ע״ב גמר׳ אר״פ תרנגולא דאגמא אסירי, תרנגולתא דאגמא שריא, וכתבו התוס׳ שאין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור, דכול היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם וכו׳ עכ״ל, אולם בנדה דף נ׳ ע״ב כתבו דלא שייך בעופות יוצא מן הטמא או מן הטהור, דהא הביצה בלא״ה נעשה תחלה עפרא ומעפרא קגביל האפרוח, כדאמרינן בתמורה ל״א ע״א, אלא הכל תלוי בסימנים עיי״ש, ולפ״ז יש לומר דהאי חד מינא הוא, אלא דלנקבה יש סימני טומאה, ולזכר סימני טהרה, אלא דגם זאת ליתא, דהרי בקרא סימנים לא כתיבי אלא מנויים הטמאים בשמותם, ואם תרנגולא דאגמא אחד מהני המנויים הוא, איך נתיר הנקבה שלו עפ״י סימנים להקל נגד המפורש בקרא לאיסור אלא דהתוס׳ בזה לשיטתייהו אזלו, דס״ל דמכח הני סימנים אנו מוסיפים לטומאה עוד מינים הרבה אין מספר, והוא למלקות, משום דכולם דרשה גמורה הוא מנשר ותורים. וכאשר בארתי זאת בריש הסוגי׳. ולכן גם להקל מהני האי דרשה להתיר הנקבה משום שיש לה סימני טהרה, ולא עוד דאפילו הנשר אם אירע ויש לאחד עפ״י מקרה אצבע יתירה הרי הוא טהור, אבל לדעת הרמב״ם שאין לסימנים אלו שום שורש בקרא ורק לאינו בקי אמרו חכמים שיש לבדוק בסימנים, עיין לעיל אין מקום לדברי התוס׳ אלו, וגם לרש״י דס״ל דילפותא דנשר ותורין לא אתא אלא לרבות מין נשר לטומאה, אין להתיר בסימנים כלל, כל שהוא ממין הטמאים. וזה ברור ואמת ודו״ק.