דף פ״ה ע״א גמרא א״ר חייא בר אבא אר״י, ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב ושנאו בלשון חכמים, ודר״ש בכסה״ד ושנאו בלשון חכמים. וכעין זאת בפסחים מ״ח ע״ב במשנה דאיזו שיאור וכו׳, דברי ר׳ יהודה, וחכ״א זה וזה בכרת, ואיזו שיאור וכו׳, ובברייתא שם קתני להיפך איזו שיאור וכו׳ דברי ר״י, וחכ״א וכו׳, וכתב רש״י ז״ל דחכמים דברייתא הוא ר״י דמתניתן וחכמים דמתניתן הוא ר״מ דברייתא. פלא דרבי שינה האמת ותלה דברי יחיד ברבים כדי שיקבלו לקבוע הלכה כרבים נגד היחיד. ואין זה דומה למה שהרבה פעמים מביא דברי היחיד בסתם דבזה לא שינה מידי, אלא דהעלים שם בעל המאמר, להורות דהוא מורה כותי׳. לפיכך הביאו בסתם, אבל כאן במשנה בפירוש לאמר דרבים חולקים על היחיד, דבר שאינו כן הוא פלא, אלא דעוד יותר מזה מצינו בפסחים כ״ז ע״א דקאמר באבע״א השני והוא העיקר. בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו וכאן אפילו מחבריו, וסבר מתני׳ איפכא כי היכי דלהוי רבנן לאיסורא עיי״ש. הרי דשינה דברי רבי לרבנן. כי היכי דתיקום הלכתא כרבים נגד היחיד, וזה דבר המבהיל את הרעיון דאיך שרי לשנות האמת כדי לחזק דעתו ושיטתו וצע״ג.

עוד שם גמר׳ מ״ט דר״מ באוא״ב וכו׳. הנה אי לאו דרבי היה מזכה שטרי לבי תרי לפסוק באוא״ב כר״מ ובכסה״ד כר״ש, והיה מביא פלוגתתם כאן וכאן וכן בטבח ומכר בבב״ק, דבכל אלו ס״ל לר״מ ששא״ר שמה שחיטה ור״ש לא שמה שחיטה, לא היה עולה על דעת הדורש טעם לפלוגתתם, לדרוש טעם בכל או״א בפ״ע, אלא היה דורש טעם כללי, דלמה לר״מ בכל מקום ששא״ר שמה שחיטה ולר״ש לא שמיה שחיטה. אבל עתה דרואה שרבנו הקדוש פוסק כאן כמר וכאן כמר ע״כ דאין טעם הדבר שוה בכל אלו, ולכן צריך להמציא דרשות חלוקות לכל או״א כדי שיוצדק טעם לפסק רבנו הקדוש, דראה לפסוק כאן כמר וכאן כמר. ומעתה אומר אני דבאמת רק אליבא דרבי בעינן הני טעמים ודרשות אבל ר״מ ור״ש גופי׳ לא צריכין לתרי טעמי ולא לדרשות הכתובין כלל, דהנה באוא״ב ובטבח ומכר דכתיב שחיטה וטביחה הרי מפורש שחיטה ולא הריגה וע״כ מעשה המכשרת קאמר. וכן בכסה״ד דכתיב ושפך את דמו נמי ע״כ מעשה המכשרת לאכילה קבעי בין לר׳ ישמעאל ובין לר״ע לעיל דף י״ז ע״א. דלרי״ש יליף שפיכה שפיכה מש״ח דשחיטה קאמר עיי״ש ברש״י ד״ה פטור מלכסות, דמה״ט ניחא לי׳ דלרי״ש בנוחר ומעקר פטור מלכסות, אע״ג דגם נוחר ומעקר שפיכה מקרי, ולר״ע באמת גם נוחר ומעקר היה חייב במדבר לכסות, משום דאז הנחירה היתה מעשה המכשרת, ושפך את דמו עכ״פ נחירה בסימנים הוה, ולאפוקי הריגה בעלמא דלא. וכן כתב רש״י ז״ל לעיל דף כ״ח ע״א ד״ה לטהרה מידי נבלה עיי״ש, וא״כ בכל הני ממועט הריגה. הרי דלכ״ע מעשה המכשרת לאכילה בעינן, ואין בזה פלוגתא. ועתה נצמחת לנו חקירה בעשה מעשה המכשרת אלא דמצד אחר אין הנשחט ראוי לאכילה, מה דינו לענין אוא״ב וכסה״ד וטבח בגנב. וקאמר ר״מ כיון דושחט קרינן בי׳ אין דורשין