דף פ״ט ע״ב משנה גיד הנשה נוהג וכו׳ בחולין ובמוקדשין וכתב רש״י ז״ל ולקמן פליגו בה, איכא למ״ד אפי׳ בעולה ואיכא למ״ד בקדשים הנאכלין עכ״ל, ובפיה״מ לרמב״ם כתב ג״כ וז״ל: ״ומה שאמר מוקדשין ואפילו עולה ששורפין אותה ע״ג המזבח, מוציאו ומשליכו״ עכ״ל. ורבים תמהו דא״כ מה פריך הש״ס מוקדשין פשיטא, דהא טובא קמ״ל כרבנן דרבי וכר״ה דלקמן דגה״נ חלצו לתפוח, ועיין בראש יוסף ז״ל שכ׳ דדין זה לא שייך הכא בפרקן דעסקו מאיסור אכילת גה״נ לאדם, וכוונתו דבלא״ה כל הני דמתני׳ שלא לצורך נשנו בשביל האי דנוהג במוקדשין וא״כ מוקדשין עכ״פ צריך להיות לצורך מענין אכילת אדם דשייך בהאי פירקא והוא נכון, אלא דקצת קשה, דא״כ איך רצה הש״ס לומר דאתא לאשמעינן דמוקדשין חייל אאיסור גיד, או אי אין בגידין בנותן טעם, דאיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא, דכל זאת לא שייך כאן להאי פרק דמדבר מאיסור גיד ולא מאיסור מוקדשין.

ולכן אני אוסיף על דבריו, ואומר דלא שמעינן מהא דנוהג במוקדשין אי כרבנן אי כרבי, דהא גם לרבי שפיר שייך למיתני נוהג במוקדשין דאם פרשו לא יעלו דרק במחובר קאמר יעלה, דמתני׳ סובר יש בגידין בנותן טעם כמשנה דירך דלקמן והוה גה״נ בכלל בשר ומה שממעט מועשית עלתיך הבשר והדם גם גידין ע״כ גידי צואר דאינם כבשר אבל גה״נ הרי הוא כבשר ולכן מה דקאמר רבי במחובר דוקא יעלה ולא בפירש היינו משום דאסור באכילה וכתיב ממשקה ישראל למנחה מן המותר לישראל. ולכן לא מצי קאמר דמשום דנוהג איסור גה״נ לענין הקרבה קתני נוהג במוקדשין דהא אין להעלותו כשפירש ודאי דאין זה ענין גה״נ כלל דכל מה שאסור באכילה אסור להקרבה ואי כרבנן דחלצו לתפוח זאת לא נשמע דדילמא כרבי ולא עולה בפ״ע כשפירש אבל הרמב״ם בפיה״מ שפיר כתב לדידן דס״ל אין בגידין בנותן טעם אע״ג דשאר גידין ועצמות במחוברים יעלו אבל גה״נ לרבנן גם במחובר לא יעלה כיון דנוסף לזה דאינו בכלל בשר גם איסור אכילה להדיוט יש עליו לכן צריך לחלצו, ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בד״ה הסמוך ודו״ק.

ע״ש ונוהג בבהמה ובחיה, עיין בחדושי ק״ז בעהחת״ס ז״ל שהביא דברי הרשב״א בתשו׳ דגה״נ של אדם נמי אסור דעיקר המעשה באדם הוה, אלא שהשעה״מ ז״ל כתב דלדעת הרמב״ם דבשר אדם אסור בעשה א״כ גידו מותר כמו בבהמה טמאה לר״ש אבל משנתנו דל״ל טעמא דר״ש דמי שבשרו מותר וכו׳ גם שפיר דינו של הרשב״א עיי״ש, ואני אומר דא״כ למה לא קתני במתני׳ ונוהג בבהמה בחיה ובאדם, אבל כבר כתבתי בפתיחה כללית שלי דבשר אדם לאכלו הוא יותר מתועב ומשוקץ מכל לאווין שבתורה, ולא היה צריך לאסרו, כי הוא יוצא מכלל אדם מי שאכלו, ולכן לא קאי איסור אכילת גיד, אגיד של אדם דבלא״ה אין שום אדם אכלו, ובפרט שאיסור גה״נ הוא לזכר נאסר כדי שננקר הגיד מן הבהמה ונזכיר אותו מעשה, ומה״ט קאמר ר״ש דאינו נוהג בטמאה כיון דבשרה אסור ממילא דלא ינקר הגיד ולמה לי׳ לאסרו, והת״ק דפליג נמי לא פליג אלא אבהמה טמאה משום דלבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם ולא מסתבר לי׳ לומר דע״י שנתנה תורה ונאסר הטמאה שיותר הגיד שכבר נאסר מאז, אבל בשר אדם דאסור לב״נ כמו לישראל כי גם הוא נברא בצלם אלקים, ומצווה על הנימוס והמוסר הכללי ממילא דלא קאי איסור גיד על גיד האדם, וזאת ברור בעיני ודו״ק.

