ע״ב תנו רבנן אוא״ב נוהג בכלאים ובכוי וכו׳ א״ר חסדא איזו כוי שנחלקו בו ר״א ורבנן, זה הבא מן התיש ומן הצבי׳ וכו׳, עד סוף הסוגי׳, הנה פלוגתת חנניא ורבנן לעיל, אי אוא״ב נוהג בזכרים דתלי בחוששין לזרע האב מובנת שפיר, דניהו דפשיטא דאב נשתתף ביצירת הולד, או כמו שכתב הרמב״ן ריש פרשת תזריע, דדעת חז״ל שהזכר מזריע הלובן והנקבה האודם, או כדעת אונקלוס וכחכם היוני, שהאב נותן הצורה ההווית, וגשמי הגוף מהאם מ״מ איכא מקום לאמר אין חוששין לזרע האב להיות נקרא אב לבנו ביחס שאליו לעומת שאר זכרים שבמינו, מפני שמעשה האב מסתלק, ועדיין אין כאן בן או בת אלא בכח משא״כ האם שמולדת ולד שלם וגם אח״כ מזינה אותו. אבל בהרכבת שני מינים כמו תיש הבא על הצבי׳ או להיפך צבי על התישה לאמר דאין חוששין לזרע האב והוה הראשון כולו צבי אע״ג דאביו תיש והשני כולו שה אע״ג דאביו צבי זה דבר זר מאד, דהרי מינו של אב ניכר היטב בתולדתו כמו בפרדות דצורתו משותפת מחמור וסוס, ומסתמא כן הוא בכל ולדות כלאים משני מינים, ואיך אפשר לאמר דאין חוששין לזרע האב, גם לגבי מין כלומר דאין כאן תערובת מין האב, רק כולו מין האם, ומה ענין פלוגתת ר״א וחכמים לפלוגתת חנניה ורבנן, כי ר״א ורבנן ע״כ רק בשה ואפילו מקצת שה מצו לאפליגו.

אבל לעומת זאת גם להיפך קשה דכפי מה שאמרו לעיל דהנולדים מן הסוס ומן החמור מותרין לבוא זה בזה, וקמ״ל דלא שייך למימר אתא צד חמור ומשתמש בצד סוס, דאין כאן צדדים אלא מין בפני עצמו, וכמו שפרשו שם רש״י ותוס׳, איך נאמר כאן דשה אפילו מקצת שה, והא אין כאן שה כלל אלא מין בפ״ע. אם לא שנאמר דבאמת בהא פליגי וכמו שמובא בתוס׳ חגיגה הנ״ל דף ב׳ ע״ב תוספתא וירושלמי, דאיסי ב״י אומר דאסור לרכוב על הפרדה משום כלאים, וכל זאת צריך עיון ובירור ואני לא באתי אלא כמעורר כי לא עיינתי בסוגיין ככל הצורך.