טעמא דקרא וחייב על מעשה השחיטה שעשה. דאנן קרא כדכתיב בעינן והוא כן עשה, אבל ר״ש דדורש טעמא דקרא סובר, דמה טעם אמרה תורה דוקא מעשה המכשרת ולא הריגה בעלמא, ע״כ משום דזו מכשרת לאכילה וזו לא, א״כ כל שאין המעשה מכשרת לאכילה בין מצד מעשה משחיטה עצמה, ובין מצד דבר אחר, סכ״ס אין הנשחט ראוי׳ לאכילה, ומה לי הריגה ומה לי שחיטה, וכיון דכל עצמיות הטעם דבהריגה פטור הוא מצד שאינו ראוי לאכילה, האי נמי אינו ראוי לאכילה הוא. כך עלה במחשבה לפני במושכל הראשון, אמנם הדרנא בי, דאין זה בגדר טעמא דקרא לאמר דראוי לאכילה בעינן דזה בעצמו טעמא בעי, למה הקפידה התורה שיהי׳ ראוי לאכילה כדי לעבור על לאו דאוא״ב, ומכ״ש האי דגנב וטבח למה לא יהא חייב בד׳ וה׳ באשר שנה בחטאו לטבוח הנגנב אף אם אינו ראוי׳ לו לאכילה אלא למשרתו או לכלבו, ואדרבה קשי׳ לי על חז״ל, למה לא ניחא להו למימר דאפילו נוחר ומעקר חייב משום אוא״ב ומשום ד׳ וה׳, דשחיטה וטביחה דכתוב משום דדיבר הכתוב בהוה, כיון דהסברא החיצונה נותנת דכך לי באיזו מיתה שהוא ממית אלא דדיבר הכתוב בהוה דהממית שור ושה, סתמא כדי לאכלו הוא, ולא להשליכו לכלבו, וע״כ צ״ל דקבלה היתה בידם דדוקא קפיד הקרא אשחיטה אבל עכ״פ א״א לאמר דר״מ ור״ש בדורשין טעמא דקרא פליגי דביכוב״כ הוא גזה״כ, דדוקא שחיטה ולא הריגה בעלמא.

אבל מה שנראה לפע״ד ברור הוא כמש״כ בעיקר ד׳ דר״מ ור״ש לשיטתייהו אזלו. דר״מ כרי״ש ס״ל, דבשר תאוה אתסר להו במדבר, ולדידי׳ השחיטה אינה מתרת איסור אבמה״ח דקרא דכל אות נפשך וכו׳ אתא להתיר בשר תאוה ולא מפרכסת וא״כ אין בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳ ולא כלום, אבל ר״ש כר״ע ס״ל דבשר תאוה לא איתסר כלל ואדרבה בשר נחירה הותר להם במדבר, ונתחדשה ההלכה לאסור הנחירה ולקדשם במצות שחיטה ואתא קרא דבכל אות נפשך להתיר איסור אבמה״ח ע״י מצות שחיטה, וכעין כל שנעשה מצותו אין מועלין בו וכנגד יצה״ר דברה תורה (עיין היטב בעיקר א׳) א״כ בששא״ר דליכא מצוה וגם בלא״ה דליכא בה צורך אכילה, באמת איסור אבמה״ח במקומו עומד דבמיתה תלי׳ מלתא, וא״כ חילוק גדול יש בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳, ולכן סבר ר״ש דלא שמיה שחיטה מכח האי סברא עצמה, דהרי אינה מועלת אלא שלא תטמא משום נבלה, אבל אינה מתרת איסור אבמה״ח. ומעתה רבי אע״פ שסובר כר״ע כאשר בארנו בעיקר א׳ ומ״מ סובר לענין ששא״ר כר״מ באוא״ב ע״כ משום דדרש גז״ש משחוטי חוץ דאע״פ דהאי שחיטה שחיטה גרועה היא, דאינה מתרת רק לחצאין נבלה ולא אבמה״ח, מ״מ שם שחיטה עליה לחייב משום אוא״ב, וטבח בגנב כמו שחייב בש״ח על השחיטה דוקא, ולא על הנחירה אע״פ דגם שם אינה מתרת איסור אבמה״ח כיון דאינו ראוי׳ לאכילה. ובכסה״ד שאני דאשר יאכל כתיב. והוה האי מ״ט דר״מ דקאמר כמו לקמן דקאמר לא לכל אמר ר״מ דמגיה הש״ס דכונתו על רבי אליבא דר״מ, ועיין עוד לקמן ודו״ק.

