ע״ב תוס׳ ד״ה מאי טעמא דר״י אליבא דר״מ, קצת קשה דשאני אבר דבהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן, דאין בהם אלא מצות פרוש, וי״ל דמ״מ בעי, דכמו שגזרו עליו חכמים איסור אכילה, טומאה נמי הו״ל למיגזר, עכ״ל. תרוצם לא זכיתי להבין, הלא אפושי טומאה לא מפשינן, וכן העיר ק״ז החת״ס ז״ל בחידושיו, ויותר תימא הלא בטרפה דאורייתא נמי הטומאה רק מדרבנן, ואיך יגזרו על טרפה דרבנן משום טומאה, דהוה גזלג״ז. ומה שכתבו בקושייתם קצת קשה ג״כ לא הבנתי, למה הוא רק קצת קושי׳, והיא בעיני תימא רבתא. וראיתי בלב ארי׳ ובהגהות מלא הרועים מתמיהים על התוס׳ להיפך, דמה קושי׳ להו, דהא דאמרו לקמן דאין בהם אלא מצות פרוש, הוא משום דשחיטה אינה עושה ניפול, אבל הכא פריך על עיקר הטעם למה באבר היוצא ס״ל שחיטה עושה ניפול, ובאבר דבהמה אינה עושה ניפול, ובמחכ״ת של הני גאונים, אני אומר שלא בעיון כתבו דבריהם, דלפ״ז למה פריך זאת לר״מ טפי מלרבנן, דהא לרבנן נמי יש חילוק גדול בין אבר היוצא לאבר המדולדל, דגם המה מודים דאבר היוצא השחיטה עושה ניפול לענין אכילה, ר״ל דאין השחיטה מועלת להתיר, ובאבר המדולדל מהני השחיטה אף להתיר, ולמה. ועל קושי׳ זו לא יספיק תירוץ הגמר׳, האי גופה והאי לאו גופה, דהא רבנן לא ס״ל חילוק זה, אדרבא אמרו יותר מצלת על שאינו גופה וכו׳, אלא ע״כ דקושי׳ זו, דמה חילוק בין אבר המדולדל לאבר היוצא לדעת התוס׳, לא קשה לא לר״מ ולא לחכמים, כי באבר היוצא דאינו בבהמה מפורש איסורו בקרא, דכל בבהמה תאכלו, מכלל דמה שאינו בבהמה לא תאכלו, משא״כ באבר המדולדל אדרבה, איכא קרא דכי יפול עד שיפול, דאין בו משום אבמה״ח לענין טומאה, וה״ה לענין איסור אכילה ובזה שווין ר״מ וחכמים, וכיון דקודם שחיטה כן הוא, למה תהא השחיטה עושה ניפול, ושאני אבר היוצא דהתורה אמרה דהשחיטה עושה ניפול דהיינו שהשחיטה פועלת על הולד להתיר ולא על האבר היוצא, ואם היה מקום להקשות ולאמר דמסברא נדמה אבר המדולדל לאבר היוצא, אז גם לרבנן היה קשה, אלא ודאי דאין זאת קושי׳, ולכן ע״כ צריכין אנו לפרש דידע הש״ס דאיכא חילוק גדול מה״ת, בין אבר המדולדל לאבר היוצא, אלא דפריך למה לא נזרו רבנן טומאה על המדולדל כמו על הטרפה ומשני דלא דמי דהאי גופה והאי לאו גופה. ומעתה לחכמים דלא הקשה, משום דלדידהו אפשר דבאמת גם באבר המדולדל גזרו טומאה כמו באבר היוצא.

וראיתי בתוס׳ לקמן בדף הסמוך בד״ה אין בהם אלא מצות פרוש בלבד שהקשו, א״כ מה זה דקאמר ר״מ לעיל, לא אם טהרה וכו׳ ואת אבר המדולדל שבה, הלא אבר המדולדל שרי אף באכילה ומה שייך להזכירו כאן, ותרצו דהכי קאמר דאבר המדולדל אף דגזרו בי׳ איסור אכילה, לא גזרו ביה שלא תהא שחיטתו מטהרתו, כמו עובר דבר שאינו גופה, עכ״ל. ודבריהם אלו אינם מובנים לי כלל דעל איזו עובר כוונו דגזרו בו רבנן טומאה, אי על עובר הנמצא בבהמה טרפה הלא היינו טרפה עצמה, דהא הוה ממש כאמו ואסור משום טרפה וממילא דמטמא בקדשים מדרבנן כמו אמו, ואי בעובר הנמצא במעי כשרה, למה יגזרו עליו טומאה והוא מותר באכילה. אם לא שכוונתם על עובר בן ח׳ חי שהפריס ע״ג קרקע, דבעי שחיטה מדרבנן גם לר״מ כמו ב״ט חי לרבנן, ובזה ס״ל דאם לא שחטו ומת דמטמא מדרבנן. הרי דגזרו טומאה דרבנן על עובר דבעי שחיטה מדרבנן ועל אבר המדולדל לא גזרו, וקאמר בטעמא דזה גופה וזה לא גופה וא״כ לחכמים דלית להו חילוק בין גופה לאינו גופה באמת גזרו בזה כמו בזה וצ״ע.

ועכ״פ גם בזה תראה איך נדחקו התוס׳ בפירוש דברי הש״ס והברייתא, ולפי שיטת הרמב״ם ז״ל ניחא טובא דלר״מ אליבא דר״י, פריך למה באבר היוצא טמא ובאבר המדולדל טהור, כיון דשניהם אסורים מה״ת, ומשני האי גופה והאי לאו גופה, ור״ל דאבר היוצא לאו גופה דכילוד הוה ואית בי׳ אבמה״ח ולוקין עליו, לכן מטמא ואבר המדולדל גופה ואין בו אלא איסור בשר בשדה טרפה, ולכן לית בי׳ טומאה כטרפה. אבל לרבנן לא פריך דבאמת שווין הם בדיניהם דאסורין רק באיסור בשר בשדה בלא מלקות, וטומאה דרבנן בשניהם איכא. אלא דהרמב״ם ז״ל בפ״ב מהלכות אבות הטומאה הלכ׳ ט׳ פסק באבר היוצא דמטמא בקודש אבל לא את התרומה, ולעיל מני׳ בהלכ׳ ה׳ באברים המדולדלים כתב דהכשרו בשחיטה ואינם מטמאין כנבלה, ולא הזכיר דבקדשים מטמאין מדרבנן. ואולי לא חש להזכיר זאת, כיון דלא נזכר בפירוש בגמ׳ אף שודאי דינם שוה. או אולי כיון דכל עצמיות טומאה זו מדרבנן ולר״מ לית לי׳ בי׳ טומאה אף מדרבנן, כדאי הוא ר״מ לסמוך עליו להקל בטומאה דרבנן, שלא לפסול את הקדשים ודוק היטב.