דף פ״ד ע״א מר בר״א אמר, אמר קרא חיה או עוף, וכו׳, הנה הדרשה נראה דחוקה מאד, אבל כבר הודעתיך דכל דרשות כאלה לא באו אלא לחזק סברתם או קבלתם של רבותינו חכמי התלמוד ז״ל, ועיקר הטעם דקדשים פטורין מכסוי הוא דענין כסוי הדם שייך לאיסור הדם כאשר האריך הרמב״ן ז״ל עה״ת על הקרא שם, כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתי לכם לכפר על המזבח, ותמצית דבריו שם הוא כי בקושי התיר השי״ת אכילת בשר בכלל, והרי עד נח נאסר ובנח אחר שהקריב קרבנות התיר לו השחוטה, (ר״ל הנחירה) והתיר לו רק גופם אבל דמם שהוא נפשם לא, כי אין לבעל נפש לאכול נפש, רק נתן הדם לזרוק על המזבח שיבא נפש ויכפר על הנפש. ואח״כ בא הצווי על כסה״ד דהיינו בחיה ועוף שאינם באים לכפר ולא יהי׳ דמם נזרק יכסה עכ״פ הדם, כי גנאי הוא לאדם שימית בע״ח להנאתו ורק בקושי התירו לו, לכן יכסה עכ״פ דמם. ולא חייבה תורה רק בחיה ועוף ולא בבהמה משום דבמדבר הכל היו קרבנות וגם אח״כ על הרוב כן היה עיי״ש. והנה מש״כ דבמדבר לא היה בהמה נשחטת לחולין ניהו דאין זאת אלא לר׳ ישמעאל דבשר תאוה אתסר להם. אבל לר״ע הלא הותר להם לנחור, מ״מ מסתבר דלא היו נוחרין אלא מביאין מהם קרבנות, ומש״כ וגם אח״כ על הרוב יצוה, אע״פ שאח״כ הותר להם לזבוח חולין משום ריחוק מקום מ״מ י״ל דרוב שחיטות היו לגבוה, כי כל מעות מע״ש היו אוכלין מהם שלמים כבמנחות פ״ב ע״א, ואכילת בשר חולין רחקה התורה כמבואר כאן במאמרים הבאים דלמדך תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר רק מתוך הרחבת גבול ותאוה יתירה. ולכן בבהמה לא בעי כסה״ד אף בשוחט לחולין, אבל בעוף ניהו דבקדשים עצמן ודאי מסתבר דכל שנעשה מצותו ונזרק דמו על קיר המזבח, דלא שייך בי׳ מצות כיסוי. אבל בחוליהן כיון דרק מועטין קרבין לגבוה אין האי מעוט קדשים יוכל לגרור הרוב שאינו קדוש לפטור מכסוי ובפרט שעופות אין מספר מן הטהורים שאין במינם כלל לגבוה ועל סברא זו נבנה הדרש של מר בר״א דמה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש ר״ל דמה חיה דע״כ צ״ל דמחלק הקרא בין חיה לבהמה במצות כסוי, משום דבהמה על הרוב קדוש וא״כ מסתבר דעוף קדוש נמי פטור מכסוי, וא״ת א״כ כמו בבהמה דפטרתו ולא חלקת בין קדוש ובין אינו קדוש כיון דמינו קדוש ה״נ תאמר בעוף דתורים וב״י לעולם יפטרו משום דמינם קדוש, ע״ז קאמר דומי׳ דחיה לא חלקת בה, ר״ל דכל חיות חייבין ה״נ בעוף לא תחלוק בו, דהמעוט תורים וב״י נגרר אחר הרוב עופות דאין במינם קדוש, וזה יותר מסתבר משנאמר דבתוך מין דתורים וב״י יהי׳ נגרר הרוב שבהן שאינן קרבין אחר מעוט הנקרבין ודו״ק היטב.

