דף נ״ט ע״א משנה, סימני בהמה וחיה נאמרה מה״ת וסימני העוף לא נאמרו, אבל חכמים אמרו וכו׳ עכ״ל, הנה בבהמה נאמרו תרי סימנים מעלה גרה ומפריס פרסה, וגם עשרה מינים טהורים מנוים בשמותם נאמרו במשנה תורה בפ׳ ראה, אבל בעופות לא נאמרו סימנים כלל, אלא מנוים בשמותם בפ׳ שמיני ובפ׳ ראה, והטעם שמפרש הטמאים קאמר בגמ׳ מפני שהם מועטים נגד הטהורים שאין להם מספר, וסימנים נלמדו מפי השמועה כדמפרש בברייתא דלקמן, דמנשר ותורין אנו למדין ד׳ סימני טומאה דעופות, ובדגים וחגבים נמי׳ בדגים לא תלה הכתוב אלא בסימנים סנפיר וקשקשת, ובחגבים תלה בסימנים אשר לו כרעים וכו׳ וגם מנה הטהורים בשמותם, הארבה וכו׳ והנה הא דלא סגי לי׳ בהני דמנה בשמותם, והוסיף עוד לציינם בסימנים או מפורשים או מדרשות הכתובים, הוא מובן בפשיטות דשמות עלולים להתהפך, וכמו דאמרינן בשבת ל״ו ע״א, דשלשה אישתני שמייהו. ועיין תוס׳ לעיל כ״ב ע״ב ד״ה איצטרך בסה״ד, דאיצטרך קרא שלא נטעה וכאשר אמרו לקמן, דסנפיר כתיב שלא נאמר מאי קשקשת סנפיר, ומכש״כ בעופות טמאים שאינם ביתיים והרבה מהם רחוקים מן הישוב, ואדם אחד מאלף שיכירם בשמותם, דודאי צורך גדול יש לסימנים כדי להבדיל בין טמא לטהור, אבל מה דלא סגי בסימנים והוצרך בבהמות לנקבותם בשמות, שור שה כשבים ועיזים וכו׳ וכן בחגבים דלא סגי בסימנים, צריך טעם, אבל בעופות לא קשי׳ דלפרש הסימני טהרה ולא בעי למנות כ״ד מיני עופות טמאים, דהרי בעופות גם בסי׳ אחד או ב׳ או ג׳ טהורים, אם מכיר הני דטמאים כדאמר לקמן בגמ, ולכן צריך למנותם אף בשידעינן סימני טהרה שלהם אבל בבהמה וחגבים דכל שאין להם הסימנים כולם טמאים, הרי אין מן הצורך למנותם בשמותם, וכמו דלא מנה מיני הדגים לא הטהורים ולא הטמאים, וי״ל דבא לאסור אם יזדמן דרך מקרה שיהי׳ לבהמה או לחגב טמא, אותן הסימנים שיש למיני הטהורים, ולהיפך, להתיר אם יארע לבהמה טהורה סימני טומאה, דהיינו גמל במעי פרה, משא״כ בדגים דלעולם הסימנים מכריעים, והטעם כי בבהמה ובחגבים הסימנים כשמם כן המה סימנים ולא טעמים, אבל בדגים, האי סנפיר וקשקשת אין אלו סימנים בלבד, אלא טעם ההיתר. ולכן לא איכפת לן במין הדג, אלא בסנפיר וקשקשת. וראה זה מה שכתב הרמב״ן ז״ל עה״ת בטעם סנפיר וקשקשת, שזה מורה שהדג הי׳ תמיד למעלה בשטח העליון של המים עד שהאויר שולט בעורו והוציא ממנו הליחות הגרועות המזיקות, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון בתחתיות המים, ולרוב הליחות ואפיסת החום, לא ידחה בהם דבר עיי״ש. ודבריו הקדושים בנויים על אדני חכמת הטבע, וקילורין לעינים, אבל קשה עליו למה לא חקר גם למצוא טעם על סימני בהמה ועוף וחגבים (על כל עוף הדורס טמא כתב טעם), ואם ביקש ולא מצא, עכ״פ הוו״ל להזכיר, כי בהני לא ירד לסוף דעת התורה, אבל לפי האמור למעלה ניחא, כי בהני דמנה התורה בשמותם שהם טמאים או טהורים, הני סימנים אינם טעמים אלא סימנים בעלמא, וכל שמנה את שמותם אין לנו לבקש טעם למה אסרה התורה את החזיר והתיר את השור, אבל בדגים דלא הזכיר שום מין לא לטמא ולא לטהור, ע״כ דהני סימנים טעמים המה, וזה ברור בדעת הרמב״ן ז״ל והנפ״מ לדינא כנ״ל.

