דף ס״א ע״א גמר׳ סימני עוף לא נאמרו ולא והתני׳ נשר מה נשר מיוחד וכו׳, אף כל כיוצא בו טמא, חורין וכו׳ אף כל כיוצא בהן טהורין, אמר אביי לא נאמרו פירושן מדברי תורה אלא מד״ס, עכ״ל הגמ׳. והסוגי׳ ארוכה והשיטות בה מרובים כאשר יראה כל המעיין בה, אולם חוץ ממה שהרגישו ונתעוררו בה הראשונים והאחרונים מפרשי הש״ס, לי העני בדעת תמוה הסוגי׳ מאד, דהנה אביי ע״כ אזיל ומודה דלא נאמרו בתורה סימני עוף טמא אלא מנה אותם בשמותם בפרוטרוט במספר כ״ד, דהיינו כ״א בשמותם ושלשה מריבוי דלמינו למינה ולמינהו, כמבואר לקמן ס״ג ע״א, ואין כאן שום ייתור ולא שום רמז על סימנים, ואיה כתיבי כדי שנצטרך לפירושן הלא תורין לקרבן כתיבו ולא אייתרו לדרוש מהם סימנים ונשר הלא הוא כאחד משאר כ״א המנויים בתורה בשמותם, בלי שום השקפה על סימנים, ואיך נבין מה דקאמר דנשר מיותר דהוה נלמד מק״ו משארי עופות המנויים, דהוא כספר החתום דכל זמן שאין לנו בקרא שום רמז רמיזא על סימנים, איזה ק״ו איכא, ובמה עדיף נשר לטמאו יותר מאינך, ולא עוד, אלא דכל הני קושיות שבגמ׳ דלא לכתוב אלו, או אלו, ונילוף בק״ו מאינך דכתיבו, אפילו היו הסימנים מפורשים, איך נלמוד במה מצינו או מק״ו כיון דאין עונשין מה״ד כידוע, מכש״כ כשעיקר הסימנים אינם כתובים, והני סימנים ע״כ מהלכה נמסרו לך, דהרי אפילו היו נשר ותורין מיותרים בקרא ואתא ללמוד מהם סימנים, הלא שינויים שונים יש בין תורים לנשר גם חוץ מאלו ארבעה, כמו מה ששנינו במשנה דפרה מובאה לקמן, דכל העופות פוסלין את מי חטאת חוץ מן היונה מפני שמוצצת, ובמדרש על הקרא עיניך יונים מנה כמה שינויים בעיני יונה משאר עופות, וכדומה שינויים אין מספר שיש למצוא בין נשר ליונה, וכיון דרק על ההלכה נבנה כל הילפותא להוסיף על הני כ״ד המנויין, או מין נשר לדעת רש״י, או שאר מינים שיש להם ד׳ סימני טומאה לדעת התוס׳, איך אפשר ללקות עליו, הלא האי הלכה לא לפרש אלא להוסיף על המפורשים אתא, וא״ת דבאמת אין לוקין רק על הני דמפורשים, והני דמרבינן מכח ההלכה, לאיסורא מרבינן ולא למלקות, מה פריך הש״ס על מה דקתני במשנה דסימני העוף לא נאמרו, ולא והתני׳ וכו׳ והא האמת כן הוא דלא נאמרו, ואין כאן למלקות אלא על אלו המפורשין ואינך דאיתרבו מד״ס הנה, ומכש״כ דקשה על מה שמתרץ אביי דלעולם נאמרו, אלא דפירושן לא נאמרו, וזה אינו דהא לא נאמרו כל עיקר, והן ופירושיהן הכל מהלכה, דלפי שאמר אביי דרק פירושיהן נאמרו מהלכה, אז ודאי לוקין עליהם דכל דהלכה אתא לפרש הקרא שפיר לוקין. אבל איה נאמרו בקרא סימנים לעוף, כפי שנוכל לומר עליהם דנאמרו, אלא לא נתפרשו, והוא תימא רבתא.