עוד שם ור״ש מ״ט, א״ר מני בר פטיש, גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה הראוי׳ אף כאן שחיטה הראוי׳, והקשה מהר״ם שיף ז״ל למה לא יליף מוזבחת ואכלת, ועיין בחדושי החת״ס ז״ל שהקשה דהול״ל מושחט את בן הבקר, ובכסה״ד הול״ל מעל הארץ תשפכנו כמים, וכתב דמכל אלו אין למילף דוכי מפני שמצינו שחיטה הראוי׳ קרי לי׳ שחיטה, נילוף דשאינה ראוי׳ לא שמיה שחיטה, אלא מטבוח טבח והכן יליף מיתורא, דאתי יאכלו האנשים, וכמש״כ רש״י ז״ל ובספר הישר לר״ת מבואר דמוהכן יליף עיי״ש. ואני לא אדע איזו יתורא איכא בהאי קרא ובגמרא לא מיתורא יליף אלא כמו דיליף ר״מ מש״ח דש״ש יליף ר״ש מטבוח טבח דלא שמיה שחיטה. אבל לפע״ד נראה דר״ש יליף מטבוח טבח דאע״ג דהתם ע״כ לאו טביחה ממש קאמר, דהרי עדיין לא נצטוו עליה, וע״כ לאמר דכל הממית בע״ח לצורך אכילה טביחה או שחיטה קרי לי׳. וכ״כ הריטב״א כאן. וכן אמר לעיל י״ז ע״א על הא דפריך לר״ע מקרא דהצאן ובקר ישחט להם, ינחר להם מבעי׳ ומתרץ דנחירתן זו היא שחיטתן. ושם ביארתי דאע״ג דמושחט את בן הבקר ממעט נחירה משום דציווי שאני דבציווי מדקדק על הלשון לפרשו בדקדוק כדכתיב, משא״כ במקום דאינו ציווי אלא ספור בעלמא, כל שלצורך אכילה ממיתו טביחה זביחה או שחיטה קרי לי׳. ומעתה קאמר ר״ש דה״ה בלאו דאוא״ב וכן בטבח ומכר לישנא דשחיטה דנקיט אנו דנין אותו כמו שחיטה וטביחה דנאמרו בתורה דרך ספור, דשם הכונה על הכנה לאכול גם כאן חייבה תורה על מי שממית לצורך אכילה, וכיון דעתה נתקדשנו במצות שחיטה ממילא א״א להכין לאכילה בלא שחיטה כשרה, אבל משום האי מצות שחיטה לא נוציא מלת שחיטה ממשמעותי׳ הפשוט של קודם שנצטוו על דקדוקי שחיטה, לאמר דאפילו בשוחט לכלבו כל שדקדק במעשה לשחוט בלי פסול, שחיטה קרי׳ לי׳ וניהו דהכונה לחוד לא מגרע משחיטה לפטרו מאוא״ב כיון דסכ״ס עשאהו ראוי׳ לאכילה אבל אם באמת אינו ראוי לאכילה מחמת איזו איסור, תו לאו בשם שחיטה יקרא, דהוראתו הראשונה והעקרית של מלת שחיטה וטביחה היא הכנת הסעודה, וכדכתיב זבח משפחה לנו, טבחה טבחה וכן הרבה. ובזה מיושבת קושית התוס׳ ד״ה ור״ש אשר יאכל כתיב, דלמה לא יליף מטבוח טבח, ולפ״ז א״א למילף מהתם דושפך את דמו שייך לציווי הרי על אופן המעשה קפיד או אשחיטה לר״מ דיליף שפיכה שפיכה מש״ח, או אנחירה לר״ע דבמדבר הותר להם הנחירה, דעכ״פ אתי למעוטי הריגה בעלמא, וא״כ אין מקום לילף מטבוח טבח דבעינן נמי ראוי לאכילה, ודוק ועיין לקמן עוד בדברי התוס׳.

