דף ס״ד ע״א גמר׳ אי הכי מאי דטמאה, אפילו דטהורה נמי. עיין מה שכתבתי בביאור שקיל וטרי׳ זו לקמן בפג״ה דף צ״ח בסוגי׳ דביצת אפרוח ודו״ק.

תוס׳ ד״ה שאם רקמה ואכלה לוקה, מה שיש להעיר על דברי התוס׳ אלו, עיין היטב לעיל בסוג׳ דשחלא קמא דף נ״ח ע״א ושם בחדושנו תמצא ביאור רחב לשיטת התוספות דסברו לוקין על היוצא מן הטמא, ושיטת הרמב״ם דסובר דאין לוקין, כי אלו הילפותות אינם דרשות גמורות אלא כמו דרשה, דכל חלב על ח״ש, וניחא לדידי׳ דבעינן בביצים קרא מיוחד דבת היענה לילוף איסורא, אע״נ דכבר אית לן על פרה במעי גמל קרא דלא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה, בבכורות דף ה׳ ע״א, דטהור שיוצא מן הטמא אסור, דהתם בשר, אבל ביצה דהוה גוש אחר ואינו בשר לא נדע משם לאסרו, ולכן בעינן קרא דבת היענה גם על גוש אחר שאיכא בו משום יוצא, ומזה נדע גם חלב טמאה שאסורה וכמש״כ הרמב״ם ז״ל בריש פ״ג ממאכלות אסורות ודו״ק.

ומה שכתבו התוספות דביצה דטהורה דשרי׳ ואין בה משום אבמה״ח, ידעינן מתקח לך דרשינן ולא לכלביך, הרי דביצים מותרות באכילה עיין בחדושנו לקמן דף ק״ט ע״א דזה פלא והפלא, דמקרא זה לא אימעט אלא ביצת טמאה אבל ביצת טרפה דראוי׳ להוליד אפרוחים לא אימעט, וא״כ ה״ה דאם ביצים אסורות מצד אבמה״ח, מ״מ קרינן בי׳ תקח לך לגדל אפרוחים, ואינם עומדים לכלבים וצע״ג ודו״ק.