה דטרפה, וא״כ גם לדידי׳ איכא סירכות ומראות המטרפות כי מקום הסירכא והמראה תופס מקום, ואיכא כאן חסרון בעורות, ואפילו לרש״י דסירכא מחמת נקב בא, מסתמא נקב שמוציא ליחה אינו בלא חסרון כ״ש, וניהו דאי או שחסרה דמתני׳ דלא כר״ש, אלא מיירי בחסרון בפנים או כמש״כ הרמב״ם בפיה״מ בחסרון אונות, לא שמעינן כלל דר״ש בחסרון כ״ש מודה, אבל לפע״ד נראה ברור דכל הני אמוראי דס״ל דהלכה כר״ש, ה״ט משום דס״ל דרבי במתני׳ קתני, או שחסרה אליבי׳, אבל לולי זאת מהיכי תיתי יפסקו כר״ש נגד סתם מתני׳ באיסור דאורייתא, וא״כ ממ״נ ליכא כאן חולק על הני סירכות ומראות, דאי או שחסרה דמתני׳ כר״ש, ואז הלכה כוותי, הרי מודה ר״ש בחסרון העורות כ״ש, ואי דלא אתי׳ האי שחסרה דמתני׳ כר״ש, ואז לא מודה ר״ש בחסרון כ״ש, אז בלא״ה אין הלכה כר״ש, כנלפע״ד ליישב הדבר כפי חומר העצום שבו ודו״ק.

וכאשר חזרתי על הדברים בשעת ההדפסה אני רואה כי עדיין התמיה שלי דלעיל קיימת, דכפי הנראה ברור, דר״ש ות״ק פליגו בפירוש ההלכה שהיתה מקובלת בידם, דלשון זה ״הריאה שניקבה או שחסרה״ היה מקובל בידם, ות״ק פירשה הכי, הריאה היינו קרומי הריאה ומפני שהנקב מגיע לבשר הספוגיי קרי לי׳ ריאה שניקבה, ואו שחסרה חסרון בפנים קאמר, ור״ש לא ניחא לי׳ לומר דריאה קרומי הריאה קאמר ״וכדקדוק המהר״ם שיף, דמ״ש מקרום המוח דבאה ההלכה על הקרום, לכן מפרש, דעד הסימפונות קאמר, וא״כ ע״כ דאו שחסרה, ודאי דקאי על גוף הריאה ולא על חסרון הקרומים לבד, וזה ברור בעיני ולכן אין בידי למצוא תירוץ לתמיהתי ודו״ק.

ע״ש גמר׳ דתני׳ כה תברכו את ב״י, רי״ש אומר למדנו ברכה לישראל מפי הכהנים, לכהנים עצמן לא למדנו וכו׳, ולכאור׳ יש לתמוה על קושי׳ זו דהרי לכהנים אין חלק ונחלה בארץ ומתפרנסים מיתר השבטים מחלב דגן תירוש ויצהר שלהם, והאי ברכה לישראל הוא כעין אורח מברך לבעה״ב, כן נצטוו הכהנים שומרי משמרת הקודש, לברך את העם, יברכך וישמרך כפרש״י עה״ת שיתברכו נכסיהן ויהי׳ נשמרים מן המזיקין, וכן יאר, ושלום הכל לאישור וטובת האומה, שתשכון בטח שאנן והשקט, ובאישור וטובת האומה, ממילא מתברכים כהניה, ומה צריכין ברכה לעצמן, אבל הנלפע״ד דברכה הנצרכה לכהנים, היא שיצליחו בתורה ויזכו לאורה האמיתי, כדי שידעו להדריך את העם בדדך הנאה למקום ולבריות, כאשר כל ת״ח צריך להתפלל ע״ז בכל יום, יה״ר שתאיר עיני בתורתך ולא יאמר פי דבר שלא כרצונך וכו׳ וע״ז קשאל ברכה לכהנים עצמן לא למדנו, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה והקב״ה מסכים על ידם, ולרי״ש לא איצטרך קרא להכי וכו׳, וזה דוחק, ולפע״ד נראה דגם בזה רי״ש כהנא מסייע כהנא, כי לכאור׳ דברי ר״ע דקאמר מפי הגבורה לא למדנו צריכין ביאור, דמנין לו שבעינן הסכמה מפי הגבורה מ״ש האי מצוה משאר מצוות למשל הקב״ה ציוה לעשות מעקה, אע״פ שיפול הנופל ממנו, ר״ל שלא יפול רק מי שראוי ליפול, והוא כדי לצרף את הבריות, כן ציוה לכהנים מקבלי פרנסתם מן העם, שיברכו את העם, ואם הקב״ה ימצאם ראויים לברכה ישפיע עליהם, ואם חלילה לא, לא, אבל הענין יתבאר, ע״פ מה שכתב הרמב״ם בהל׳ נ״כ פט״ו וז״ל ״כהן שלא הי׳ לו דבר מכל אלו המונעים מנשיאת כפים, אע״פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות, או שהיו הבריות מרננין אחריו, או שלא היה מו״מ בצדק, אין מונעים אותו וכו׳, ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקב״ה שנ׳ ושמו את שמי על ב״י ואני אברכם, הכהנים עושים מצוותן, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו״ עכ״ל הזהב, ולדבריו כיון כאן ר״ע בשאלתו, מפי הגבורה לא שמענו, כלומר שלא תאמר שיש כח בכהן המברך מצד לידתו, יהי׳ מי שיהי׳, דזה אינו אלא הקב״ה ציוה להם כן, כדי שלא יהיו כפוי׳ טובה, שקיבלו מן העם, ונאה לברכם, אבל חלות הברכה תלוי בחפצו ית׳ ולא בכהן המברך, זאת דעת ר״ע מבני הגרים שאינו מיוחס, אבל רי״ש מיחוסי כהונה, מסייע כהנא, ס״ל דבאמת חלות הברכה תלוי בכהן המברך זרע אהרן קדוש ד׳ אע״פ שמצד עצמו אינו ראוי׳ להאי איצטלא ודו״ק.