ועיין ברש״י עה״ת שמפרש ג״כ אשר יאכל פרט לטמאים והשפתי חכמים שם הניח בצ״ע שרש״י מפרש הקרא כר״מ שלא כהלכתא, דלחכמים גם את הטרפה ממעט מאשר יאכל - ושגה בזה כי רש״י ז״ל מביא דברי הספרי, וכאשר מובא דרשה זו ג״כ בגמ׳ כאן, וזאת לכ״ע דהרי הש״ס מתרץ אליבא דר״ש האי דרשה דלמעוטי עוף טמא - ועוף טמא מ״ט משום דא״ר לאכילה האי נמי אינה ראוי׳ לאכילה - ולא קאמר דר״ש באמת ממעט מאשר יאכל כל שאינה ראוי׳ לאכילה - הרי דלכ״ע כך היתה מסורה בידם דאשר יאכל אתא למיעוטא עוף טמא, אלא דבימי ר״מ ור״ש נתהווה האי פלוגתא בשוחט את הטרפה מה דינה ודוק.

עוד שם גמרא מה נפ״מ הא תדבר״י ושב הכהן ובא הכהן וכו׳, מכאן נדחין דברי הרמב״ן עה״ת על הקרא דוזבחת דכתב שם, דושחט משמעותא חיתוך סימני הצואר, אבל וזבחת אינו כן, לכן צריך לכתוב בוזבחת ״כאשר צויתיך״ בקדשים. מכאן מוכח דשחיטה וטביחה וממילא זביחה (דזה ממש חד מלה היא אלא דז׳ וט׳ מתחלפין כידוע) הכל מובן אחד להם דאל״כ איך קאמר מה נפקא מינה.

עוד שם בגמרא ור״ש נמי ליגמר מש״ח, דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. ור״מ אטו אוא״ב בקדשים מי לא נהיג. וכתבו התוס׳ דלר״ש גם בקדשים אין אוא״ב בששא״ר משום דעיקר קרא בקדשים כתיב וכתב הריטב״א דטעמא דר״מ משום דעושה עיקר מקדשים כיון דבענינא דקדשים כתיב עיי״ש. ולפי מש״כ אני דר״מ ור״ש פליגי בפלוגתא דרי״ש ור״ע ניחא טפי בפשיטות, דלר״ש דסובר כר״ע דבשר נחירה אשתרי להם במדבר, והאי לא תשחטו גם נחירה במשמע, דנחירתן זהו שחיטתן, א״כ שפיר קאמר דעיקר קרא בחולין כתיב, דהוא הרוב אבל ר״מ דכרי״ש ס״ל דבשר תאוה איתסר להם במדבר זולת בע״מ ושחיטה דוקא קאמר, וא״כ רובא קדשים הוה, וזהו דקאמר וכי לא נהיג בקדשים דהלא וי״ו מוסיף על ענין ראשון, וא״כ דגם בקדשים נהיג הו״ל קדשים הרוב נגד בע״מ דחולין, דתמימים לא היו רשאים לשחוט חולין. ומכאן נפרכו דברי הרמב״ן ז״ל בפרשת כסוי הדם שכתב, דבהמה פטרה תורה מכסוי משום דבמדבר רובן קדשים, ואפילו לר״ע דנחירה אשתרי להם, וזה ליתא דא״כ איך קאמר ר״ש דחולין מקדשים לא ילפינן כיון דבפ׳ קדשים כתיב ורובן קדשים היו במדבר. ואולי י״ל להיפך דמכאן ראי׳ לדעת הרמב״ן דלפי שאמרנו יקשה על רבי איך ראה דבריו של ר״מ באו״ב דהא חולין מקדשים לא ילפינן ור״מ דהשיב ולשיטתי׳ דס״ל כרי״ש שפיר השיב, אבל רבי הלא כר״ע ס״ל, אלא ודאי דרבי ס״ל דאפילו אליבא דר״ע דהותר נחירה במדבר, מ״מ רוב הנשחטים היו במשכן בתורת שלמים ולא נחרו בחוץ מה שהיה ראוי להקרבה ודוק היטב.

