דף נ״ד ע״א גמר׳ בתר דבעי הדר פשטה, אחד זה וא״ז במשהו מ״ט זיהרי׳ מקלא קלי ואזיל. ופרש״י ״גרסינן״ ולא ידעתי איזה גירסא אחרת היתה לפני רש״י שרצה לשוללה. וכפי הנראה האי תיבת ״ואזיל״ רצה רש״י לקיים שהי׳ חסר בנוסחא אחרת שלפני רש״י, ושלא נטעה לפרש דהארס שורף את האבר ולכן אין נפקותא בשיעורו, ולכן צריך לגרוס ״ואזיל״ לומר דשורף עד רובו של גרוגרת דסופו לפסוק, וכן משמע מרש״י דלעיל בדף הקודם ד״ה צריכה לבדוק שכ׳ שסופו לשרוף עד שתנקוב את בני מעיים, הרי דמצד סופו לנקוב קאתינן עלי׳, וה״ה בגרוגרת סופו לפסוק. אולם דעת התוס׳ לעיל במשנה אינו כן, אלא דשריפת אבר הנלקה מן הארס, הוא הממית ולא מצד שסופו לינקוב או לפסוק, דאם משום דסופו לינקוב או לפסוק, לא הי׳ טרפות בפ״ע, כמו דלא חשיב מראות פסולות בריאה וכדומה לטרפות בפ״ע. ולפע״ד מה דלא חש רש״י ז״ל לקושי׳ זו הוא מפני דלשיטתי׳ ודאי דרוסה אין לו בדיקה מה״ת, משום דההלכה אתא על דרוסת הזאב דטרפה, א״כ שפיר הוא טרפות בפ״ע, אע״פ שטעם הטרפות משום סופו לינקוב או לפסוק, אבל החוס׳ ורמב״ם דס״ל, דגם לודאי דרוסה אית לה בדיקה, וכל שלא האדים הבשר או הסימנים מחמת הארס כשר, מוכרחים לומר דשריפת הארס הוא שם טרפות בפ״ע ולא מטעם סופו לינקוב ולפסוק, והוה בכ״ש בין בושט ובין בגרוגרת, ולא גרסו האי ״ואזיל״ אלא דשריפת אבר בכ״מ בכ״ש, ובעל האיבעי דקמבעי קנה דנקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה, באמת הי׳ מסופק בפלוגתת רש״י ותוס׳ ופשט לי׳ כתוס׳ דזהירי׳ מיקלא קלי, ר״ל שזה טרפות בפ״ע והוא במשהו בכל אבר בשוה, והוא נכון מאד ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל ר״ל, מנו רב ומנו רב ולא ידענא לי׳ מכאן יש ראי׳ למה שכתבו התוס׳ לעיל ל״ח ע״א ד״ה איצטרך דעיקר שמו הי׳ אבא, ורק בשם חשיבות קרו לי׳ רב, ושם זה ודאי לא הוה לי׳ בעודו ששימש בישיבת רבי בא״י, רק אח״כ בתור ראש ישיבה בבבל, קרו לי׳ בשם רב, כמו ר״י הנשיא בשם רבי, ולכן ר״ל לא היה מכירו בשם רב, ושאל מנו רב, דלפי פרש״י דעיקר שמו היה רב מלידתו, קשה לומר דר״ל לא הי׳ זוכר את רב שהי׳ החשוב שבתלמידי רבי ויותר גדול בתורה וחסידות מר׳ יוחנן ודו״ק.