עוד שם א״ל יעקב מינאה לרבא קי״ל חיה בכלל בהמה לסימנים, אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי, א״ל רבא עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים וכו׳ הנה כתבתי למעלה דהן השואל והן רבא דהשיב, אליבא דרי״ש קאמרו דבשר תאוה איתסר להם במדבר, א״כ מהא דכתיב כי יצוד ליכא להוכיח דחיה דוקא, דאפשר לאמר דדיבר הכתוב בהוה, דבמדבר לא היו שוחטין בהמה בחוץ רק בעלי מומין שהוא מלתא דלא שכיח, אבל לר״ע דהוה מצי לנחור וקרא דושפך את דמו מנחירה דיבר וכמבואר לעיל דף י״ז ע״א, דהאי קרא לר״ע נחירה קאמר א״כ מאי כי יצוד דקאמר, כיון דמבהמה נמי מיירי, אלא ודאי דהאי חיה דוקא חיה, כי בהמה גם במדבר היה פטור מן הכסוי, כך כתבתי למעלה. אולם לפי מה שהבאתי בדבור הקדום דברי הרמב״ן ז״ל דגם לר״ע רוב בהמות היו נקרבין, א״כ גם לר״ע יש לשאול דלמא גם בהמה חייב בכסוי, והא דכתיב כי יצוד ציד חיה, משום דדיבר הכתוב בהוה, דלא היו נוחרין במדבר בהמות הראויין להקרבה. אלא דיש להעיר טובא דלמר בר״א והוא העיקר וכמש״כ למעלה, דרק מדרשה דמה חיה אינה קדוש ידעינן דאין מצות כסה״ד נוהג בקדשים, וא״כ אם נימא דבהמה בכלל חיה, נפל כל האי דרש בבירא, ויהי׳ גם בהמת קדשים חייב בכסוי אחר זריקת הדם, וכמו דפריך לעיל בעוף קדשים, וא״כ כי יצוד דכתיב איך נפרשהו, דתו לא שייך לאמר דיבר הכתוב בהוה, כיון דגם בהמת קדשים בכלל כסוי.

לכן נראה לפע״ד דלהא דלא נוהג כסה״ד בבהמת קדשים לא בעי קרא כלל, דהרי תראה דאפילו בלאו דאוא״ב פריך הש״ס ר״פ אוא״ב מנ״ל דנוהג במוקדשין אע״פ דכתיב בענינא דקדשים, ומכ״ש כאן דלא כתיב בענינא דקדשים כלל, ולא עוד אלא דאם נאמר דמצות כסה״ד נוהג במוקדשין ג״כ, וכולל כל מיני בע״ח למה למה פרט חיה ועוף כלל והול״ל סתמא, איש אשר ישפוך דם כל חי אשר יאכל, יכסהו בעפר ומדפרט חיה ועוף ע״כ דבא להוציא בהמה, אלא דהאי יעקב מינאה פריך דלמא בהמת קדשים הוא דרוצה לשלול ולכן כתיב כי יצוד ציד חיה ועוף דדבר בהוה, וכמש״כ הרמב״ן ז״ל דבמדבר לא היה בהמת חולין נאכל כלל רק נקדש ונקרב, וכל שנקרב פטור מכסוי וממילא דגם חטאת ועולת העוף פטורין וכמש״כ הרמב״ן ז״ל שם טעמא רבה איכא לפטור קדשים מכסוי, דכל שדמו נזרק על המזבח ומכפר לא בעי האי דם כסוי, וכמו שהסברנו לעיל בדבור הקודם. אבל בהמת חולין אי אירע שהיה נחרה בחוץ, באמת בעי כסוי כך מתפרש שאלת האי מינאה, וע״ז השיב רבא דהתורה מיעטה בהמה מכסוי במה דאמרה בפ׳ ראה על הארץ תשפכנו כמים. אלא דלפ״ז נצמחת לן קושי׳ יותר חזקה ועצומה מקושית האי מינאה, דלר״ע דלא היה מצות שחיטה נוהגת במדבר אלא בקדשים, ובחולין היו נוחרין ואוכלין כשאר עכו״ם, ולא היתה הנחירה מצוה כלל אלא תיקון, וכסברת הריצב״א בתוס׳ שבועות כ״ד על השחיטה עצמה, וכאשר הארכנו בזה בפתיחה עיקר א׳ עיי״ש וכאשר נכנסו לארץ נתחדשה להם מצוה חדשה לשחוט גם חוליהן, ואע״ג דקרא רק מבקר וצאן מיירי, מ״מ האי כאשר צויתיך לזבוח קאי גם אחיה ועוף שלא הוזכרו בקרא, דהא דדבר מבקר וצאן הוא משום דבהם היה בעי היתר על הזביחה שנאסר להם במדבר משום ש״ח, אבל כיון דשמעינן מהאי היתר זביחה איסור נחירה שוב גם חיה ועוף בכלל האי איסור, דמהיכי תיתי לחלק ביניהם. ולאמר דלא נאסרה הנחירה רק בבקר וצאן ולא בחיה ועוף. ואדרבה הרי בבקר וצאן היה מוכרח להתיר איסור ש״ח שהיה עד עתה, משא״כ בחיה ועוף דלא נאסרה השחיטה גם עד עתה, וא״כ כמו באיסור נחירה וציווי השחיטה קאי הקרא על כל בע״ח, כמו כן נימא נמי דעל הארץ תשפכנו כמים (עיין בהגהות הרש״ש ז״ל דע״כ אקרא דבפ׳ כי ירחיב ה׳ את גבולך קאי) קאי נמי לבטל מצות כסוי, לא מבקר וצאן לבד אלא מכל בע״ח שנתחייבו במצות שחיטה, ומסתבר מלתא טובא, דכמו דבמדבר רק בנחירה היה חיוב כסוי בין בחיה ועוף ובין בבקר וצאן ורק בשחיטה ומליקה דהיה מצוה לא בעי כסוי, כמו כן נימא עתה שנתחייבו במצות שחיטה על כל בע״ח נפטרים מכסוי בכלן.

ומתוך חומר קושי׳ זו נפרכים דברי הרמב״ן ז״ל בטעם פטור כסוי דבהמה משום דרובם נקרבים דהרי להאי מינאה דפריך דלמא בהמה בכלל חיה לכסוי לא שמעינן פטור בבהמת חולין דהרי הוא בכלל חיה אלא דדיבר הכתוב בהוה כי יצוד וכנ״ל, ואי מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים הלא נתחדש לפטור מכסוי כל בע״ח מאחר שנתקדשו במצות שחיטה. אלא ודאי דלכ״ע היו רגילין בנחירת בהמה במדבר, וממילא דכי יצוד ממעט בהמה דא״א להיות בכלל חיה, וכל דברי יעקב מינאה ותשובת רבא אזדו לדעת ר׳ ישמעאל, דבשר בקר וצאן נאסר להם במדבר, רק בעלי מומין אשתרי ובשחיטה ואז מצינן למימר דכי יצוד דכתוב משום דדיבר הכתוב בהוה וכמש״כ בריש פרקן וזה ברור כשמש בצהרים. וכיון שזכינו לזה עוד יותר מובן לשון המשנה אליבא דר״ע, דקתני ונוהג בחיה ועוף ולא קתני ואינו נוהג בבהמה, דלר״ע הא דאינו נוהג בבהמה משנה שאינה צריכה היא, וכקושית הריטב״א ואין לאמר דלאפוקי מהאי מינאה וכמש״כ התוס׳ דלא נימא בהמה בכלל חיה, דזה ליתא דהרי כי יצוד כתיב ובהמה בייחית היא ואינה נצודת ולא מקרי ציד כלל. אבל לעומת זאת אצטריך טובא לאשמעינן דחיה ועוף בעו כסוי גם עתה אחר שנתקדשנו במצות שחיטה גם בחיה ועוף, דלא נימא כדעת הרמב״ן ז״ל דגם לר״ע לא היה דרכן לנחור במדבר רק מקריבין קדשים, ומשום הכי דיבר הכתוב בהוה ובאמת גם בהמת חולין שנחר היה חייב בכסוי, ושוב עתה שנצטוו על הזביחה, נאמר על הארץ תשפכנו כמים לפטור מכסוי בכולם, לכן קתני ונוהג בחיה ועוף ודו״ק היטב כי הדברים ברורים ואמתים לאמתה של תורה תלי״ת.