ודע דהא דאמרינן הכא דש״ח קדשים הוה לפי דעת התוס׳ לעיל ט״ז ע״ב ניחא, דגם במדבר רק בקדשים נאסר ש״ח, אבל לדעת רש״י ז״ל שם דגם בחולין נאמר, ולדעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל בין לרי״ש ובין לר״ע הכי הוה, וכן עיקר (עיין בפתיחה עיקר א׳) קשה טובא מה זה דקאמר דש״ח קדשים הוה, הא נוהג בחולין כמו בקדשים, כמו איסור אוא״ב. ופלא ראיתי בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שכתב על הא דקאמר דש״ח ששא״ר הוה, דאי בשר תאוה, איתסר להם ואי קדשים וכו׳ עיי״ש ואיך לא הרגיש כיון דקרא בבשר תאוה ג״כ מיירי א״כ גם בחולין נהיג. אבל לפע״ד נראה ברור דחולין אע״פ שהיה חייב כרת על השחיטה בחוץ, אבל הבשר לא נאסר באכילה והא דאמר ר׳ ישמעאל דבשר תאוה איתסר להם, היינו דנאסר להם השחיטה אבל לא האכילה אם עבר ושחט. והא דפריך שם רבינא א״ה לעולם שוחטין ואוכלין מבעי׳ לי׳ עיי״ש בראש יוסא שעמד ע״ז דלפרש״י דהאיסור נצמח מאל פתח אוהל מועד לא הביאו מאי פריך. ולפי האמור דאכילה לא נאסרה מעולם, עוד יותר קשה. אלא דבלא״ה צ״ל לפרש״י דלא נחתו מתחלה מטעמא דמלתא דר׳ ישמעאל, דהרי פריך לרי״ש צבי ואיל גופי׳ מי קשרי, וכמו שהקשה התוס׳ על רש״י ז״ל, וע״כ לאמר דרק אחר שתירץ דכי אסר רחמנא בהמה דחזי להקרבה נתגלה לו טעמא, דמשום איסור דש״ח קאמר רי״ש דנאסר להם. א״כ גם רבינא דמקש׳ שוחטין ואוכלין מבעי׳ לי׳ לא נחית בטעמא דרי״ש אבל לפי המסקנא והאמת כיון דמש״ח יליף אין כאן איסור אכילה כלל, וכן משמע מרש״י שם שכתב וז״ל: ״שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם הי׳ שוחטין בלא קרבן הי׳ ענושים כרת שנאמר ואל פתח אוהל מועד לא הביאו״ עכ״ל. הרי מפורש אומר דאין כאן איסור אכילה רק שאין יכולין לבוא לידי אכילה מחמת איסור שחיטה שהיא בכרת. ותדע שכן הוא דאפילו בש״ח דקדשים אין טעם האיסור של הבשר משום חיוב כרת דשחיטה עיין קידושין נ״ז ע״ב דרש״י ז״ל כתב על מה שלי בשלך אסור, משום דמי יתירם הרי לא נזרק הדם, ולא יצאו מידי איסור מעילה, והתוס׳ הקשו הרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה גם בלי זריקה, וכתבו דבאמת אין בש״ח איסור. ועיין באחרונים ז״ל ובמ״א