ע״ש גמר׳ שמוטה ושחוטה כשרה וכו׳ ר״י אמר יביא ויקיף. הראש יוסף ז״ל הביא כאן קושי׳ הרשב״א ז״ל דהא לדעת הבה״ג, דאין בשמוטת הסימנים משום טרפה אלא מגזרת ההלכה אין שחיטה מועלת בהן, לעולם לא ידמו החתוכים, דהא אפילו נשחטה לאחר שמוטה עדיין היתה בחיים חיותי׳ וחתך השני הוא עתה לאחר מיתה: והראש יוסף תמה דאפילו לרש״י דשמוטת הסי׳ טרפה, מ״מ אינו נבלה, דשלא במקום שחיטה הוא ואטו טרפה אין בה חיות עיי״ש. ובמחכ״ת דברים אלו שלא בדקדוק כתבם, ואם במקום שחיטה דנבלה, הכי משום דאין בה חיות קרוא נבלה, דהרי רק לאחר מיתה מטמא, אלא משום דאין שחיטה מועלת בו יותר לכן מקרי נבלה מחיים, וכמו שביארנו זאת בעיקר יו״ד באריכות, גם מה שכ׳ דלמעלה דלאו מקום שחיטה רק טרפה הוה, בזה איכא פלוגתא, עיין לעיל בפ״ב בסוג׳ דמוגרמת. ואני ביארתי שם דלמאן דס״ל דכל שנפסק הקנה שוב הוה כמדמב״ד ולדעת הרשב״א על הקנה עצמו ליכא מאן דפליג ע״ז, א״כ מה לי נפסק במקום שחיטה, או למעלה ממקום שחיטה, כיון דטרפה הוה, ממילא דכאן דכמב״ד ותו אין שחיטה מועלת בו, וממילא יקרא נבלה, אלא דלגבי נידון דידן של הקפה, אין שום נפקותא אם טרפה ואם נבלה, דהכא בחיות תלוי מלתא, וכיון דבכוב״כ כחי הוה איך ידמו החיתוכים, אלא דמ״מ לא הקשה הרשב״א על שיטת רש״י, דכיון דטרפה הוה, הרי הגרוגרת כמאן דמונח בדיקולא, וניהו דבהמה כולה חיה לכל דבריה, אבל הגרוגרת דהוה כדמב״ד הרי חשוב כמת, וכאבר המדולדל דאין לו התקשרות עם הגוף אלא כ״ש שלא יחשב כניפול, אלא ע״י מיתה, ולכן לא הקשה הרשב״א אלא לדעת הבה״ג וזה ברור. ופלא על הראש יוסף ז״ל דלא נחות לכל זאת.

ודע דהלב ארי׳ ז״ל הביא כאן קושי׳ המהר״ם שיף ז״ל שהקשה דמה מהני הקפה, כיון דאפשר דנשמט בין שחיטת הקנה לושט. ותי׳ הלב אריה, דבאמת בזה פליגו רב ור״י הכא, דרב סובר כר״ל, דכל שנפסק הקנה כמדמב״ד. ולכן קאמר א״א לשמוטה שתעשה שחוטה דאפילו אם נשמט בין סימן לסימן כשר, דאחר שחיטת הקנה השמוטה אינה פוסלת תו דהוה כמדמב״ד, אבל ר״י פליג על הא דר״ל ולית לי׳ כמדמב״ד, ואפילו הקנה עצמו לא, ודלא כרשב״א. ולכן לדידי׳ אפשר שנשמט בין סימן לסימן, ואז טרפה הוה לדעת רש״י עיי״ש. וכל ההקדמות אמיתים, ואם תרצה לעמוד על בוריין של הדברים תעיין היטב מה שכתבתי בזה לעיל דף י״ט ודף ל״ב בפלוגתת ר״י ור״ל בזה. אבל לפרש דרב ור״י כאן פליגו בזה, אי שמוטה שבין סימן לסימן פוסל, הוא דבר שא״א להעמידו, דהאי יבוא ויקיף דקאמר ר״י, אין להולמו והלב אריה כ׳ דיבוא וישמוט במ״א לראות ההשמטות אי דומות אהדדי. לא הבנתי מה קאמר, דאיך ישמוט עוד הפעם סימן השמוט, ועוד זאת דקושי׳ הרשב״א במקומה עומדת, דאי לר״י סימן השחוט לאו כמדמב״ד, איך ידמו הני חיתוכים אפילו אם לאח״ש נשמט, כיון דגם הגרוגרת חי כמו שאר האברים, ולכן דברי קדשו אינם כדי להקימם. וגם קושי׳ הרשב״א קיימת, אפילו בלא בה״ג, כי האמת הוא דר׳ יוחנן ל״ל כמדמב״ד לא הריאה ולא הקנה וצע״ג.

