ע״ב גמר׳ אמר אמימר משמי׳ דר״ד, נפילה שאמרו צריכה בדיקה כנגד ב״מ, א״ל מר זוטרא הכי אמרינן משמי׳ דר״פ, צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, ופרש״י ז״ל כנגד ב״מ שמא נקרע רוב החיצונה או נקבו הדקין, עכ״ל ומסתמא כנגד הלב והכבד והריאה והקבה ס״ל לרש״י דלא צריך בדיקה, משום שהם רחוקים הרבה מחיצונית הבהמה, וגם לא ניחא לי׳ לרש״י דמאן דמוסיף כנגד החלל כולו שיהי׳ מוסיף הני, דממ״נ אי איכא מקום לחוש גם בהני, הלא אפשר להכניסם בדברי אמימר, אלא דלא מסתבר לי׳ לרש״י כלל שיהי׳ חשש ניקוב או קריעה בהני אברים הטמונים בתוך תוכו של החלל, לכן פרש״י דהוא מוסיף דבעי בדיקה משום שבירת הצלעות או עקירת חוליות השדרה, אלא דקשה לי לומר דאמימר לא חש לשבירת הצלעות שהוא עלול יותר לשבור מלנקוב הדקין, אבל לשיטת הרמב״ם ניחא טובא דאמימר בדיקה כנגד כל הב״מ האברים הפנימים קאמר ולא משום נקב או קריעה דלא שכיח כלל, אלא משום ריסוק שינוי צורה ותואר של אחד מאברים הפנימיים, וא״כ האי בדיקה משום טרפות נפולה היא, וע״ז מוסיף מר זוטרא, כנגד החלל כולו, גם משום שבירת עצמות או עקירת חולי׳ בעי למיבדקי׳, אע״פ דלא שייך לטרפות דנפולה, אבל הלא מצוי הוא להשתבר או לעקור מן העצמות, וגם מזה איכא ראי׳ לשיטת הרמב״ם ודו״ק.

רש״י ד״ה כגון שהפריס עג״ק, ננער לעמוד ותחב פרסותיו בקרקע לעמוד, כדאמרינן לקמן עמדה מנפילתה אינה צריכה מעל״ע עכ״ל. ונ״ל דבדיקה מיהא בעי, ויהי׳ נפשט האיבעי דר׳ ירמי׳ בביצה ל״ד ע״א לקולא, וזאת לפי מה שדחינן, דלמא דלא כר״נ, אבל לדידן דפסקינן כר״נ, לא בעינן אפילו ננער לעמוד, ודלא כרא״ש בפ״ק דביצה וכמש״כ מזה למעלה, וכעת אני רואה דיש לקיים פסק הרא״ש, לפי שיטת הרמב״ם דריסוק לחוד ומסוכנת לחוד, והעמדה צריכין להוציאה ממסוכנת בי״א, דדינו כטרפה גם בלא ריסוק, ובדיקה בעי מצד ריסוק שלא יצאה מחשש זה, אלא ע״י הילוך כראוי׳, וא״כ ניהו דר״נ אמר דביה״ר אין בו משום ריסוק אברים ולא צריך בדיקה אחריו אפילו לא עמדה, אבל עדיין למה לא נבעי שהיית מעל״ע להוציאה ממסוכנת בי״א, דהרי לא עמד, ואפשר ע״י דחק הלידה נעשה גוסס, כמו בסנהדרין שם בהני דהכהו בעשרה מלקות, דט׳ הראשונים עשאוה גוסס בי״א, בלי שום מעשה טרפות וחסרון אבר, אלא דלרש״י ותוס׳ היינו ריסוק אברים, אבל לרמב״ם, ריסוק אברים הוא טרפות הניכר ועל זה אתא ההלכה, אבל הריסוק הכללי של רש״י ותוס׳ זו מסוכנת בי״א, דפליגו בה ריב״ב ורבנן, וא״כ ניהו דביה״ר אין בו משום מעשה טרפות הניכר באבר אבל ריסוק כללי שעל ידה נעשה מסוכנת שפיר מצי להיות אשר לזה בעינן מעל״ע, ולפ״ז מתפרש כאן, הא דאמר הב״ע בהפריס עג״ק, גם לר״נ קאמר וקמחדש זאת עתה דלכ״ע בעינן ננער לעמוד, כדי להוציא מחשש מסוכנת, ואף שהרא״ש ז״ל דלא נחות לכל אלה הדברים, ודאי לא כיון לזה, אבל עכ״פ די שלא יצא שגגת הוראה מלפניו ודו״ק.

ד״ה ביהמ״ט, כשמפילים וכו׳ אפילו ממקום גבוה, עיין מהר״ם שיף ז״ל מה שכ׳ בזה ואני בער ולא אדע, דאם ממקום גבוה עשרה הפילוהו, הרי לא שייך צפורניו נועץ בקרקע, והוה נפולה גמורה וצ״ע.

תוס׳ ד״ה עמדה א״צ מעל״ע, בסה״ד ונראה דגרסינן התם, עמדה אינה צריכה מעל״ע וכו׳ עכ״ל, לפי דעת הרמב״ם שפירשנו דמעל״ע לא צריך אלא להוציאה מידי מסוכנת בי״א, כל שעמדה הרי יצאה מכל וכל מכלל מסוכנת, וא״כ ודאי דצריכין לגרוס עמדה א״צ מעל״ע, אלא דקשה להיפך לרמב״ם, מה קמ״ל פשיטא, דכל שעמדה הרי אין כאן מסוכנת, ולמה נבעי מעל״ע, ויל״י דקמ״ל, כל שעמדה פ״א אפילו חזרה ליפול ואינה יכולה לעמוד, תו אינה צריכה מעל״ע, דכבר יצאה מידי גוסס בי״א, ונעשית כגוסס בי״ש כיון דעמדה פ״א מן הנפילה, וכמו שכתב הרמ״א סי׳ נ״ח סעי׳ ו׳, כל שהלכה אחר הנפילה ואח״כ אינה יכולה לעמוד (ברמ״א כ׳ לילך וט״ס הוא) דינה כשאר מסוכנת, ה״ה אומר אני דבעמדה וחזרה להיות אינה יכולה לעמוד הדין כן, ודו״ק.