הארכתי בזה ועכ״פ בחולין בחוץ לכ״ע אין כאן איסור על הבשר, וא״כ שפיר קאמר דרק בקדשים איכא בש״ח ששא״ר. אבל בחולין אף דאית בי׳ כרת אבל איסור אכילה על הבשר ליכא, אלא דלפ״ז נצמחת קושי׳ עצומה מנ״ל דבאמת מיירי הפרשה גם בקדשים דהוה ששא״ר דלמא רק בחולין מיירי ומשום דשחיטה ראוי׳ היא. אבל קדשים בחוץ דששאר היא באמת פטור. שוב ראיתי דלק״מ דבסוף הפרשה שם כתוב חוקת עולם לדורותיכם, ועיין לעיל בסוגי׳ דבשר תאוה דהראש יוסף הרגיש בזה דהוא מיותר עיי״ש מש״כ בזה, ועכ״פ מהאי קרא מוכח דש״ח נוהג גם בקדשים, דאי רק בחולין לחוד הלא אין איסורו נוהג לדורות דכשנכנסו לארץ אישתרי להו לשחוט בחוץ וזה נכון ואמת.

עוד שם גמר׳ מ״ט דר״מ בכסה״ד גמר שפיכה שפיכה מש״ח מה להלן שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה, אף כאן ששא״ר שמה שחיטה. הנה האי ילפותא דשפיכה שפיכה בעינן נמי ללמוד דשחיטה בעינן ולא שפיכה בעלמא, דלולי זאת גם הנוחר והמעקר היה חייב לכסות, וכן פרש״י ז״ל לעיל דף י״ז על הא דמקשה שם הש״ס לר״ע מהאי משנה דהנוחר והמעקר פטור מלכסות וז״ל שם: ״פטור מלכסות דכתוב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר, ואפילו למאן דמחייב בכסוי בשוחט את הטרפה (והוא ר״מ דלא דרש אשר יאכל דראוי׳ לאכילה בעינן אלא למעט עוף טמא) הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה מש״ח, והתם שחיטה כתוב״ עכ״ל הרי דלשני צדדים גמר ר״מ שפיכה שפיכה. חדא דשחיטה בעינן ולאפוקי נוחר ומעקר, ושנית דששא״ר שמה שחיטה וחייב בכסוי דומי׳ דש״ח. ואין להקשות דא״כ אשר יאכל למעוטי עוף טמא לר״מ ל״ל, כיון דילפינן מגז״ש דבעינן שחיטה, הלא א״כ ממילא נתמעט עוף טמא דאין במינו שחיטה, דבזה י״ל דכל זמן שאין מפורש במקומו דקרא בטהורים הראויים לאכילה מיירי, אין ללמוד גז״ש שפיכה שפיכה דמורה על אופן המיתה, טרם שנדע דקרא מיירי בטהורים הראויים לשחיטה. אבל מה דקשי׳ לי הוא דהרי האי ושפך את דמו ציווי הוא, וכן מורה הנגינה שנמסרה מסיני דהעמידה אתנחתא על תיבת אשר יאכל, ורוצה להורות בזה דעד אשר יאכל הוא תנאי המאמר, ואח״כ בא הציווי ושפך את דמו וכסהו בעפר, וא״כ מזה גופא מוכח דבטהורים וברוצה לאכלם הכתוב