ע״ש גמר׳ זה הכלל: לאתויי מאי לאתויי שב שמעתתא דבי׳ יוסף רישבא וכו׳ א״ל וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים וכו׳ עכ״ל הגמ׳. ועיין לעיל במשנה ד״ה זה הכלל מה שתמהתי על הסוגי׳ דהכא דהרי סותר א״ע מני׳ ובי׳ דמתחלה אמר דזה הכלל אתא לאתויי הני ש״ש וע״כ דמכח זה הכלל אנו מוסיפין כל מה שנראה לנו שאינה כמוה חיה, וכמש״כ הרשב״א בתשו׳ סי׳ צ״ח דעל סמך זה הכלל שבמשנה הוסיפו החכמים שבדורות הבאים הני ש״ש, משום דבהני נמי אינם יכולין לחיות וע״כ ע״י הנסיון שעליה נבנה חכמת הרפואה ידעו את זאת. ובתוך כד״ד דחה ריב״ב האי רישבא בשתי ידים דאין להוסיף על הטרפות והרי הוא הי׳ מן התנאים הראשונים שבימיו הי׳ עוד מקריבין קרבן פסח (ואולי לא על האי תנא כיון כאן וכן נראה מרש״י ודו״ק) וכמה וכמה דורות אחריו חדשו טרפיות לרוב כמו הני ש״ש ואין לומר דלהאי מכה בגידא נשי׳ יש תרופה ותחבושת דאז הכי הוול״ל, דגמירו דאי בדרי לה סמי וחי׳. ומה דמתרץ לי׳ בעל מסדר הש״ס על קושיתו דמקשן והא קחזינא דמתו, גמירי דאי בדרי לה סמי וחי׳ לאו דעל הני מאורעות הי׳ קבלה בידו דיש סם לאלו אלא דרך כלל אומר לו דכל הטרפיות שלא מנו החכמים מסתמא כן הוא דיש איזה תרופה למכות אלו. וכן מבואר ברמב״ם שהבין כן. דז״ל בפ״י הי״ב ״ואין להוסיף על הטרפות אלו כלל שכל שאירע לבהמה או לחיה ועוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהם בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפי׳ נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות״ עכ״ל, הרי דדרך כלל אנו אומרים כן שמסתמא אפשר שתחי׳ ע״י איזה רפואה הנעלמת מאתנו וא״כ אם התנא ריב״ב לא רצה להוסיף מה״ט על הטרפיות שהיו מקובלים בידו איך הוסיפו האמוראים ע״פ המשנה דזה הכלל כהנה וכהנה. ואם נאמר דהי׳ גם הני מקובלים בידם מדורות הקדמונים, האי זה הכלל למאי אתא, דאין לומר דאם ישכחו יחזירם ע״י זה הכלל דהא אין להוסיף על הטרפיות מכח חכמת הרפואה. וראה זה כי הרמב״ם ז״ל בעצמו נכשל במה שהזהיר כאן שאין להוסיף מכח חכמת הרפואה על הטרפיות והוא הוסיף לן ניטל לחי העליון בפ״א הכ״ג. והסביר זאת לחכמי לוניל דאין לך כל שאין כמוה חי׳ יותר מזה עיי״ש. אבל דע כי עמקו מחשבות חז״ל ואין כאן לא קושי׳ ולא סתירה וגם פסק הרמב״ם על מקומו יבא בשלום, אבל כדי שנבוא למטרת חפצנו צריכין לפרש המשנה והשקיל וטרי׳ שבעמוד הלזה כי מתוך פירושנו יתגלה לן טעמא ופירושא דהא מלתא ולכן נעתיק עצמנו למשנה.

