דף ע״ח ע״א במשנה אותו ואת בנו נוהג וכו׳ בחולין ובמוקדשין, כתב רש״י ז״ל משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשין דאיצטרך למילף מקראי כדילפינן, תנא נמי בארץ ובחו״ל דלא איצטרך וכו׳, והראש יוסף קמתמה על רש״י ז״ל למה לא כתב כמש״כ התוס׳ דתרתי לצורך דגם בפני הבית ושלא בפני הבית לצורך הוא, וכמבואר בריש פרק שלוח הקן. ואין כאן מקום לתמיהתו כלל, ודברי רש״י ז״ל מזוקקים כצריף כסף, וכדרכו בקודש להיות קולע אל השערה. דהנה רש״י ז״ל בעצמו כתב בדבור הסמוך בפני הבית דבפרק בתרא מפרש למה נקטינהו. אלא דהענין מבואר דהאי הו״א דלא לנהג אוא״ב אלא בפני הבית סברא קלישתא היא, וכמש״כ התוס׳ בעצמם כאן בד״ה אי מה דמש״ה לא צריך קרא לרבות שלא בפני הבית. אלא התנא בעצמו אתא להשמיענו שלא נטעה בסברא, וא״כ די להפקיע את עצמו ולא לגרור אחריו אחרים שאינם לצורך כלל. ר״ל דאי ליכא בכל הני איזו מהם שהוא לצורך גמור למתנייהו, גם בפני הבית לא הוה תנא כלל, והיה סומך על הסברא ושכל הישר שלא נטעה בסברא, דמה שממציא בריש שילוח הקן סברא דלא לנהוג אלא בפני הבית הוא מפני שאם לא נמצא בו איזו צורך, אז בכל הני פרקים דמכילתן בכדי נסבי׳, וזאת א״א דכמו כן לא נקט דנוהג בפרה אדומה וכדומה ולכן קמהדר למצוא לכל חלוקה שיהי׳ לו באיזו מקום צורך כ״ש עכ״פ, כדי להבין למה שנינהו בכל הני פרקים ובזה די למצוא איזו סברא קלישתא, כדי שלא יהי׳ שלא לצורך כלל, אבל עיקר הצורך שבשבילו נחית האי תנא לשנות כל הני חילוקים, צריך להיות צורך גמור אשר בעינן למילף מקרא, ולזה דייק רש״י ז״ל במתק לשונו הטהור דבחולין ובמוקדשין דאיצטריך למילף מקראי וכו׳ אבל לא כתב דאיצטריך למינקטינהו דאין כאן צורך גמור אלא צורך כל דהו ודו״ק.

גמרא ת״ר מנין לאוא״ב שנוהג בקדשים. תימא הלא האי לאו במדבר נאמר, ואז לא היו רשאים לשחוט אפילו חולין בחוץ רק להביאם אל פתח אוהל מועד ולהקריב שלמים עיין היטב לעיל דף י״ז בסוגי׳ דבשר תאוה ובמה שכתבתי שם ובפתיחה, וא״כ ע״כ בקדשים נאמר אוא״ב לא תשחטו, דאילו בחולין גם אותו או בנו לחוד נמי לא תשחטו משום שחוטי חוץ שהוא בכרת, והיא לכאור׳ תימא רבתא. אלא דלפי מה שכתבו התוס׳ מכח קושייתם דקסמך להקשות משום שור הפסיק הענין, יש לתרץ קושייתי גם כן, בשנאמר דהאי שור דבו הפסיק הענין מתחלת הפרשה דשור או כבש או עז כי יולד, קאי אפרשה שלפניה דמדברת ממומי בהמה שפוסלים להקרבה ועליהם קאי ושור או שה שאסרתי לך למעלה להקריבם משום מומם, ואותם תשחטו בחוץ עליהם אני מזהירך שלא לשחוט אותו ואת בנו, ויהי׳ ניחא בזה דנאיד הקרא משור כשב ועז לשור ושה, דבפרשת מומים שור ושה כתיב ובזה נרויח עוד שלא נצטרך לדחוק במה דפריך אח״כ, ואימא בחולין אין במוקדשין לא כמש״כ התוס׳ דאם גם במוקדשין לכתב בעלמא וזה פלא דהרי התוס׳ בעצמם כתבו בסה״ד דקרא דמתנות לענין חולין כתוב ושם סתמא כתיב וא״כ גם האי דאוא״ב הוה מצי למיכתב בעלמא כמו במתנות, ומ״מ נפרש רק בחולין ולא בקדשים. אבל לפי דרכנו ניחא, דדוקא כאן מדייק דאימא בחולין ולא במוקדשין, משום דשור דהפסיק הענין של קדשים, קאי אשור דלפני פניו שהוא בעל מום, הרי דבמדבר בהדי׳ בחולין דוקא והוא דבר יקר בס״ד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה מנין וא״ת וכו׳ ואין לאמר דאיצטריך שאם צריך לפסח וכו׳, מכאן ראי׳ שגם התוס׳ סברו כמו שכתבתי לעיל, דע״כ חולין ומוקדשין בעינן לצורך, ורק אגבם תנא אידך, דאל״כ מנ״ל לתנא דברייתא דבאמת אינו נדחה מפני הפסח עד ששואל עליו מנין, דלמא שאר קדשים קאמר או בפסח ויש לו אחר, ואי דפשיטא אגב בפני הבית תנא כל הני, והבן.