מדבר, דאי בטמאים נמי איך יצוה לשפוך דמם אם הוא צד אותם לגדלם לנוי או לשאר תשמישיו, ודבר הלמד מענינו דקרא מצידה כדי לאכלם מיירי, וא״כ אשר יאכל מיותר לאמר דאם נמצאת טרפה פטור מכסוי. וצ״ל דהאי מסורה דהעמידה אתנח על אשר יאכל תושבע״פ הוא, ולא קסמך הקרא ע״ז דהרי אפשר לקרוא האי ושפך דמו אשלפניו ולחברו לתנאי המאמר דכי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, אז מצוה וכסהו בעפר לכן שפיר בעינן אשר יאכל להורות ע״ז גופא דמשם ואילך שייך לציווי. אלא דלפי״ז גם לר״מ מאשר יאכל דאתא למעוטי עוף טמא נדע דהאו ושפך את דמו שחיטה קאמר, מאחר שמכח האי אשר יאכל אנו למדין דהאי ושפך את דמו שייך לציווי, וע״כ הכשר אכילה קאמר, ולא היה צריך רש״י ז״ל לאמר דמשפיכה שפיכה יליף דשחיטה קאמר, אלא דמ״מ אמת דר״מ משפיכה שפיכה יליף, דמשחיטה דבר הכתוב ולאפוקי נחירה, ר״ל דלא נימא דנחירה מכשרת בחיה ועוף, וכאשר לר״ע באמת כן הוא אלא דלר״ע גם בבקר וצאן הכי הוה במדבר, ולדידי׳ גם שפיכה דגבי ש״ח נחירה קאמר, דהרי לר״ע מדם יחשב דם שפך דכתוב בש״ח מרבינן עוף, כמבואר בזבחים ק״ז ע״א (וכאשר בארתי בארוכה בעיקר א׳ עיי״ש היטב) היינו נחירת עוף, דהרי במדבר הי׳, דהכשר האכילה היתה הנחירה ומליקת עוף בחוץ נתמעט מאו אשר ישחט, כבגמר׳ שם, אבל לר״מ דס״ל כרי״ש כמבואר בעיקר ד׳, ומרבה עוף בחוץ מאו אשר ישחט, דלדידי׳ לא אשתרי נחירה במדבר, ע״כ לאמר דהאי ושפך את דמו דגבי כסוי נמי שחיטה קאמר, אע״ג דכתוב סתם שפיכה, וע״כ משום דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ.

ובדברי אלו תבין מה דקשה טובא, דלר״ש ל״ל למידרש מאשר יאכל דבראוי לאכילה הכתוב מדבר, לאפוקי מדרשא דר״מ דדרש שפיכה שפיכה מש״ח, תפ״ל דר״ש כר״ע ס״ל, בלא״ה לא דרש שפיכה שפיכה מש״ח, דהאי שפיכה דש״ח לר״ע נחירה קאמר, ועל נחירה לא בעינן גז״ש דושפך את דמו ע״כ למעוטי הריגה בעלמא אתא, וכמש״כ רש״י ז״ל דף כ״ט ע״א. ולפי הנ״ל ניחא דאפילו אי נחירה קאמר, מ״מ איכא גז״ש שפיכה שפיכה מש״ח, דכמו דהתם נחירה שאינה ראויה שמה נחירה, דהרי עוף קדשים בחוץ פסול, כך האי ושפך את דמו גם נחירה שאינה ראויה חייב בכסוי, לכן בעינן אשר יאכל לאפוקי מהאי גז״ש.