עוד יש למצוא נפקותא, אי הני סימנים טעמים המה או רק סימנים לענין מה שכתב הרמב״ם ז״ל בריש פ״ב ממאכלות אסורות, דלאו על שאר בהמות טמאות חוץ מן המפורשים בתורה, ידעינן מק״ו, ומה הני דרק סימן אחד להם וטמאים, ק״ו הני בב׳ סימני טומאה, והוא מספרא מובא גם ברש״י עה״ת, והרמב״ן שם חולק עיי״ש. ועתה אם נאמר דטעם הטהרה, מעלה גרה ומפרסת פרסה וטעם הטומאה ההיפך שפיר עבדינן ק״ו אם חזיר וגמל בסימן אחד טמא, מכש״כ הני בשני סימנים, אבל אם נאמר דחזיר וגמל ושפן וארנבת אסרה התורה, והני רק סימנים נינהו, איזה ק״ו איכא לאסור שאר בהמה טמאה בלאו דעלמא רק בעשה אסורים, דכל בלי שני סימנים אסורים מכח העשה דזאת החיה אשר תאכלו וכו׳ אבל בלאו אינם אלא המנוים.

הן אמת דכפי הנראה חז״ל נשמרו מקושי׳ זו׳, באשר דרשו בכל הני הפרטים, כי מעלה גרה הוא, הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל ושפן וארנבת. וכן בחזיר כי מפריס פרסה הוא, הוא שליט בעולמו, דאין לך דבר מפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט הכתוב הוא, ופרש״י ז״ל ללמדך שאין לך לחוש למעלה גרה אחרת, דכל שאר מעלה גרה טהורים עכ״ל. ועיין בתורה תמימה שתמה על פרש״י דלפ״ז כל ענין דרשה זו אך למותר דמהיכי תיתי להוסיף על הטמאים שמנאם התורה עיי״ש מה שפירש לפי דרכו, אבל סידור קושיתו על רש״י משולל הבנה, והכי הוול״ל, כיון דליכא מעלה גרה לחוד רק גמל וחבריו, ומפריס פרסה לחוד, רק החזיר, איך נוכל להוסיף על אלו כיון דליכא, אלא דלפ״ז קושיתו לק״מ, דאי לאו דגילה לן קרא דהוא שליט בעולמו, הוו״א דהני שמנה המה בלאו ואינך שדומה להם, רק בעשה אסורים וממילא גם הני שאין להם סימן כלל נמי רק בעשה, דתו ליכא ק״ו דדי לבא מן הדין להיות כנדון, כיון דכל בסימן אחד כל שאינם מפורשים אינם אלא בעשה, גם הני הבאים מק״ו לא יהי׳ חמור מהם, ואפילו נאמר דשייך כאן לומר דכל היכי דמיפרך ק״ו לא אמרינן דיו, אבל עכ״פ בק״ו כזו ודאי יפה כתב הרמב״ן ז״ל דאין עונשין עליו, ולכן איצטרך ״הוא״ לומר לן דהוא שליט בעולמו וליכא אחרינא בחד סימן, וממילא אית לן למיעבד ק״ו על שאר הבהמות דלית להו שום סימן טהרה, שהמה בלאו, אלא דסכ״ס נשאר קשה, למה פרט להני כלל, ולא כתב סתם וכמו בדגים, דכל שאין מפריס פרסה, וגרה לא יגר, לא תאכלום וטמאים הם לכם, ואולי י״ל דאם הי׳ כתיב כן הוו״א דכל שאין לו שום סימן טהרה בלאו, אבל מי שיש לו אחד כמו גמל וחזיר, אינו אלא בעשה, אלא דלפ״ז קשה למה באמת לא נימא כן בדגים, דמי שאין לו סנפיר וקשקשת בלאו, אבל בסנפיר לחוד ואין לו קשקשת רק בעשה אסור, והיינו נפלטים מקושי׳ הש״ס דלקמן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי, אשר לקושי׳ זו לא מצא תירוץ אחר, אלא לדחוק ולומר דמשום יגדיל תורה ויאדיר כתב דבר שאין בו צורך, שאין לך דוחק גדול מזה, ובעיני הוא קושי׳ עצומה דצריך נגר ובר נגר דיפרקינה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אלו הן סימני חיה, כל שיש לה קרנים וטלפים, קרנים אתא לאפוקי וכו׳ אבל אכתי איכא לספוקי בחיה טמאה, לכן בעינן טלפים פרסות סדוקות וכו׳ ר״ד אומר כל שיש לו קרני חיה אי אתה צריך לחזור על טלפים, דסבר חיה טמאה אין לה קרנים וכו׳ עכ״ל וק״ל דלר״ד ולרבי דסתם כוותי׳ בנדה כמו שסיימו התוס׳ לפי׳ הריב״ם, תקשה למה האריך התורה בשני סימני טהרה והוצרך אח״כ להוציא הגמל וחבריו וחזיר דאית להו חד סימנא, כיון דמצי אמר כל שיש לו קרנים טהור וכל שאין לו טמא דכמו דבחיה טמאה לא נמצא בקרנים, כ״כ בבהמה טמאה כן כאשר עינינו רואות. ועיין במ״א באו״ח סי׳ תקפ״ו סק״ג ובמה שהאריכו האחרונים שם, ואי משום דיש מין עזים טהורים בלא קרנים, היה לו להוציא הני מין עיזים לטהרה ותו לא, והי׳ מייתר ריבוי דברים הרבה, ואולי י״ל דלא רצה לסמן סימן שבא לאח״ז, דהרי תראה בתוספתא דשנינו, דכל שאין לה שנים למעלה טהורה, והתורה לא תלה טהרתן בהן מפני שבאו לאח״ז ודו״ק.

בא״ד, ור״ת פירש דיש לו טלפים דקאמר לא אתי׳ לאורויי שחיה טהורה היא, שהרי הכא לא איירי אלא בסימנים להתיר חלבה לאפוקי מבהמה טהורה וכו׳ עכ״ל, דברי ר״ת בזה נפלאים ותמוהים מאד, שהרי האי ״אלו הן סימני חיה״ הוא סיפא דתוספתא המובאה לעיל, דברישא קאמר שם, אלו הן סימני בהמה כמובא בגמ׳, וכיון דחלקם בתרתי, ע״כ דבהמה דוקא קאמר ולא כתנא דמשנתנו דקתני סימני בהמה וחיה, ובתוספתא לא קתני נמי דנאמרו מה״ת כמו דתנא תנא דידן אלא סתם, ואיך כתב הר״ת דתנא דתוספתא לא נחות לארוי׳ סימני טהרה דחיה, דהרי עדיין לא דיבר מחיה כלל רק מבהמה ומה דפריך הש״ס על התוספתא קודם שהניחה לגמרה חיה בכלל בהמה לסימנים, הכוונה דפריך דלא הוה לי׳ לחלקם לשנים אלא לשנות כמו במתני׳ אלו הן סימני בהמה וחיה, אבל השתא דחלקם לשנים בתרי בבות, פשיטא דבבא האחרונה גם לטהר מטומאה קמיירי דאל״כ הוו״לל בבבא הראשונה, אלו הן סימני בהמה וחיה כתנא דמתני׳ ואין זה דומה להא דתנא א״ט בבהמה שנכלל חיה עמה דלגבי טרפה בקרא סתם ובשר בשדה טרפה כתיב, וכולל גם בשר עוף, אלא דהתנא חלק עוף מבהמה מפני איזה שינוי אברים שבהם, וכמבואר במשניות דלעיל, ולכן שפיר שמעינן בא״ט בבהמה גם חיה, אבל בסימני טהרה דבקרא בהמה כתיב, אלא דממה דהתחיל הפרשה בזאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, דרשינן דחיה בכלל בהמה לסימנים, וכדלקמן דף ע״א ע״א, ודאי התנא דתנא סימני טהרה מוכרח להזכיר בפירוש חיה דאתא מדרשה דבכלל בהמה היא ולכן דברי ר״ת לפע״ד צע״ג ודו״ק.