משנה ואלו כשרות בבהמה וכו׳ וכתבו התוס׳ דכולהו צריכי כדפרישנא בריש פרקן. והמעיין שם בתוס׳ ימצא דפירשו רק הני אברים דנזכרו בתוך הטרפיות והכשרות מגרגרת ועד המסס וביה״כ. דהוו״א נסדקה כמו נפסקה וכן כולן. אבל מהני דקתני הכי בין הכשרות ולא נזכרו לעיל בין הטרפות והן הנה טחול כליות ולחי התחתון והאם לא דיברו מאומה, ובאמת קשה למה קתני באלו כשרות פשיטא דכל שלא נשנו בין הטרפיות ממילא כשרות דאין לנו להוסיף על הטרפיות אבל באמת קתני הני כדי להשמיענו דיש גם בהם אופן המטריף ומכח האי דיוקא קאמר רבא ניקב הטחול בסומכי טרפה. ורכיש ב״פ דלקתה בכולי׳ טרפה, וניטל האם או דאתא לאפוקי מר״ט בסנהדרין דהשליך בהמה שניטל האם שלה לכלבים או כהני פוסקים דבנימוק האם יש להטריף וניטל לחי התחתון כשרה, למד מזה הרמב״ם הא לחי העליון טרפה. והנה לקמן אר״ז ל״ש אלא שיכולה לחיות ע״י המראה והלעטה וכו׳ אלא דמהרש״ל ז״ל מוחק מימרא זו שאינה מובאה לא ברי״ף ולא ברמב״ם וכאשר כ׳ המהרש״ל הוא תוספת על הגליון מן הגאונים וטעה הסופר וכתבה בפנים. ואני אומר דמאן דגרס לי׳ בגמ׳ יהי׳ מי שיהי׳ הוא מחולק על הרמב״ם בדין דלחי עליון ולכן מדייק האי דינא מיותרא דמתני׳ דקתני ניטל לחי התחתון כשרה דל״ש אלא ביכולה לחיות ע״י המראה והלעטה וכו׳, אבל הרמב״ם דחה האי מימרא משום דס״ל דלעולם יש לעשות איזה תחבולה להכניס המזון כידוע ולכן דייק ממשנה יתירה זו דניטל לחי העליון טרפה ולרמב״ם גם הא דאמרו לעיל מ״ד ע״א ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשרה לא גרם לי׳ דהוא ז״ל פסק דדוקא ניטל עד הסימנים כשר עיין בכ״מ שם.

מתוך הדברים שאמרנו אנו לומדין דכל הני שב שמעתתא לא מחכמתם לבד חדשו ולא על סמך דזה הכלל לחוד אלא דלכולן יש רמז במשנה ניקב הטחול ולקתה בכולי׳ כמו שפירשנו גלגולת שנחבסה ממה דקתני נפתחה הגלגולת כשרה נעקרה צלע מעיקרה עם חצי חולי׳ הוא טרפות מורכבת משני טרפיות דנעקרו רוב צלעות בלא חולי׳ שלמה טרפה ממתני׳ דאהלות וכב״ה ולכן הרכיב רב שניהם יחד לומר דנעקרה צלע וחצי חולי׳ דינה כנעקרה חולי׳ שלמה. ועיין מה שכתבנו בזה לעיל נ״ב ע״א וסימנים שנדלדלו ברובן אי כפרש״י ממקום חיבורן בלחי הרי הוא בכלל עיקור סימנים ר״ל כעין עיקור ואי לפי׳ ר״ח דנדלדלו מחיבורם בארכן זאת נרמז ממה דקתני נקה״וו ופסה״ג בוי״ו החיבור דאשמעינן בזה דבעינן שיהיו מחוברים יחד בארכן כאבר אחד וזה רמז טוב ובשר החופה את רוב הכרס אע״ג דשמואל ע״כ מפרש נקרע רוב החיצונה דמתני׳ על הכרס עצמו כדאמרינן לעיל בגמ׳ מ״מ כיון דקתני או שנקרע רוב החיצונה דאו תמיד לרבות אתא וכדרשינן בריש פ׳ אוא״ב ואע״ג דבלישנא דתנא לא נדרוש ריבויין כאלו אבל האי או דהכא משונה מאד דהרי תרתי טרפיות נינהו ניקב הכרס הפנימי ונקרע רוב הכרס החיצונה ומה זה דקאמר ״או״ דאיזה שייכות יש בין שניהם אבל אם נאמר דמרמז גם על בשר החופה שנקרע והוא משום דסוף הכרס שנתגלה לינקוב כמו שכתב הב״ח סי׳ מח ניחא טובא דקאמר או שנקרע ומרמז על בשר החופה דזאת נמי משום ניקב הכרס נגעה בה, והא דר׳ מתנא דבוקי דאטמא דשף מדוכתי׳ הוא נלמד, מנחתכו רגליה, דהרי אמרינן לקמן דדמי׳ קצת לנטולה דאי כשר הוה הומ״ל באלו כשרות, דרגל דשף מדוכתי׳ אע״ג דדמי׳ לנחתך כשר, כמו דקתני נסדק הגרגרת שלא נטעה דדמי׳ לנפסק.