ע״ש ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, וגמ׳ קאמר מתני׳ דלא כר״י דאמר אינו נוהג אלא באחת דהיינו בשל ימין, והלב ארי׳ ז״ל מדקדק למה שתק רבי מלהודענו שר״י פליג וסובר דאינו נוהג אלא בשל ימין כיון דבלא״ה מביא בהאי משנה דעת ר״י דאינו נוהג בשליל, הנה מלא מכעין זה בש״ס דרבי במתני׳ הביא הלכה בסתם ובלי חולק ובברייתא איתא פלוגתא בהאי הלכה, וא״כ בכל אלו מקומות יש להקשות למה השמיט רבנו הקדוש דעת יחיד החולק, והרי שנינו בעדיות פ״א דלמה מזכירין דברי יחיד וכו׳ וע״כ הי׳ לרבי טעם מיוחד במקום שלא הזכיר דעת החולק, אבל כאן קשי׳ לי׳ ללב ארי׳ ז״ל דכיון דהזכיר במשנה זו דברי ר״י דפליג בשליל וקאמר דאינו נוהג משמע דביתר דיני המשנה מודה וזה אינו דהרי פליג גם אהא דנוהג בירך ימין ושמאל, דאינו נוהג אלא בשל ימין. ועיין בלב אריה מה שכתב בזה ודו״ק.

ע״ש וחלבו מותר בגמ׳ לקמן מפרש דהאי וחלבו מותר חלבו דגיד קאמר ומה״ת מותר אבל אסור מדרבנן דישראל קדושים נהגו בו איסור, ויש להעיר איך שתק רבנו הקדוש מהאי איסור וקתני סתם וחלבו מותר דמשמע מותר לגמרי, והנלפע״ד בזה עפ״י מה שהביא הב״י בסס״י צ״ט בשם הרשב״א בתוה״ב דמסופק אי שמנו של גיד אסרו משום לתא דגיד או משום לתא דחלב וביבמות כתב הרשב״א ז״ל בהחלט דמשום לתא דחלב נגעה בו, ונראה דדבר זה תלוי בפירוש משנתנו דקתני חלבו מותר מה היא דאי מפרשינן חלבו דגיד, למה קרי לי׳ חלב ובברייתא קתני שמנו, אלא ודאי דהתנא שהשמיט דישראל קדושים נהגו בו איסור קרי לי׳ חלבו כדי להשלים האי חסרון דבזה משמיענו דראויה להמנע מלאכלו משום דנראה כחלב ובפרט דמתני׳ ר״מ דדייק בשמא, אבל בתנא דבריית׳ דקתני בפירוש דנהגו בו איסור קרי לי׳ שמנו מפני שכן הוא, וא״כ אז יש הוכחה גמורה דמשום לתא דחלב נאסר שמנו דגיד, אבל אם נפרש חלבו מותר דמתניתן אחלב דשליל אז ליכא שום הוכחה ונוכל לומר דמשום לתא דגיד נאסר שמנו ודו״ק.