ומה מאד יש ליישב בזה קושית הלב ארי׳ ז״ל דהקשה, איך יליף כסה״ד מש״ח, דזה ודאי חולין מקדשים הוה, דהרי כסה״ד אינו נוהג כלל בקדשים. ולפי הנ״ל ניחא דהרי עיקר השחיטה לרי״ש, ור״מ בשיטתי׳ הלך, ילפינן חולין מקדשים דעיקר השחיטה בקדשים כתיב, וע״כ לילף שפיכה שפיכה מש״ח, דשחיטה קאמר ולא נחירה, וכמו שהארכנו בזה בעיקר א׳. וע״ז לא מצינן להקשות דחולין מקדשים לא גמרינן, דהרי האי שחיטה דכתיב בקדשים. לאו מצד שהוא קדשים כתיב דלאו עבודה היא אלא מצד הכשר הבשר הן להדיוט והן למזבח, דממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל, וכיון דלגבי עיקר השחיטה שפיר ילפינן שפיכה שפיכה מש״ח, לא מסתבר לחלק דלגבי ששא״ר דוקא בקדשים הוה שחיטה ולא בחולין, משום דחולין מקדשים לא ילפינן, דהרי אין גז״ש למחצה. ובפרט דכמו דילפינן עיקר השחיטה מקדשים כמו כן כל הסעיפים המסתעפים ממנה שפיר ילפינן, ואין משיבין דחולין מקדשים לא ילפינן. והא דהשיב ר״ש כן היינו לשיטתי׳ דנחירה היתה מעשה המכשרת בחולין, ושחיטה דוקא בקדשים, ועיין לעיל בסוגי׳ דבשר תאוה דבאמת השחיטה היתה אז עבודה כשאר עבודת, וא״כ שפיר קאמר חולין מקדשים לא ילפינן. ור״מ שהשיב אטו אוא״ב בקדשים מי לא נהיג רק לדבריו דר״ש השיב. ומפני זה ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב אע״פ דגם הוא כר״ע ס״ל, משום דגם לר״ע מסתבר למילף אוא״ב מקדשים מטעם דמי לא נהוג בקדשים, אבל כאן בכסה״ד דר״ש לא השיב כלל על גז״ש דשפיכה שפיכה, אלא יליף מאשר יאכל דבעינן ראוי לאכילה אין להקשות על ר״מ איך יליף חולין מקדשים, כיון דכל דיני שחיטה מקדשים ילפינן וזה אמת וברור בס״ד ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה ור״ש אשר יאכל כתיב, אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר, משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה. לכאור׳ דברי התוס׳ אינם מובנים דכל זמן דאין לנו אשר יאכל לא ידעינן כלל דמהכשר אכילה מיירי, דהרי לולי אשר יאכל גם עוף טמא במשמע, ומה נילוף מטביחה דהרי התם מהכשר אכילה מדבר, והכא אפילו הרגו צריך לכסות דמו וכיון דבי״כ ובי״כ צריכין אשר יאכל להורות דמהכשר אכילה מדבר הכתוב ולמעוטי הריגה, שוב יליף ר״ש גם זאת דבעינן ראוי לאכילה ממש, ולאפוקי נמצאת טרפה. אבל לק״מ דקושי׳ התוס׳ הכי מתפרשת דבלא אשר יאכל למעוטי ששא״ר, אלא למעוטי הריגה בעלמא, וכר״מ דאתא למעוטי עוף טמא דאין במינו שחיטה, נמי הומ״ל דר״ש גמר שפיכה מטביחה, ולא היה צריך לדחוק דר״ש מדמה טרפה לעוף טמא, אף דזה אין במינו שחיטה וזה יש במינו שחיטה, וע״ז תרצו דאע״פ דהאי שפיכה נמי הכשר אכילה קאמר. מ״מ אין הלשון שפיכות דם מורה על מעשה מיוחד להכשיר, דכל הריגה בעלמא נמי קרי לי׳ שפיכת הדם על שם נטילת הנפש והחיות אלא מאשר יאכל ידעינן דבהכשר אכילה קמיירי, לכן אין לעשות ילפותא משפיכה לטביחה. ועיין בראש יוסף שהקשה לפום סברת התוס׳ בקושייתם, איך נפרנס הא דראה רבי דבריו של ר״ש בכסה״ד, ותירץ דשפיר נראין דבריו בכסה״ד דהוה חולין ולא ילפינן מקדשים, אלא דנתקשה על ר״מ מה יענה, ולמה לא יליף שפיכה מטביחה חולין מחולין עיי״ש מה שנדחק בזה. ולפי מש״כ למעלה לק״מ דר״מ בעצמו שפיר יליף כל דיני שחיטה מקדשים משום דענין שחיטה חולין הוה דלא שייך לקדשים. ועתה אני מוסיף מה שהשיב ר״מ לר״ש אטו אוא״ב מי לא נהיג בקדשים הכונה דנהיג בקדשים להיות נפסל משום מחוסר זמן, הרי דאית בי׳ משום פסול קדשים, וזה שראה רבי דבריו של ר״מ אלא דר״ש ס״ל דפסול מח״ז נצמח מאיסור אוא״ב, ע״כ הוה עיקרו בחולין.