ע״ב גמר׳ ארשב״ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו, וריו״ח אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, איתיבי׳ ריו״ח לר״ל, קרעו ומוציא את דמו, אר״ז לאמר שאינו ענוש כרת. לפי פשטות הדברים נראה דריו״ח הבין דברי ר״ל דאמר מתיר בדמו דמתיר לגמרי קאמר, לכן הקשה לי׳ ממתניתן דשנינו בפירוש דמוציא את דמו, אפילו בבן ח׳ לכ״ע, וע״ז מתרץ ר״ז דר״ל ודאי לא עלה על דעתו לאמר דדם השליל יהא מותר באכילה, אלא מותר דקאמר שאינו ענוש כרת, וממילא דלא פליגי כלל דגם לריו״ח לית לי׳ כרת בדם השליל, והא דקאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, לפילוגי על ר״ל היינו לפי הבנתו דר״ל מותר לגמרי קאמר, ור״ל לא חש להשיב על קושי׳ ר״י ממתניתן, עד שבא ר׳ זירא ומפרש דברי ר״ל. ולפ״ז ליכא מאן דס״ל דם השליל בכרת, וכן דעת כמה ראשונים ז״ל. אבל דעת הרי״ף והרמב״ם והרמב״ן ז״ל דודאי פליגי ר״י ור״ל, דלא מסתבר להו לאמר דריו״ח דמותיב לר״ל לא הבין דבריו, ור״ל, לא חש לתרץ דברי עצמו עד שבא ר״ז ופירשן. אלא דהרמב״ן ז״ל מפרש דר״י ור״ל אליבא דר״י, דאית לי׳ דם התמצית בכרת פליגו, ריו״ח ס״ל דדם השליל לא גרע מדם התמצית ור״ל פליג. נמצא לדידן דלא קי״ל כר״י בדם התמצית, גם דם השליל אינו בכרת, דריו״ח לא קאמר כרת בשליל רק אליבא דר״י, ור״ל אפילו לר״י לית לי׳ כרת בדם שליל, דדריש דם וכל דם, דכל היכי דליתא בדם הנפש ליתא נמי בדם התמצית. אבל שטה זו קשה להולמה, דלפ״ז לא פליגו כלל אליבא מאן דמתיר בחלבו אלא משום שהוא ר׳ יהודה דאית לי׳ במקום אחר דם התמצית בכרת, ופליגו אי גם בדם השליל הדין כן והמה לא הזכירו שמו של ר״י כלל, ותלו פלוגתתם רק בהיתר חלבו יהי׳ מי שיהי׳ המתיר בחלבו. ולכן דרך הרמב״ם ז״ל דרך שלישי, והוא דפליגי בדם הכנוס בלב אי אסור למאן דמתיר בחלבו, אי דם האברים מקרי כיון דלאו נפש מקרי האי חיותא דלשליל, או נימא דדם שאני אע״פ דאין כאן נפש, אבל דם הראוי להחיות נפש איכא ואית בי׳ כרת, ולכן פסק כריו״ח דחייב כרת אדם הכנוס בלב, אפילו בבן ח׳ דחלבו מותר עיין בה״ה, ובלח״מ בפ״ו ממ״א הלכ׳ ה׳. אלא דנשאר לנו לבאר איך מתפרש לדעת הרמב״ם ז״ל, מה דאותבי׳ ר״י לר״ל ממתניתן, דקתני קרעו ומוציא את דמו, דאי הוה מפרש דריו״ח לא הבין דברי ר״ל למה לי׳ לדחוק ולאמר דלר״י חייב כרת על דם השליל דחלבו מותר. ומה שנראה לפענ״ד בזה הוא דמתפרש שפיר קושי׳ ריו״ח על ר״ל, דר״י הוה ס״ל בדר״ל דמה דקאמר דמו מותר לצדדין קאמר, דלדידן דמחלקינן בין דם האברים לדם הנפש, ודאי דדם השליל עכ״פ אסור בלאו כשאר דם האברים, אלא דאין בו כרת, אבל לר״י דמחייב כרת גם אדם האברים, ע״כ דדם שליל מותר לגמרי קאמר, דהא דריש דם וכל דם, וכיון דליתא בדם הנפש ליתא בדם האברים, ואין כאן שום איסור, ולכן פריך לי׳ ממתניתן דמשמע דהא דקרעו ומוציא את דמו ד״ה הוא, והא לר״ל לאו ד״ה הוא דהא לר״י דהוא הוא המתיר בחלבו, באמת דמו מותר לגמרי, אלא דר״ז מתרץ לי׳ דאע״ג דליכא כרת בדם השליל לר״י, מ״מ לאו איכא. ובאמת איני יודע האי לאו מנ״ל כיון דדרש דם וכל דם וצ״ע ודו״ק היטב.

ע״ש בגמר׳ איבעי׳ להו מהו לפדות בבן פקועה וכו׳, עיין בזה מ״ש לקמן בסוף פרקן ודו״ק.