והנה רש״י ז״ל מפרש דחלבו דשליל קאמר ובב״ט הנמצא בבהמה, והוא כר״א אר״א לקמן צ״ב ע״ב, אברייתא דפליגו ר״מ ור״י בגיד וחלב של שליל, ועיין בתויו״ט ובראש יוסף כאן, וצ״ל דרש״י ז״ל ס״ל דר״א אר״א גם משנתינו מפרש כן, והא דחלבו מותר לאו ד״ה אלא סיומא דפלוגתא דת״ק ור״י והא דלא קתני בדברי ת״ק דחלבו אסור, משום דבב״ט חי הנמצא בבהמה ועל עסקי שחיטה קמיירי, בלא״ה אין דין זה שייך לכאן ושנוי׳ כבר לעיל בפ׳ בהמה המקשה, דלר״מ טעון שחיטה, וא״כ פשיטא דנוהג בו איסור גיד וחלב, דאין זה שליל אלא בהמה מעלי׳, ולא נשנית כאן אלא בשביל דברי ר״י דקאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, דזאת לא נשמע מדברי חכמים לעיל במשנה דקאמרו שחיטת אמו מטהרתה, דהרי עדיין אפשר דגיד וחלב שלו אסור, דדי לולד להיות כאמו, וכקושי׳ הרא״ש ז״ל התם, ולכן קיצר התנא דמשנתינו בדברי ת״ק, שלא הובאו אלא בשביל בר פלוגתי׳ ולא קאמר רק נוהג בשליל בשביל שצריך שחיטת עצמו, וממילא נדע דבין גיד ובין חלב נוהג דהרי הוא בהמה מעלי׳ אבל בדברי ר״י דקאמר אינו נוהג בשליל, ובשביל שהוא שליל ושחיטת האם מטהרתו, קמפרש בהדי׳ דהן גיד והן חלב מותר, אלא דלפי פירוש זה קשה טובא, איך שינה רבינו הקדוש טעמו מלעיל להכא, דלעיל בעסקי שחיטה מאן דמטעין שחיטה הוא ר״מ, ומ״ד שחיטת אמו מטהרתו המה החכמים, וכאן הוא להיפך, דדברי ר״מ שנה סתם בלשון ת״ק ודברי חכמים דלעיל, בדברי ר׳ יהודה. ומכח קושי׳ העצומה הלזו נצמחו כמה שיטות בענין זה ומבוארים לקמן בראש יוסף בסוגי׳ דר״א, ועיין שם מה שאכתוב גם אני בענין העמוק הלזה, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ מוקדשין פשיטא משום דאקדשי׳ פקע לי׳ איסור גיד מני׳ האי משום דאקדשי׳ וכו׳ לכאור׳ שפת יתר הוא ודי הי׳ לי׳ להקשות סתם פשיטא, אבל לפע״ד נראה, דבא לשלול קושי׳ השאגת ארי׳ המפורסמת שהקשה דנימא עשה דאכילת בשר קודש ידחה ל״ת דגה״נ. והקושי׳ לק״מ דמנ״ל דאיכא עשה כלל על גה״נ שהוא אסור, דעשה דוחה לא תעשה לא נאמר אלא בדרך הזדמנות באופן שידעינן בודאי דאית כאן עשה, ודרך מקרי עומד ל״ת כנגדה בזה שייך עשה דוחה לא תעשה, אבל בענין שלעולם כן הוא, אם בפירוש אמרה תורה שיקיים המצוה ע״י עבירת הלאו אז מצותי׳ בכך וכמו ייבום במקום כרת או מליקה בעוף קדשים, דאין זה בגדר עדל״ת, אלא דמצותי׳ בכך וליכא כאן ל״ת כלל, ואי לא אמרה התורה בפירוש, אז אנן לא נעשה עדל״ת בכהג״וו, דאדרבה נאמר דאין כאן עשה, וכמו כאן דאמרה תורה ואכלו אותו אשר כפר בהם, לא יעלה על דעתינו דהעשה הלזו כוללת גם גה״נ שבתוך הבשר, דמהיכי תיתי נאמר דאין כאן ל״ת ומצותי׳ בכך, ועיין לקמן בדף הסמוך, דרבי אומר דאתא קרא דוהקטר הכהן את הכל, לרבות גה״נ שבתוכו, מידי דהוה אחלב ודם, והשיבו לו חכמים דשאני חלב ודם דמצוותי׳ בכך, משא״כ בגיד הנשה בתוך הבשר, ומעתה זה שאמר מוקדשין פשיטא, ואי דהוו״א דעדל״ת, וכי משום דאקדשי׳ פקע איסור גיד מני׳, ר״ל דאם נאמר דנאכל הגיד עם הבשר תמיד, הרי דבטל איסור גיד לגמרי, ומהיכי תיתי, דעל זה בעינן קרא מיוחד, אפילו לרבי דלקמן, ודו״ק, ובגוף הסברא כוונתי לדברי ק״ז בעהחת״ס זצ״ל בחדושיו עיי״ש.