ומעתה זכינו שא״א להוסיף על הטרפות השנויות במשניות אלא באחד משני אופנים, או באבר שנזכר בו טרפות ואנו מוסיפין מכה הדומה למה שנשנה, כמו הני דבוקי דאטמא דשף, ודנעקרה צלע וחצי חוליה, וסימנים שנדלדלו, וכן כל הני מיני טרפיות בריאה, סירכא ומראה ובועות, דכל הני בכלל ניקבה הריאה, או שחסרה הם, או באברים שנזכרו במשנה דאלו כשרות שניטל או ניקב כשר בהם, דאתא לדיוקא, דיש מכה המטריף בהם. ובזה מתיישב היטב דריב״ב השיב לי׳ ליוסף רישבא, דמחו בגידי נשיא וקטלי, דאין להוסיף על הטרפיות משום דגה״נ הוא אבר חדש שלא נזכר לא באלו טרפות ולא באלו כשרות, לכן אין להוסיף טרפות כזו מכח זה הכלל לחוד, ור׳ אבא דהשיב כמו כן בהאי דמחו בכולי׳ וקטלי׳, אע״ג דכולי׳ תנן באלו כשרות, אלא דאין לדייק דנחתך טרפה, דמה בין ניטל כולה או מקצתה, ורק לקתה בכוליא יש למידק משום דכאיב לה טפי. ועיין עוד בדיבור שאח״ז ומה שיש להעיר על כל הני טרפיות דניטל כשר בהם ורק ניקב או נלקה טרפה, עיין בפתיחה עיקר יוד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה חזיה לדר׳ מתנא דאתי׳ בזה הכלל, מ״ט דדמי׳ לנטולי. וא״ת דהכא משמע בין לר״ל ובין לר״י דלא מרבינן בזה הכלל אא״כ דמי׳ להנך דמתני׳, וא״כ האי דרכיש דלקתה בכולי׳ היכי אתי׳, והא אמרו בריש פרקין דלעולא דאמר ח׳ מיני טרפות מנו חכמים דאתא למעוטי דרכיש עכ״ל. ועיין מהרש״א, מהר״ם שי״ף ויתר המפרשים, ואני עומד ומשתומם, כי קושי׳ התוס׳ מרפסין איגרא לארעא ובתכ״ד סותרים דברי עצמם, דהביאו ראיה מדאמר לעיל דעולא לאפוקי דרכיש, והרי מתחלה כתבו דרכיש כיון דאינו דומה להני דמתני׳ אין לרבות בזה הכלל ולמה לי׳ לעולא לומר מימרא כדי לאפוקי מדרכיש, דמי הכניסו כדי שצריך להוציאו, הרי מדאצטריך לדעולא כדי לשלול הא דרכיש מכלל דמצינן לרבות בזה הכלל דמתני׳, אלא דכפי הנראה התוס׳ הרגישו בזה, ולכן כתבו ״דלעולא דח׳ מיני טרפות שנו חכמים״ והוא שינוי לשון מלשון הגמ׳ דהרי בגמ׳ אמרו ״דח׳ מיני טרפות נאמרו למשה מסיני״ אלא דהתוס׳ מפרשים האי דעולא, דלא היה בידו קבלה זו, דבסיני נאמרו שמונה מיני טרפות אלא דהוא מדייק מן המשניות, דלא קתני אלא הני מינים ד״ן חנ״ק נפ״ש, מכלל דמין אחר ליכא, וא״כ עולא היינו מתני׳, והנה כן הוא הפי׳ האמיתי בדברי עולא, וכאשר