עוד שם גמ׳ על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעו כסוי. מכאן נמי משמע, דעפר למטה אינו אלא דרבנן וקרא אסמכתא, דאי דרשה גמורה היא, למה לי הקישא למים הרי מהא דעל הארץ תשפכנו ולא בעפר תחוח מוכח דלא בעי כסוי, דניהו דאפשר לגרור ולכסה וכקושית הש״ס לעיל, זה אינו אלא דיעבד אבל לכתחלה הלא בעי עפר למטה, דהרי לעיל ל״א ע״א דפריך על רבא דבדיק גירא לר׳ יונה בר חלפתא לשחוט עופא בהדי דפרח, והא בעי עפר למטה ולא מצא שינוי׳ אחרינא אלא דאזמין לי׳ לכולא בקתא ולא משני בפשיטות בגריר לדם ומכסה מוכח דלכתחלה מצוה שישחוט לתוך עפר תחוח, ואיך יאמר כאן על הארץ תשפכנו וארץ סתם אינו עפר תחוח, וזה הערה נכונה לפע״ד.

עוד שם גמר׳ אלא מעתה יטבילו בו. תמיה לי, וכי משום דאיתקש דם למים דלא בעי כסוי כמים, נימא נמי דאין היקש למחצה ויהי׳ כמים ממש גם לענין טבילה, אתמהה, והרי תראה דכמה פעמים כתוב האי על הארץ תשפכנו כמים, ודרשינן דדם מותר בהנאה כמים, ודם מכשיר כמים פסחים כ״ב ע״א ושם לא פריך אלא מעתה יטבילו בו, אלא ודאי דלא שייך בכעין, זאת אין היקש למחצה, דורחץ כל בשרו במים כתיב, ואין דרך לרחוץ בדם, דאין זאת רחיצה אלא לכלוך. ולא עוד אלא דקשה לי לישנא דגמר׳ דקאמר דלמא אשאר משקין אבל דם דאקרי מים לא, איך אקרי כאן דם מים, הלא רק שפיכת דם איתקש לשפיכת מים, ולא דם למים, ור״ל כמו מי ששופך מים על הארץ אינו צריך לכסות, כך מי ששפך דם על הארץ, אין בו מצות כסוי וצע״ג.