עוד י״ל בכוונת המקשן דקאמר משום דאקדשי׳ וכו׳, שלא תאמר דאתא לאשמעינן אפילו לר״ש דס״ל כל שבשרו אסור גידו מותר, היינו דוקא מין שבשרו אסור, אבל לא קדשים, וכמש״כ התוס׳ לקמן ק״ג ע״א ד״ה ומר סבר, לענין אבמה״ח בטרפה, לכן קאמר דגם זאת פשיטא, ולא איצטרך התנא להשמיענו.

ודע כי יש להעיר מהא דאמרו במכות כ״ב ע״א, דהמנהיג שור פסהמ״ק לוקה משום כלאים, עיין בפרש״י שם, דהוה כחולין וקדשים שהם שני מינים, ועיין ברמב״ם ספ״ט מהל׳ כלאים ובמל״מ שם, ועכ״פ אם קדשים חשב כמין בפ״ע, למה באמת לא נימא לענין גה״נ דהוה כמין שבשרו אסור, ועכ״פ רבותא איכא באמרו דנוהג במוקדשין וצ״ע ודו״ק. ועיין עוד לקמן בדף הסמוך.

רש״י ד״ה איסור גיד נוהג בבהמה משעה שנוצר עכ״ל, עיין בראש יוסף וכן בהגהת מהרש״ש שלא ידעו, למה הוצרך רש״י ז״ל לפרש כן, כיון דקושי׳ הש״ס גם בלא״ה קשה, דהרי לא מצי מקדיש הבהמה קודם ליל שמונה ללידתה כדלעיל פ״א ע״א, לילה לקדושה ויום להרצאה, וא״כ לעולם גיד קדים. אולם לפע״ד נראה דלא ציין רש״י על לשון הגמ׳ איסור גיד, ועיין בשטמ״ק שנדפס אצל הש״ס ווילנא שמגיה בלשון רש״י ז״ל, להוסיף על הציון ״איסור גיד״ ״גה״נ נוהג בבהמה״ ולי נראה דליכא כאן ציון כלל, רק להקדמה בעלמא כתב רש״י ז״ל דהסוגי׳ אזלה כאן בשיטה זו שגיד הנשה נוהג בבהמה משעה שנוצר, ודלא כר״א אר״א דלקמן, והקדמה זו צריכין כדי להבין השקיל וטרי׳ שלפנינו כמובן ודו״ק.

ד״ה יש בגידין בנותן טעם בבשר, ואשמעינן האי תנא וכו׳, ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם ונהנה מן המוקדשין וכו׳, עכ״ל. הנה בדקדוק גדול נקיט רש״י ז״ל שנהנה מן המוקדשין ולא שאכל בשר קודש, אע״פ שקאי למ״ד יש בגידין בנותן טעם כבשר, משום דלאו של אכילת בשר קודש ליכא רק בדבר שראוי׳ למזבח או לכהנים, עיין היטב ברמב״ם ריש פי״א ממעה״ק, וריש פ״א מהל׳ מעילה ובמל״מ שם, ולאו דמעילה אע״פ שהאזהרה שלו הוא, מלא תוכל לאכול בשעריך וכו׳, כמש״כ שם הרמב״ם, מ״מ כיון דבעונש כתיב תמעול מעל סתם, והוא נהנה באיזה אופן שיהי׳, אמרינן דגם אזהרתו דמזהיר על אכילה מצד שנהנה קאמר, ובעינן ש״פ ולא כזית, וכן תראה מתוך הנקודה נפלאה שבפיה״מ לרמב״ם בכריתות דף י״ג על המשנה דיש אוכל אכילה אחת, שמחלק שם בין איסור הנאה של בשר בחלב לא״ה של מעילה בקדשים עיי״ש, ולכן הכא בגיד הנשה שאינו עומד להקריב למזבח אלא חלצו לתפוח, אין בו רק לאו דמעילה דאיכא גם בדשן, עיין ברמב״ם בפ״ב דמעילה, ולכן בדיוק נקט רש״י ז״ל דבאכילת גה״נ של מוקדשים איכא לאו דנהנה מן המוקדשין, ולא לאו דאכילת בשר קודש.

