ע״ב גמר׳ אר״ג שאילתינהו לכולה טרופאי דמערבא, ואמרו לי הלכתא כרכיש ב״פ, ולית הלכתא כר׳ עוירא, ולא אמרן וכו׳ ויש לדקדק, דכמו כן הוומל״מ להיפך דהלכתא כר׳ עוירא, ובניקב בסומכא, ולית הלכתא כרכיש בשלא הגיע הלקותא למקום חריץ, דהרי במערבא לא אסרו אלא בהגיע הלקותא למקום חריץ ויל״י דהא דבעינן שיגיע הלקותא למקום חריץ יש להכניס בדברי רכיש, אע״ג דקאמר סתם לקתה בכולי׳, אבל הא דניקב הטחול טרפה דקאמר ר׳ עוירא סתם, א״א להכניס דדוקא בניקב בסומכי, והחילוק מבואר מעצמו, ודו״ק.

ע״ש גמר׳, ואי אישתייר בה כעובי דינר זהב כשרה, והנה לולי דברי הגמ׳ היינו מפרשים ניקב הטחול מעל״ע קאמר דכל אבר שאין לו חלל, מסתמא נקב מפולש בעינן. וא״כ חומרא אתא להשמעינן דכל שלא נשתייר כעובי דינר זהב טרפה, ואיך קאמר להיפך דאם נשתייר וכו׳ כשרה, וצ״ל דלעולם נקב מפולש בעינן, אלא דכל שניקב עד שלא נשאר כעובי דינר זהב, הוה כנקוב מעל״ע מפני שסופו לינקוב, וכמו דס״ל לרש״י לעיל נ׳ ע״ב בהמסס בתוס׳ שם ד״ה מחט, וע״ז קאמר אם נשתייר כעובי דינר הוה הגנה ואין סופו לינקוב, וכן נראה מפרש״י ז״ל במה שכ׳ ויש הגנה כנגדה, דס״ל דלעולם נקב מפולש בעינן אלא דפחות מעובי דינר אינו מגינו, ולזה כיוון ג״כ המחבר בריש סי׳ מ״ג שכ׳ ניקב הטחול נקב מפולש טרפה וכו׳ ועי״ש בפרמ״ג ודו״ק.

ע״ש ת״ר איזה חרותה, וכל שצמקה ריאה שלה בי״ש כשרה בי״א טרפה וכו׳, עיין בחדושנו לעיל מ״ב ע״ב בד״ה, תוס׳ אפיק חדא, שהוכחתי כדעת הר״ן ז״ל דבידוע שהוא בי״א לא מהני בדיקת פושרין ובידוע שהוא בי״ש לא בעי בדיקה, דמש״ה קתני במשנה ובברייתא רק עיקר הדין כפי שאתא מהלכה, חרותה בי״א טרפה, בי״ש כשרה, וכל שהוא כן, לא נשתנה דינה ע״י שהדרה בריא בפושרין, אבל הבדיקה מהני במקום דלא ידעינן אי בי״א אי בי״ש, ובזה יישבתי לעיל הא דפריך, והא איכא חרותה, אע״ג דכל טרפיות שבריאה בכלל ריאה שניקבה או שחסרה המה, משום דע״כ על חרותה אתא הלכה מיוחדת, דאל״כ מה לי בי״א או בי״ש, דכל שאינה הדרה בפושרין טרפה וכל דהדרה כשרה, ולפ״ז עולא דחשב רק ח׳ מיני טרפות ולא חשב גם חרותה, ע״כ ל״ל הא סברת הר״ן, וס״ל דכל דהדרה ברי׳ ע״י פושרין כשרה אפי׳ בודאי ע״י בעיתת אדם נעשה, והא דקתני החילוק שבין בי״א או בי״ש ע״כ לאו הלכה היא, כיון דעיקר חרותה לאו מהלכה אתי׳ אלא כמו שאר טרפיות הריאה דדמי׳ לדיותא או אופתא וכדומה, דכולן בכלל ניקב וחסר הוו, ורק התנא מכח הניסיון נתודע לו כי בי״ש הדרה ברי׳ ובי״א לא, ויש נפקותא לדינא לידע זאת במקום דא״א לבדקה כגון שנאבדה, אי יש לתלות בקול רעמים ששמעה, או שידעו שהבעיתה ע״י אדם, אלא דלפ״ז, לא ידעתי איך פסקינן כהא דר״ן ז״ל מאחר שפסק הרמב״ם כעולא דח׳ מיני טרפות נאמרו למשה מסיני וכתב דחרותה בכלל נקובה ואין זה טרפות בפ״ע וצע״ג ודו״ק.

ע״ש רש״י ד״ה אם נשתייר בו כסלע ע״י אותו השיור מעלה ארוכה עכ״ל, וכן כ׳ בד״ה כל העור כולו, וז״ל ״כל היכי דנשתייר, ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורו לקדמותו״ עכ״ל, ונראה דרש״י ז״ל לא כתב כן, אלא להני מ״ד דלא בעו מקום מיוחד להאי שיורי וגם סגי בחדא כסלע, דאז לא מסתבר לומר, דבהאי שיעור כל דהו סגי לחיות, אבל למ״ד דעל כל פני רוחב השדרה ובראשי פרקים ומקום טיבורו בעינן, אז שפיר מצינן לפרש דבהכי סגי לחיות אע״ג דנשאר חסר, ובאמת המעיין בנדה נ״ה ע״א יראה דאיכא ב׳ לשונות שם, אי בעור גזעו מחליף או לא, וא״ד דאין גזעו מחליף אמרו, ור״מ דמכשיר משום דקריר בשרא וחי׳, וממילא דלרבנן סגי בשיורי׳ להיות חי בחסרון השאר עיי״ש ודו״ק.

תוס׳ ד״ה בלשון יחיד אני שונה אותה, שבמשנה עצמה הי׳ שונה דברי ר״ש, אבל אין לפרש דאתי׳ כיחידאי, דמה בכך וכו׳ עכ״ל הלשון״, אני שונה אותה״ משמע כתוס׳, דלרש״י דאתי׳ כיחידאי, הכי הוול״ל, דהאי סתמא כיחדאי אתי׳, אלא דקשה לומר דכל סתמא בעלמא רבים אומרים, דהרי פעמים מצינן במשנה בפירוש ״וחכמים אומרים״ ולמה פעמים מפרש שהם רבים ופעמים סותם סתם, ועיין לקמן דף פ״ה ע״א דקאמר שם, ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב ושנאו בלשון חכמים, ודר״ש בכסה״ד ושנאו בלשון חכמים, עיי״ש, ואם עשה כן כדי לחזק ההלכה לשנות דברי יחיד בלשון חכמים, מכש״כ שהי׳ שונה בכ״מ שבאמת רבים המה, בלשון חכמים ולא בסתם, ועיין מה שתמהתי שם על ענין זה ודו״ק.