ע״ב גמר׳ אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר. הקשה בהגהות מלא הרועים, מה פריך הש״ס דנימא סמוך מעוטא לחזקה, גם כאן הלא נגד חזקת איסור איכא חזקת טהרה, ולעיל ט׳ ע״א פליגי תנאי בזה אי לא בדק בסימן אי הוה טרפה או נבלה נמי הוה, ודלמא ר״מ כי האי תנא ס״ל דרק טרפה ולא נבלה, ואי נתיר לשחוט אחריהן (ור״ל דהא ר״מ ס״ל ששא״ר ש״ש) ותירץ דבאמת זאת כוונת הגמר׳ בתירוצו דאם אמרו וכו׳ עיי״ש וכל הרואה כמה מהדוחק, להכניס זאת בכונת הש״ס. אבל במכ״ת קושייתו טעות גמורה הוא, דשגה בפירוש דברי התנא דקאמר טרפה ואסורה באכילה, דכוונתו טרפה ממש, וזה ליתא, דהרי זה דבר שא״א דאי שחט כהוגן אז כשרה נמי באכילה, ואי שחט שלא כהוגן נבלה נמי הוה, אלא כוונת האי מ״ד דהא נידון הוא כמו דינא דשני שבילין פסחים י׳ ע״א, דבזא״ז שניהם טהורים, וכתבו שם התוס׳, דמה״ת אפילו בב״א שניהם טהורים דמוקמינן כאו״א אחזקת טהרה שלו אף דידעינן בטח דע״כ אחד טמא, והכא נמי דכוותי׳ קאמר דלענין איסור פסקינן לי׳ דאסור משום חזקת אינו זבוח, אבל לענין טומאת נבלה פסקינן לי׳ דטהור משום חזקת טהרה, ואע״פ שבטח אינו כן באמת, כי א״א להיות כן, ומעתה כיון דלענין איסור אמרינן דהוה אינו זבוח למה נאסר לשחוט אחריהם, דמה שאינו מטמא הוא רק לענין טומאה, אבל לגבי איסור הרי אינה זבוחה כלל, ולא כטרפה ששחטה דהוה עכ״פ ששא״ר וזה ברור ואמת ודו״ק היטב.

עוד שם הורה רבי כחכמים והורה רבי כר״מ, הי מינייהו דאחריתא. לפי מש״כ לעיל דהוראות אלו תלויין בהא דחזר ר״ע והודה לר׳ ישבב, לכאור׳ אין מקום להסתפק דהי דאחריתא, אלא די״ל הלא כמה אמוראים רבא ור״ל לעיל ל״ב ע״ב לא סברו כר׳ יוחנן דרבי סתם המשניות כר״ע קודם חזרה, וכמש״כ לעיל, ולא עוד אלא דאפילו אליבא דר״י אולי הדר בי׳ רבי מהא דהודה לו ר״ע ופסק כר״ע קודם חזרה ודו״ק.

עוד שם ת״ר חיה כל משמע חיה, בין מרובה ובין מועטת וכו׳, לפע״ד מציד חיה קדרש, ולא מחיה לחוד, וציד חיה הוא שם דבר על מי שהלך לצוד חיות כפי אשר יעלה בידו רב או מעט ודו״ק.