כן כתב גם המחבר בריש הלכ׳ טרפות, וכאשר למד כן מדברי הרמב״ם, כמו שביארנו במקומו, אבל לא הועילו בזה כלל, להצדיק את דבריהם, דניהו דלא נזכר בשום טרפיות ששנינו שם לקותא, מ״מ טעות גדול לומר, דאין לרבות לקתה בכולי׳ בזה הכלל משום דלקתה שם חדש הוא, דהרי לקתה היינו שנתמסס הבשר כאשר כתב הטור והמחבר, והוא גרע יותר, מניקב או נחתך או ניטל, דהרי כאיב לי׳ טפי ובכ״מ שהני שמות טרפה, כ״ש לקתה דטרפה, דהרי הוא בשר שרופא גרדו, וכ״ש מניטל, ועיין לעיל מ״ג ע״ב בלב ארי׳ ד״ה אמר עולא, דקמתמה שם על האו״ה שכ׳ דניקב הכולי׳ ע״י חולי לא גרע מלקתה עכ״פ אם יש בו חסרון, הרי שפיר הוא בכלל נקובה או חסרה, וכתב שבדוחק י״ל דכיון דסוג נקובה דעולא ג״כ ע״י מחט וכן חסרה ע״י חיתוך, לכן לא הוה ניקבה הכולי׳ ע״י חולי ולקתה בכולי׳ בכלל סוג נקובה וחסרה וכו׳ עכ״ל, ותמה אני שהלב ארי׳ ז״ל החזיק לדוחק, דבר ברור כשמש בצהרים, דאיך נוכל להכניס נקב או חסרון שע״י חולי בכלל נקובה וחסרה, במקום שהנקב והחסרון בלי חולי כשר, הרי דכאן החולי הגורם שנטרף ומפני שהוא מכאיב יותר וא״כ האי לקותא שם החולי, שהוא מכה יותר גדולה מן סתם נקב וחסרון, ע״כ תחת סוג אחר נופל, אבל בהני אברים דניקב או נחסר סתם, נמי טרפה, פשיטא דלקתה בכלל ניקב או נחסר הוא, וכאשר כתב רש״י ז״ל שם, על לאפוקי דרכיש וזה אמת לאמיתו, וברור לכל מבין דבר, אמור מעתה, מהא דלא מצינן במתני׳ לקתה לא שמעינן דלקתה אינו טרפה, דהרי בכ״מ דניקב או נחסר טרפה, מכש״כ דלקתה דהינו נתמסס טרפה אלא ממה דלא נזכר טרפות בכולי׳ הרי אין לנו להוסיף טרפות באבר שלא שנינו טרפות במשנה, אמנם אם נזכר באלו כשרות, דנטלו הכליות כשרה, דאתא להשמעינן דאיכא איזה מין מכה בכליות שהוא טרפה, שפיר מצינן ללמוד, דלקתה שהיא מכה יותר גדולה מניטל שהוא טרפה, ואין להשיב כי סוג לקתה עדיין לא שמעינן בשום אבר שיהי׳ טרפה, הא בורכא, דאדרבה לקתה בכולן שיש בהם טרפות, נוהג כיון דבכלל מאתים מנה, אולם עולא דמונה מיני טרפיות היוצאים מן כלל הטרפות שיש לנו במשניות הן מפורשות והן מרומזות, אי הי׳ סובר כרכיש דלקתה בכולי׳ טרפה, ויוצא ממה דקתני באלו כשרות ניטלו הכליות כשרה, הוו״ל למנות ט׳ מיני טרפיות, וגם לכלול לקתה ביניהם, והדברים קלורין לעינים תלי״ת.