עוד שם גמר׳ ת״ר אשר יצוד, אין לי אלא אשר יצוד, ניצודין ועומדין מאליהן כגון אווזין ותרנגולין מנין הנה מלשון זה משמע דרצה למעט מין עופות מכסוי דהיינו שהוא בייתי ואין דרכו לצוד אבל צפורים דדרכן לצוד אפילו אם נצודין ועומדין, לא עלה על דעתו לפטרן מכסוי וה״ט דידע דהאי כי יצוד דיבר בהוה כמש״כ הרמב״ם ז״ל ומי שדרכו להיות נצוד חייב גם בניצוד ועומד, אבל אתא למעט אווזין ותרנגולין דאין דרכן להיות ניצודין והם פטורין אפילו אם אירע שנצודים דמה״ט גופא דדבר הכתוב בהוה ממעטים הני דאין דרכן להיות ניצודין, ולכן דרש ציד מ״מ דכל שאפשר להיות ניצוד בכלל כסוי, וממילא גם אווזין ותרנגולים בכלל כסוי, ובין ניצודין עתה ובין נתגדלו בבית דכי יצוד דיבר הכתוב בהוה, ומשום חיות ורוב עופות שדרכם להיות ניצודים נקט לה, ולא למעט אתא - וכן נראה ממה דלא מציין הש״ס המשנה במזומן ובשאינו מזומן ועליו ליתנא האי ת״ר כדרכו תמיד לציין המשנה ולפרשה ע״י הברייתא שמפורש בה הדרשה מקרא. ועוד ראי׳ לזה דהרי בפרק שלוח הקן קתני במשנה, איזה שאינו מזומן כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס, הרי דחשוב אווזין ותרנגולין בשקננו בפרדס לאינו מזומן, ואיך קתני הכא כגון אווזין ותרנגולין למזומן, אלא דהכא ממין שדרכו להיות מזומן משתעי, והתם בקננו בפרדס במקרה מיירי ולכאור׳ י״ל דבזה מתיישב פרש״י במשנה דכתב במזומן ושאינו מזומן דנקט משום האי דשלוח הקן, ותמהו התוס׳ עליו דהא איצטרך כי היכי דלא נימא כי יצוד דוקא בשאינו מזומן, ולפי הנ״ל ניחא דהא בריית׳ לא דיבר כלל ממזומן ושאינו מזומן, דידעינן משום דכי יצוד דיבר הכתוב בהוה, אלא רצה לשלול שלא נמעט מין שאין דרכו לצוד והוא כמין אווזין ותרנגולים - ומה מאד מתישבים בזה דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפי״ד הלכ׳ ב׳ וז״ל ״כסה״ד נוהג במזומן ושאינו מזומן, לא נאמר אשר יצוד אלא בהוה״ עכ״ל. וכ׳ עליו הלח״מ ז״ל דזה כתוס׳, אלא דקמתמה למה לא כתב רבינו דאשר יצוד כתיב ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אלא בהזמנה הזאת כמפורש בהאי ברייתא ולפי מה שבארנו זה ליתא דרמב״ם כרש״י ולא כתוס׳ ס״ל והפרש המשנה דמזומן ושאינו מזומן לא איצטרך דהרי דיבר הכתוב בהוה, והאי ברייתא דאתא לפרש שלא נמעט מין שאין דרכו לצוד דהיינו אווזין ותרנגולים, לא הוצרך להביא כלל, כיון דכתב בריש הפרק מצות כסוי לכסות דם שחיטת חי׳ טהורה או עוף טהור וכו׳, הרי דכלל כל מיני חיות ועופות הטהורים הנשחטים, שוב נתיישבתי דהתוס׳ נמי נחתו לכל זאת, דהרי תראה שהתוס׳ לא ציינו הברייתא דלקמן להקשות על רש״י, אלא כתבו מדעת עצמם דאצטריך משום דכתיב כי יצוד דלא תימא דוקא מזומן, וכוונו ג״כ להא דרמב״ם ז״ל דדיבר הכתוב בהוה, ולא להא דברייתא דללמד דרך ארץ קאתא, אלא דרש״י ס״ל דניהו דיש קצת רבותא דמפרשינן קרא דדיבר בהוה, אבל מש״ה לא היה קתני במתניתן דהרי הברייתא גופא סמכה על המובן, ולא תשמיענו דאף במזומן חייב בכסוי, אלא דאף במין שדרכו להיוח מזומן, וזאת לא קתני במתניתן, ודוק היטב.

עוד שם גמרא ת״ר כי ירחיב ד״א את גבולך למדה תורה ד״א וכו׳ עיין מה שכתבנו בזה בפתיחה עיקר א׳ עיי״ש היטב.