אבל ראה דדעת הרמב״ם ז״ל דלא כרש״י ולא כתוס׳, דהוא ז״ל בריש הלכ׳ מאכלות אסורות הי״ד כתב וז״ל ״סימני עוף טהור לא נתפרש מה״ת, אלא מנה מנין הטמאים בלבד, ושאר מיני העוף מותרין, והמינים האסורים כ״ד הן ואלו הן וכו׳״ ואח״כ כתב ״כל מי שהוא בקי במינים אלו ובשמותיהן ה״ז אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה וכו׳״ עכ״ל, הרי ברור מללו נגד רש״י ותוס׳, דלית לן לרבות שום עוף לטומאה חוץ מאלו המנויין ומפורשים בתורה, וכל המכיר בהם ובשמותם, מצי אכל כל עוף שאינו מהם בלי השקפה על הסימנים, והסימנים לא נאמרו אלא מי שאינו בקי כדי שיוכל לאכול עוף הבא לפניו בד׳ סימני טהרה, וכן אם מכיר עורב בשנים ואם מכיר פרס ועזניה גם בסי׳ אחד, אלא דלא זכיתי להבין איך יפרנס הרמב״ם הסוגי׳, דלדידי׳ אין צריך להגיה בלשון המשנה כלום, דיפה קתני במשנה דסימני עוף לא נאמרו, ונשר לא לסימנים כתיב ודלא כדקתני בברייתא, דנשר לרבות אתא, או מן נשר כרש״י, או שאר מינים כתוס׳, דהרי ליכא שום עוף טמא חוץ מאלו המפורשים, ופלא והפלא תראה דבכל דבכל זאת דקדק בלשונו לכתוב ״דלא נתפרשו״ והוא לשון אביי, ולא כתב ״לא נאמרו״ כלשון המשנה, ולבסוף כתב דהני סימנים נתנו חכמים, למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן, הרי דסובר דבאמת לא נאמרו כלל הני סימנים בתורה, ואפילו בהלכה לממ״ס נמי לא, דלא מיסתבר לומר דהלכה אתא למי שאינו בקי, דהלא כל הבקי יוכל לעשות סימנים אלו כדי למסרם לאינו בקי, ואין כאן צורך כלל, שיהי׳ נמסר למשה מסיני.

אבל אחר העיון נראה לפע״ד ביישוב לשון הרמב״ם ולהשוותו עם השקיל וטרי׳ שבגמ׳, כי יש לנו קרא על סימני עוף בקרא דוהבדלתם בין עוף טמא לטהור דבסוף פ׳ שמיני, דז״ל הרמב״ם ז״ל בריש הלכ׳ מאכלות אסורות ״מ״ע לידע הסימנים שמבדילים בהן בין בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכול, ובין שאין מותר לאכלן שנ׳ והבדלתם בין בהמה טמאה לטהורה, ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר ולהבדיל וכו׳״, עכ״ל. ועיין בה״ה שם דבסה״מ עשה הרמב״ם מכל או״א מ״ע בפ״ע, דלהבדיל בין עוף טמא לטהור היא מ״ע מפורשת בפ״ע, וזאת ההבדלה ע״כ ע״י סימנים קאמר, דהוא בדיקה והבחנה חושית בחילוקין דקין. אבל במקום דליכא סימנים אלא מנויים הטמאים או הטהורים בשמותם לא שייך ע״ז לשון הבדלה אלא לשון הכרה, גם לא צריך להכיר שניהם אלא או הטמאים או הטהורים, ולא על חנם דייק הרמב״ם בלשונו הזהב לכתוב דמ״ע לידע בסימנים שמבדילים וכו׳ ולא כתב לידע ולהכיר הטמאים או הטהורים, ומאחר שזכינו דמהאי קרא יצא דיש גם בעופות סימנים כדי להבדיל בין הטמאים לטהורים, אפילו אינו מכיר שום עוף בעולם בשמו ותוארו, שפיר פריך הש״ס על לשון המשנה דקתני דלא נאמרו, ולא והא תני׳ וכו׳ והכונה על הקרא דוהבדלתם, דע״כ האי ברייתא על האי קרא קסמך, דיליף מנשר ותורין הסימנים, דהני נשר ותורין אינם מיותרים כלל, אלא כיון דהתורה ציוותה להבדילם בסימנים ע״כ מנשר ותורין מוכרחים להוציא הסימנים, והא דילפינן מנשר כל כיוצא בהן לטומאה לאו דוקא, דחוץ מאלו המנויים אין שום עוף טמא, אלא אגב דמתורין מצינן לידע כל עוף שיש לו ד׳ סימנים דטהור, נקט גם בנשר דכיוצא בו טמא, אע״פ שאין שום עוף חוץ מנשר יש לו ד׳ סימני טומאה, והני סימנים לא בעינן אלא לקיים מצות הבדלה כשאינו בקי בהן ובשמותם, ואינם הלכה אלא חכמים הוציאם מנשר ותורין, ולכן מדוקדק לשון הרמב״ם שלא הביא לשון המשנה דלא נאמרו, אלא לשון אביי דלא נתפרש, אבל מצות עשה איכא להכירם בסימניהם למי שאינו בקי בהם, כך נלפע״ד ברור בדעת הרמב״ם ובביאור הסוגי׳ לשטתו, אבל שיטת התוס׳ וגם שיטת רש״י דבאמת מרבינן לטומאה איזה עופות חוץ מאלו המנויים בתורה א״א להעמידו, כי מכח הלכה דלא אתא לפרש הקרא אין להוסיף לאווין למלקות, והוא תימא רבתא ודו״ק.

תוס׳ ד״ה הדורס. עיין מה שכתבתי בזה לעיל דף נ״ג ע״א בד״ה גמר׳ שם ודו״ק.