ועיין בראש יוסף ז״ל שהביא דברי התוס׳ מנחות דף מ״ט ע״ב ד״ה העולה דהיכא דאיכא פסול קרבן לא שייך דחיה, וא״כ הכא נמי לא שייך דחיה, דהא מחוסר זמן פסול הוא עיי״ש. ולכאור׳ נראה דאין הנידון דומה לראי׳ דהתוס׳ דמנחות לא כתבו זאת רק בפסול קרבן מצד שהוא קרבן, כמו בעשה דהשלמה, דאי אמרת דמיפסל בכך, איך נאמר בו דחי׳, כי דחי׳ לא שייך רק על מעשה דגברא ולא להכשיר קרבן פסול אבל כאן דהאי מחוסר זמן נצמח מלאו דאוא״ב שהוא לאו בעלמא, שנוהג בחולין כמו במוקדשין, ואם הלאו נדחה ממילא דליכא מחוסר זמן, וניהו דלענין דלהוי לאו ועשה שפיר אמרינן דהוי מחוסר זמן משום דנדחה לא הותרה, ואיכא אגברא גם איסור עשה דמיום השמיני והלאה ירצה, אבל אקרבן כיון דעיקר הלאו אשר ממנו נצמח העשה אינו בקרבן, לא מצינן למימר דאיכא כאן פסול קרבן.

שוב ראיתי בחדושי ק״ז בעל החת״ס ז״ל שהביא סוגי׳ דיומא ס״ד ע״א, דשם קאמר דבעי קרא דמחוסר זמן נוהג בשעיר המשתלח, כגון ששחט אמו לחולה, וע״כ דלא דחי משום דהוה עשה ול״ת. ואח״כ כתב דיש לתמוה על התוס׳ דהא דאוא״ב חשיב מחוסר זמן הוא דוקא אחר שזכינו להא דוי״ו מוסיף על ענין ראשון וקאי עשה דמיום השמיני והלאה ירצה גם אשל אחריו על אוא״ב, אבל בלי זה אין כאן עשה דמחוסר זמן, אלא הוה כמו איסור שבת עיי״ש. ולפי דבריו ז״ל נוכל לפרש הא דבעי בגמרא מנין לאוא״ב שנוהג במוקדשין, היינו מנין דאיכא איסור מצד שהוא מוקדשין, ומקרי פסול קרבן מצד מחוסר זמן. ואח״כ פריך ודלמא בחולין ולא במוקדשין, לא דלא יהי׳ הלאו דאוא״ב אינו נוהג כלל במוקדשין, אלא דלמא אין כאן איסור מיוחד מצד מוקדשין ודו״ק. שוב ראיתי דהמהר״ם שי״ף ז״ל מפרש כן הסוגי׳, ועיין עוד בדברינו על דבור התוס׳ ד״ה או לרבות.

באו״ד וא״ת בפרק הזרוע דדריש מקרא דאין מתנות נוהגים בקדשים וכו׳, הוה מוקמינן קרא בכל מילי עכ״ל. ואני אומר דהאי קרא דמתנות ע״כ בחולין ולא במוקדשין, דהוא במשנה תורה בפ׳ שופטים נאמר, והוא מצוה מחודשת כשנכנסו לארץ כדמוכח מסדר הפרשיות שמתחיל בשימת שופטים ומלך ואח״כ קאמר דלכהנים ולוים לא יהי׳ חלק ונחלה בארץ ואח״כ וזה יהי׳ משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח וכו׳, ומה שנתחדשה מצוה זו בכניסתן לארץ הוא משום דבמדבר לא שחטו בחוץ רק בעלי מומין, והביאו חוליהן לאוהל מועד, והוה לכהנים חזה ושוק, אבל עתה כשנכנסו לארץ שהותר להם בשר תאוה לזבוח חוליהן בחוץ משום רחוק מקום כמפורש בפ׳ ראה, ע״כ למען לא יפסידו הכהנים חלקם מן הזבחים לגמרי, נצטוה העם ליתן מזבחי חוליהן עכ״פ המתנות, וחז״ל מאיזה טעם נעלם סמכו הענין על דרשות ואסמכתות אע״פ שאין בהם צורך ודו״ק.