דף ע״א ע״א האשה שמת ולדה בתוך מעי׳ וכו׳ גמ׳ אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלועה אינה מטמאה, כל הסוגי׳ עד לבסוף. הנה סוגי׳ זו מקושי הבנה, הן לפי׳ רש״י ז״ל והן לשיטת התוס׳, ואבאר דעת שניהם ומה שקשה עליהם, ואח״כ אבי׳ דעת שלישית שיטת הרמב״ם ז״ל המחוורת כאשר תראה בעינך. הנה דעת רש״י ז״ל, דר״י ור״ע פליגו לקמן בטומאה בלועה, דר״י יליף מעל פני השדה למעט עובר במעי אשה, - דהיינו טומאה בלועה, לדעה זו, - שאינו מטמא, ור״ע יליף מבמת בנפש אדם, דעובר במעי אשה טמא, דהיינו דטומאה בלועה מטמאה. ולפי״ז אי מתניתין ר״ע היא, החיה טמאה מה״ת, דטומאה בלועה מטמאה, והאשה טהורה משום דטומאת ביהס״ת הוא, ואי מתניתין ר״י החיה טמאה מדרבנן, דגזרינן שמא יוציא הולד חוץ לפרוזדור, והחיה לא תדע, ובבהמה דלעיל ליכא למגזר הכי, משום דרחם שלה גלוי, והאשה טהורה דמרגשת בעצמה, ורבה דיליף טומאה בלועה דאינה מטמאה מקרא דוהאוכל מנבלתם, ע״כ כר״י ס״ל ומוקי מתניתין כוותי׳.

והתוס׳ הקשו על רש״י, א׳) איך קאמר לקמן דממתניתין דטבעת לא שמעינן לא טומאה בלועה ולא טהרה בלועה דהו״א טעמא משום מגע ביהס״ת הוא, הא עכ״פ במשא הוה ליה לטמא, דהא טבעת הרי הוא חרב כחלל וטומאתו בוקעת ועולה, ולמה לא תטמא במשא, וטהורה נמי למה לא תטמא הא אין הבלועה כצמיד פתיל. וכן קשה על הא דאמרו דעובר וחיה כשתי טבעות דמי, ודלא תימא ר״ע הוא, אשר בכולן פרש״י ז״ל דטעמא דאשה טהורה הוא משום מגע בהיס״ת וקשה הא במשא עכ״פ מטמא כמו שהביא רש״י ז״ל בעצמו בריש הסוגי׳ מגמרא נדה מ״ב ע״ב. ב׳) קשי׳ להו לפרש״י כיון דרבה ור״י חדא מלתא אמרו, למה לן ב׳ ילפותות על טומאה בלועה קרא דנבלה דרבה, וקרא דעל פני השדה דר״י, ועוד איך ניחא מתניתן דאשה טהורה אליבא דר״ע, כיון דאיכא עכ״פ טומאת משא. ולכן פרשו דרבה אתא לאשמעינן דטומאה בלועה אינה מטמה אפילו טהרה שאצלה, מה דלא נשמע ממתניתן, דהתם אינה מטמאה טהרה דעלמא וכן טהרה דאינה מיטמאה מטומאה דעלמא, אבל מטומאה שאצלה מיטמאה ״וכשם״ שאמר רבה, הכי פירושו כשם שהאדם אינו מיטמא מטבעת שבלע, כך שתי טבעות אין הטהורה מקבלת טומאה מהטמאה שאצלה, ומה דפריך תרוויהו תנינהו, לא קאי על טומאה בלועה דאינו מטמאה, דעל זה לא הקשה כלום, דהא זה לא חידש לן רבה, אלא מטהרה בלועה קפריך, ור״י ור״ע שניהם מודים דטומאה בלועה אינה מטמאה, אבל פליגי בעובר במעי אמו בהוציא את ידו, דלר״ע מטמא (ולדעת מהרש״א אף מה שבפנים) מכח הקרא במת בנפש האדם, ולר׳ ישמעאל אפילו היד שבחוץ אינה מטמאה, מקרא דע״פ השדה דגזה״כ הוא עד שיולד אינו מטמא, ולכן שפיר מתוקמי מתניתן כר״ע, דחיה טמאה דגזרינן אטו הוציא ידו, אבל האשה טהורה דמרגשת בעצמה, וכל זמן שלא יצא כלום טומאה בלועה היא ואינו מטמא, ולר״י גזרינן אטו הוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור דאז הוה כילוד. ולפירוש התוס׳ הא דקאמר דלא תימא אליבא דר״ע אע״ג דאין חילוק בין ר״י לר״ע בלא הוציא כלל, דלשניהם טהור מה״ת מ״מ איכא חילוק דלר״ע דגזרינן אטו הוציא ידו, לא קשה מ״ש בבהמ׳ והושיט הרועה את ידו דלא גזרינן משום דבבהמה אפילו הוציא ידו ונגע בה הרועה נמי טהור, וכמו״כ לקמן במשנה שאחר זה ד״ה וחכמים אומרים בתירוץ קמא, אבל לר״י דגזרינן משום הוציא ראשו צריך לחלק דבבהמה דהרחם מגולה ליכא למגזר כמש״כ רש״י ז״ל. גם מה דפריך הש״ס ור״ע, עובר דטמא מן התורה מנ״ל, לדעת התוס׳ פריך בפשיטות כיון דטומאה בלועה אינו מטמאה כדרבה, מנ״ל לר״ע דבהוציא ידו מטמאה גם מה שבפנים כמש״כ מהרש״א ז״ל, ולרש״י דר״ע מטמאה גם בלא הוציא כלל מה״ת, ולית לי׳ כלל ילפותא דרבה מוהאוכל מנבלתה פריך משום דהו״ל למעט ממשמעותיו דעל פני השדה, אף דאינו מיותר כן כתב רש״י ז״ל.