תוס׳ ד״ה וליפרקינהו ולכסינהו תימא וכו׳ וי״ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו׳, א״כ לכסינהו ואפילו קודם פדיי׳ ואפילו לא יפדם לבסוף הוה שחיטה ראוי׳ כמו שחיטת קדשים לר״ש וכו׳, והקשו האחרונים ז״ל דא״כ מה קאמר לבסוף דפטור מכסוי משום דמחוסר פדיי׳ והא גם בלא פדוי חייב בכסוי כל שעומד לפדות ותרצו דמכל מקום מקרי מחוסר פדיי׳. וכמש״כ התוס׳ לעיל דף פ׳ ע״ב ד״ה דכל כמה, דדוקא לענין לשווי׳ אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוה כזרוק, אבל לשווי׳ שחיטה ראוי משום דכזרוק דמי לא. ואני אומר במחכ״ת לא כוונו יפה בזה דהתם קאו התוס׳ אליבא דר״ש דס״ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ע״כ שפיר כתבו דכל שלא נזרק אע״פ דעומד לזרוק, עדיין ששא״ר מקרי וכן נמי לענין כסוי לר״ש כל שמחוסר פדיי׳ עדיין ששא״ר היא ופטור מכסוי, אבל תנא דמתניתן ניהו דאית לי׳ כר״ש בכסה״ד דששא״ר פטור מכסוי, אבל לא מטעמי׳ דס״ל ששא״ר לא שמה שחיטה, דהרי תנא דידן לענין ששא״ר באוא״ב שנה ר״מ בלשון חכמים דס״ל ששא״ר שמה שחיטה, אך בכסה״ד דכתיב אשר יאכל דרש דבעינן ראוי׳ לאכילה, וא״כ כל שיש במציאות שיהי׳ ראוי לאכילה ע״י פדיי׳ אשר יאכל קרינן בי׳ כמו באוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, דאשר יאכל משמע דכל שאפשר לבוא לבסוף לידי אכילה, ואי משום ששא״ר הלא אנן כר״מ ס״ל דשמה שחיטה ולכן דעת התוס׳ קשה להולמה וצע״ג.

תוס׳ ד״ה בעינן העמדה והערכה וכו׳, ומפרש הר״ר שמעי׳ דשחט בה שנים או רוב שנים היינו דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה וכו׳, אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה ננהו עכ״ל, ואע״ג דגם בהאי שחיטה לא משתרי באכילה דהרי אסור מצד איסור קדשים, מ״מ הרי איסור אבמה״ח אשתרי בשחיטה, וע״כ דחשובה כמתה כן כתבו האחרונים ז״ל, אלא דלפי מה שבארנו בפתיחה עיקר ב׳ כל ששא״ר דלאו מצוה היא אינה מתרת איסור אבמה״ח והוה כמו נחירה במדבר דאינה מתרת רק איסור וטומאת נבלה א״כ ליתא האי סברא דנימא דמ״מ חשובה כמתה דאדרבה כחי חשובה גם לענין איסור אבמה״ח, מ״מ יש לקיים שיטת הר״ר שמעי׳ בשנאמר דהכא אם אמרת דהוה כחי ובכלל העמדה והערכה, ממילא תהי׳ השחיטה כשחיטה דעלמא המחרת איסור אבמה״ח, ושוב חשובה כמתה ואיך נערכה, והוה כמו שכתבו החוס׳ בפסחים כ״ה ע״ב ד״ה עלה עליה זכר ודוק.

עוד שם אמר ר׳ נחמן כגון אנו לווין ואוכלין, בב״ק דף ע״ב ע״א קאמר ר״נ לא אכילנא היום בשרא דתורא. ופרש״י ז״ל, ולא דקדקתי בדבר, ומשמע דרגיל היה בבשרא דתורא בכל יום, וכדאמר הכא דאנן לווין ואוכלין, והתוס׳ שם פירשו דלאו דוקא אלא שרוי בתענית היה, ואולי גם התוס׳ על האי גמר׳ קסמכו דכיון דאמר ר״נ דאנו לווין ואוכלין א״כ למה באמת לא אכל בשרא דתורא, דא״א לאמר דהיה כלה פרוטה מכיסו, כיון דמסתמא היו לווין לו, אלא ודאי יושב בתענית הוה דלולי זאת היה אוכל בשרא דתורא בכל יום.