ע״ב גמר׳ א״ל והלא רחל אחת היתה בשכונתו שנקדר קנה שלה, ועשו לה קרומית של קנה וחיתה, א״ל על דא את סמך, והלא הלכה רווחת בישראל, שמוטת הירך בעוף טרפה, ותרנגולת היתה לי׳ לרשב״ח שנשמטת ירך שלה, ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה וכו׳, עכ״ל הגמ׳. והנה הא דחיתה קמפרש רש״י דעל המכה שנתרפאה קאמר, דאם על התרנגולת קאי, ע״כ דחיתה י״ב חודש קאמר, א״כ מה השיב לו בתוך יב״ח הוה. אלא דבהני תרתי דנקדר הקנה בכאיסר ונשמט ירכה, לא ידעתי במה חייתה המכה, הלא זה חסרון שלא יוכל למלאות, ונשמט היינו ניטל לגמרי כמש״כ הלב ארי׳, דאל״כ האי שפופרת שעשו לה מה מהני לשמוטה. אבל כוונת רש״י הי׳ נראה לפרש וחיתה המכה שהיתה בריאה ושלמה ולא מתנוונת והולכת, כי הי׳ סובר דעיקר הטרפות המפורש בקרא, הרי היא הנטתה למות, וא״כ עכ״פ בהני חי״ט של ההלכה נמי בעינן עכ״פ שתהי׳ החולי ניכרת שמתנוונת והולכת, וע״ז השיב לו דגם זאת ליתא, אלא דמצי להיות בריאה ושלמה עד סוף י״ב חודש ולבסוף מתעורר החולי ומתה, ומכאן הוכיח הרשב״א ז״ל בתשו׳ דבשום אופן אין להכחיש קבלת חז״ל, דטרפה אינה חיה יב״ח אפילו מאה עדים יעידו כנגדה, ואני בפתיחה ובשאר מקומות הוכחתי, כי לא כן דעת הרמב״ם ז״ל, דהא דאמרנו טרפה אינה חיה, הוא על עיקר הטרפה שאסרה התורה, אבל הכללים שהעמידה לנו ההלכה, רק ״בטעאריע״ אינה חיה ולא ״בפראקסיס״ עיי״ש. והא דאמרו כאן תוך יב״ח הוה דחוי׳ בעלמא הוא, דהרי אמרו לו לקמן הלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ולא עוד אלא דמה נעשה לר״מ ולרבי דקאמרו סימן לטריפה שלשים יום, איך נאמר דפליגו במציאות, דלחד שנים רבות יוכל לחיות, ולחד רק עד יב״ח, ולחד רק עד שלשים יום, אלא ודאי רק לענין ספק טריפה פליגו, ולא על גוף המציאות ודו״ק.