וכל המעיין בצדק יודה, דבין לרש״י ובין לתוס׳ צריכים אנו לסבול דוחק על דוחק, וכל הסוגי׳ כספר החתום ובפרט שיטת התוס׳ א״א להולמה, דאם נאמר דלא כרבה, ונחלק בטומא׳ בלועה בין טהרה שאצלה לחוצה לה, למה לא תטמא משום משא כמו שמטמא בשתי טבעות, דכל עצמיות הטעם דגם טומאת משא ליכא הוא, משום דטומאה בלועה נחשבת כמעוכלת ואינה בעולם, כ״כ רש״י ז״ל הכא ובנדה מ״ב ע״ב, וא״כ מה הועילו התוס׳ בפירושם לעומת הקושי׳, האשה למה טהורה, וכן בטבעת לדעתם דאיכא משום משא, וזה קושי׳ עצומה עד מאד.

אולם לפענ״ד נראה לפרש הסוגי׳ כמין חומר, וכן פירשה על כרחך גם הרמב״ם ז״ל. דהנה פלוגתת ר״י ור״ע, אין לה שייכות כלל עם הילפותא דרבה דטומאה בלועה אינה מטמאה, אשר לזה כ״ע מודים אבל פלוגתתם היא, אי עובר במעי אמו יש לו טומאה כלל, דהרי לא קרינן בי׳ אדם כי ימות דלאו אדם הוא, דגם לענין רוצח פטור על העוברין. והרי בבהמה טמאה נמי שנינו לעיל, דעוברה מת אינה מטמא את הרועה שהושיט ידו להוציאו, וכבר כתבנו למעלה דאפילו העגיל ראשו כפיקה ונפתח רחמה הדין כן, וכן בהוציא ידו, וכש״כ התוס׳ בעצמם בחד תירוצא, דהרי איתקש לטהורה, וא״כ ה״ה עובר אדם כל זמן שהוא במעי אמו הוה ירך אמו וכאחד מאבריה. והא דמצריך ר״י קרא מיוחד להוציא עובר במעי אמו, או דס״ל כריסה״ג דבבהמה טמאה טמא, ולכן בעי קרא דבאדם אינו כן, או דס״ל דלא מצינן למילף אדם מבהמה, וקרא אתא אפי׳ עם העגיל ראשו כפיקה, דכל זמן שלא נולד אין כאן טומאה כל עיקר, עד שיצא ראשו חוץ לפרוזדור דאז הוה כילוד. אבל ר״ע יש לו קרא דהנוגע במת בנפש אדם דעובר במעי אמו טמא, והיינו בהעגיל ראש כפיקה, דאל״ה הרי הוא טומאה בלועה. ומה דפריך לר״ע מנ״ל משום דר״ע דדורש טעמא דקרא כמבואר בגיטין ריש פרק הנזקין ודאי דהו״ל למיפק מבהמה טמאה דעל עובר ליכא טומאה כלל, וכמו שבארנו לעיל במשנה הקודמת דהסברא נותנת כיון דחזינן דמהני בבהמה טהורה שחיטת אמו על הולד, הרי ודאי משום דעובר ירך אמו, וא״כ ה״ה בבהמה טמאה וה״ה אדם, ולכן פריך לר״ע אי לאו דאיכא קרא מיוחד על עובר במעי אמו דטמא, מ״ש עובר אדם מעובר בהמה טמאה, ולכן קאמר דדרש הנוגע במת בנפש אדם. ואין זה שייך כלל לדינו של רבה דטומאה בלועה אינה מטמא אבל טרם שידע הש״ס פשטא דמתניתן, פריך על רבה מעובר וחיה דהוה ס״ל דמתניתן ר״ע היא, דולד במעי אשה מטמאה במגע אבל לא במשא, וטעמא דלא מטמא במשא, משום דכל ענין טבעי לא שייך בי׳ משא כי דבר דממילא הוא ולא דרך משא, ולכן החיה טמאה והאשה טהורה, ופריך על רבה דאמר טומאה בלועה אינה מטמאה אף במגע, א״כ למה החיה טמאה וע״ז מתרץ דבאמת טומאת החיה טומאה דרבנן היא בלא העגיל ראש כפיקה משום גזרה, ולא תימא דוקא אליבא דר״ע גזרו, משום דלדידיה אף בהעגיל ראש כפיקה סגי לטמא טומאה דאורייתא, אבל לר״י דעובר במעי אמו טהור כמו עובר במעי בהמה, וא״כ גם העגיל ראש כפיקה טהור עד שיוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור, והו״א דלר״י לא גזרו, ע״כ אמר דגם לר״י איכא בולד טומאה דרבנן דבאשה איכא למיגזר אטו יצא ראשו חוץ לפרוזדור, משא״כ בבהמה דרחמה בגלוי, וע״כ ליכא למיגזר. אבל לר״ע בלא״ה איכא חילוק דבאדם איכא למגזר אטו העגיל ראש כפיקה, משא״כ בבהמה דלא איכפת לן בהעגיל ראש כפיקה, כיון דליכא טומאה בולד דבהמה כלל עד שיולד.

ומנא לי דכל שהיא משא טבעי אין זה בכלל משא, לא באוכל ולא בולד במעי אמו, דבנדה מ״ב ע״ב קמבעי׳, אותו מקום של אשה בלועה הוא או ביהס״ת הוא, ונ״מ שתחבו לה כזית נבלה באותו מקום. ולמה לא קמבעי להו על ולד מת, אי מטמאה במשא מה תאמר, דולד ודאי בלועה הוה משום דהוא טבעי, רק בנבלה קמבעי לי׳, הרי דכל שטבע הדבר כך הוא לא שייך בו משא, ולכן הי׳ ניחא לי׳ לאמר דהחי׳ טמאה משום מגע והאשה טהורה, דאין כאן משא, וע״ז קמתרץ דלעולם טומאה בלועה כמאן דליתא דמי, והחיה טמאה מדרבנן, ואין כאן טומאה דאורייתא, ופריך למה לי׳ למימר כולא האי, ומתרץ דלא תימא אליבא דר״ע דס״ל עובר במעי אשה טמא לית ליה טומאה בלועה, ואתי׳ מתניתן כוותי׳ וממילא נפרך רבה מר״ע ומסתם מתניתן, דזה ליתא דאפילו כר״י מצי אתי׳ מתניתן, ומשום דגזרו באשה שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וממילא גם אי כר״ע אתי׳ מתניתן מדרבנן קאמר, דגזרה אטו העגיל ראש כפיקה, אבל מה״ת מודה ר״ע דכל שנבלעה הטומאה אין כאן טומאה כל עיקר מגזה״כ וקרא דבמת בנפש אדם, דמרבינן מני׳ טומאה לעובר במעי אשה, היינו בהעגיל ראש כפיקה, דלא בעינן ילוד וכל שאין הנגיעה בלועה מטמא במגע. ומעתה לא צריכנא להאי דוחק של מהרש״א ז״ל דלר״ע בהוציא ידו מטמא גם מה שבפנים, דהא במת בנפש קדרש. דמהרש״א שפיר נצרך לזה לדעת התוס׳ דבהעגיל ראש כפיקה גם בבהמה טמא, א״כ ע״כ קרא דבמת בנפש אתי להוסיף איזו טומאה בולד אדם שאינו בבהמה, ואי דידו שהוציא דמטמא, לזה לא צריך הקרא, לא מבעי׳ לפי דעה שני׳ שבתוס׳ לקמן ד״ה וחכמים אומרים, דכן הדין נמי בבהמה טמאה אין כאן תוספת טומאה באדם אלא אפי׳ לדעה א׳ דבבהמה טהור, מ״מ קרא דבמת בנפש אדם מורה דמטמא מבפנים ע״כ הוכרח לאמר דע״י הוצאת ידו גם מה שבפנים טמא, אבל לפי באורנו דבהעגיל ראש כפיקה ליכה טומאה בבהמה, שפיר אתא קרא דבמת בנפש אדם דבאדם טמא דלא בעינן לידה שלימה, אלא שיהי׳ נראה וגלוי אף שהוא עדיין במעיה. וזו היא שיטת הרמב״ם ז״ל ע״כ דכפי שבארנו לעיל דף ע׳ ע״ב הרמב״ם פליג על התוס׳ ורש״י ז״ל וס״ל דבבהמה לא איכפת לן העגיל ראש כפיקה, דכל שאינו ילוד היינו מטמא הן בבהמה טהורה והן בבהמה טמאה, ורק באדם טמא מכח הילופתא דר״ע דבמת בנפש, וכוותי׳ פסקינן ודוק.

ודע דלמאן דפוסק כר״ע יש להקשות לכאור׳ הא מתוך השקלא וטרי׳ שבגמ׳ אינו נראה כן. דהא קאמר דפליגי ר״י ור״ע בקרא דעל פני השדה, דלר״י אתי לאפוקי ולד במעי אשה, ולר״ע לרבות גולל ודופק ור״ע עובר דטמא יליף מבמת בנפש אדם, ור״י מוקי האי קרא לרביעית דם מן המת, ור״ע לטעמי׳ דיליף לי׳ מקרא דעל כל נפשות, וס״ל רביעית מב׳ מתים דמטמא ואנן בהאי דינא דרביעית מב׳ מתים לא פסקינן כר״ע אלא כחכמים דפליגו עליו כמבואר ברמב״ם ריש פ״ד מהלכ׳ טו״מ, וא״כ איך פסק כר״ע בעובר במעי אמו, אבל לק״מ דבאמת לא תלי׳ זב״ז, דבלא״ה הקשו התוס׳ דלר״י תרי קראי לרביעית דם ל״ל וע״כ לומר דר״י מוקי חד לד״א, אבל אנן כר״ע ס״ל דבמת בנפש אתי לעובר במעי אשה ועל כל נפשות מת לרביעית דם ויש אם למסורת וכמש״כ התוס׳.

ועל הא דר״ע דמרבה רביעית דם משני מתים הקשו בתוס׳ יומא דף פ״ד ע״א ד״ה טומאתו, דלמה לי׳ קרא דהא כל שטומאתו שוה ושעורי שוה מצטרפין, ולא מצאו מענה אחרת, רק דאצטריך לבא משני נפלים דאין בכל אחד רביעית (ועיין מש״כ בזה בסוגי׳ דט״ח לקמן ק״ח ע״ב ברש״י ד״ה לעולם לא מצטרפי) והכפות תמרים שם תמה לפ״ז על הרמב״ם, דפסק דלא כר״ע וקאמר דרביעית דם מב׳ מתים אינם מצטרפים ולא הזכיר כלל דהיינו דוקא מב׳ נפלים, וע״כ דבכל מתים הדין כן ואיך יתרץ קושית התוס׳. אבל לפענ״ד נראה דקושית התוס׳ לק״מ, דכאן אמרה התורה נפש ונפשות ולא רביעית ותלי׳ הטומאה בנפש האדם אלא דאנן אמרינן דשיעור נפש הוא ברביעית וא״כ איך יצטרף זאת משני מתים כיון דאין כאן נפש, ור״ע מקרא יליף דמצטרף ותדע שכן הוא דהא הרמב״ם שם מונה והולך, שדרה משני מתים וגלגלת משני מתים, ואבר מן המת משני מתים ובכולן כתב דאין מצטרפין, ובהלכ׳ ג׳ כתב דכזית מבשר המת וכזית נצל ומלא חפניו רקב גם משני מתים מצטרפין משום דטומאתן ושיעורן שוה. ובהלכ׳ ב׳ באבמה״ח של אדם אפילו מאדם אחד אם נחלק לשנים אינו מצטרף הרי החילוק מבואר, בין אם השיעור בא בכמות ובין בא מצד האיכות, נפש או שדרה וגלגלת או אבמה״ח דבהני לא שייך צירוף משני גופין דאז בטל האיכות, וזה ברור ואמת ומצאתי כעין הדברים בדברי התוס׳ סנהדרין ד׳ ע״א ד״ה מנין לרביעית עיי״ש היטב.