ואחר הדברים האלה, נבין היטב השקיל וטרי׳, ולא יקשה לן כלל למה לא קאמר, דפליגו בדרכיש, דבהא דרכיש א״א דפליגו, דהרי לקותא דגרע מניקב או חסרה, אין להוציא משום דלא דמי׳ להני, כיון דגרע מהני, ובכלל מאתים מנה, רק הא דר׳ מתנא דשף מדוכתי׳ דהוא פחות מנחתך וניטל, אם דמי׳ לניטולי נוכל לרבות אותו בזה הכלל, אבל אי לא דמי׳ לנטולי, אפילו לר״ל דאלו כשרות דוקא וקאמר דאתא לרבוי׳ הא דר׳ מתנא דלא דמי׳ לנטולי, כמו שאמר בגמ׳ אין הכוונה דלא דמי׳ כלל לניטולי, ואין לרבותו בזה הכלל, אלא דאי לאו מתני׳ דאלו כשרות הוו״א לומר דלא דמי׳ לניטולי וכשר, ואתא אלו כשרות לגלות לן דדמי׳ לניטולי, וממילא איתרבי בזה הכלל, וכן תראה מפרש״י ז״ל, דז״ל ״ולניטולי נמי לא דמי׳, דהא לאו נטולה לגמרי הוא״ ואח״כ כ׳ בד״ה הני, וז״ל ״הני נטולי הוא דכשרות ניטל הטחול והכליות, אבל נטילת ירך דר׳ מתנא טרפה״ עכ״ל הזהב, הרי שלך לפניך, דרק משום דדמי׳ לניטולי, מצינן להטריפו ממיעוטי דאלו כשרות, ולשון הגמ׳ נמי מורה על זה, דקאמר ״לאו לנקובי דמי׳ ולא לפסוקי ולניטולי נמי לא דמי׳״ משמע דלניקובי ולפסוקי לא דמי׳ כלל, ולניטולי נמי לא דמי׳ דמיון גמור, עד שבעי לרבותו דהוה בכלל ניטולי, וע״כ כן הוא דאם נאמר דלמ״ד אלו כשרות דווקא, פתח פתוח לנו לרבות הכל, אף מה שאינו דומה כלל, לא באבר ולא בסוג המכה, א״כ איך קאמר לעיל דאין לנו להוסיף על הטרפיות שמנו חכמים, וכמו שהקשתי לעיל, אלא ע״כ דהאי אלו כשרות ג״כ לא אתא לרבות, אלא במה שדומה קצת, ויש רמז לרבותו כמו שביארנו, ולכן לא מצא הש״ס לתלות פלוגתא דר״י ור״ל, אלא בהא דר׳ מתנא דהוה פחות מניטל ונחתך, אבל דומה קצת לניטולי, ותלו אי אלו טרפות דוקא, או אלו כשרות דוקא, ותמהני מאד על התוס׳ איך מצאו סברו דמכח אלו כשרות מצינן להוסיף טרפות כרצונו, ומה נעשה עם מה שאמרו דאין להוסיף על הטרפות שמנו חכמים.

אחרי כתבי ראיתי בח׳ הרשב״א ז״ל שכ׳ ג״כ, דהא דקאמר דדמי׳ לניטולי, לאו דדמי ממש אלא דאיכא למיטעי בי׳ דדמי׳ לניטולי עיי״ש ממילא דגם אידך דקאמר דלניטולי נמי לא דמי׳ ג״כ הכי מתפרש, דהוו״א דלא דמי׳, אלא דמ״מ כתב הרשב״א, דלקותא דרכיש דלא דמי׳ כלל, ל״ל לר״י, ומ״מ הלכתא כרכיש עיי״ש, והוא פלאי, ומה שכתבתי אני נפלע״ד אמת לאמתו, ומקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק.