ע״ב גמ׳ אמאי טומאת ביהס״ת היא. כבר כתבנו למעלה, דבעובר חי אפילו בבן ח׳ דהוה נפל אין כאן טומאה של אבמה״ח דהא כי ימות מן הבהמה כתיב, וכמו דליכא משום טומאת נבלה כל זמן שמפרכסת, ה״ה דליכא טומאת אבמה״ח כל זמן שמפרכסת, דמקרא דכי ימוח מן הבהמה אנו למדין טומאת אבמה״ח, ומשום דשחיטה עושה ניפול לר״מ אינו עושהו מת, וא״כ מה היה דעת המקשן דקודם חתיכה יטמא. וכן במסקנא קאמר, דלר״מ אפילו בלא חתכו, אבל ע״כ הכונה בלא חתכה והמתין עד שימות, ואח״כ חתכו, דחתכו מסתמא ג״כ היינו אחר מיתה דאיכא משום צער בעלי חיים לחתוך אבר מעובר חי שלא לצורך האדם, והאי אבר הרי הוא אסור באכילה, ואולי גם בעוברין שייך צעב״ח. וברישא דחתכו קודם שחיטה, וכן לעיל במבכרת דקתני מחתך אבר אבר, משום דהתם היא לצורך הבהמה המקשה לילד, אבל אחר שחיטה אפשר דאסור לחתוך בעוד שהולד חי משום צעב״ח.