ומכאן נפרך סברת התוס׳ פסחים דף כ״ב ע״א ד״ה ור״ש, שכתבו דבגיד הנשה למ״ד אין בגידין בנותן טעם מודה חזקי׳ דאכילה הנאה במשמע, כיון דלא שייכי בי׳ אכילה, ור״ל דניהו דלאו אכילה גמורה היא אבל כיון דעכ״פ טעם קליש אית בי׳, וכמש״כ הרשב״א ז״ל מיחשב אכילתו עכ״פ כשאר הנאה, ולא כאוכל קליפי ערלה וקשין של כלאי כרם, דלא עבד מידי, דהתם עץ ממש הוא, ואין באכילתו שום הנאה, משא״כ בגיד הנשה דאית בי׳ קצת טעם כן מתפרשים דברי התוס׳ שם. אבל נפרכו מהא דקאמר כאן דדוקא אי יש בגידין בנותן טעם איכא איסור מוקדשין אגיד, אבל אי אין בגידין בנותן טעם ליכא איסור מוקדשין ולסברת התוס׳ הלא שפיר איכא איסור אכילה שהוא בנהנה בשוה פרוטה, גם בדליכא טעם גמור בגיד, דעכ״פ נהנה מקרי, אם לא שנאמר דהתוס׳ כתבו זאת רק שחזקי׳ מצי לתרץ כן דעת ר״ש שאוסר גה״נ בהנאה, אבל אנן לא סבירא לן סברא זו והוא דוחק ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ואתא איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד ואע״ג דתנן לקמן אינו נוהג בטמאה וכו׳, איסור מוקדשין דחמור דאית בי כרת אם אכלו בטומאה חייל עכ״ל.

והקשה המהרש״א ז״ל דהא דאינו נוהנ בטמאה מצינן לפרש כר״ש, דמי שבשרו מותר וכו׳ וכמש״כ התוספות בעצמם לקמן בד״ה בולדות קדשים, ותירץ דמתוך הסוגי׳ דהתם משמע דרק לר״ש אית לי׳ האי סברא דפוטר בגיד של טמאה לגמרי אבל לתנא דמתני׳ דפוטר רק מגיד ולא מטומאה, מטעם אין איסור חל על איסור קפטר ומש״כ התוס׳ דגם לתנא דידן מצינן למימר דטעמא כר״ש, היינו דכיון דמצי למידחי כן ניחא לי׳ יותר להקשות ממתני׳ דנזיר עכת״ד, וקשי׳ לי טובא חדא, דהכא נמי הרי מקשה הש״ס דא״כ מוקדשין נוהג בגיד מבעי לי׳, דהוא קושי׳ יותר עצומה מלהקשות מאינו נוהג בטמאה, דמצי מדחי לי׳ דטעמא כר״ש, אבל יותר קשה דהנה הראש יוסף ז״ל הקשה ג״כ על קושי׳ התוס׳ דמה קשי׳ להו, הלא הכא מוקדשין כולל הוה על איסור גיד, ותירץ, דלפום סברא דהשתא דגיד חל משעה שנוצר ומ״מ אינו חל בטמאה, ע״כ משום דל״ל להאי תנא איסור בת אחת, א״כ ה״ה דל״ל כולל עכת״ד, ודבריו נפלאים ממנו דא״כ מה הקשו בד״ה בולדות קדשים, דאמאי לא פריך מאינו נוהג בטמאה אלמא דטומאה קדים, הלא אינו מוכרח דהרי גם איסור בת אחת לית לי׳ כמש״כ הראש יוסף וע״כ לומר דיותר ניחא להו לתוס׳ לתרץ דטעמא דתנא כר״ש מלומר דל״ל איסור בת אחת, וא״כ קושי׳ הראש יוסף הדרה למקומה, וממילא גם קושי׳ המהרש״א דע״כ יותר נכון לומר דהמקשן סבר דטעמא דתנא דלקמן כר״ש, מלומר דל״ל איסור בת אחת.

ולפי חומר הענין אענה מה שנראה לפע״ד ליישב דברי התוס׳ מקושי׳ הראש יוסף החמורה, והוא דכבר כתבנו למעלה דעל גה״נ ע״כ ליכא איסור אכילת בשר קודש דכל שאינו בכלל כליל תהי׳ אינו בלא תאכל, אלא אית בי׳ לאו דמעילה, כיון דמ״מ נתקדש בכלל הבהמה, ואע״פ ששאר הבשר עומד ליקרב בעולה או לאוכל לכהנים בחטאת ואשם, והאי גיד מתחלה עומד ליזרק ולענין מה נתקדש, והרי תראה בעור העולה אמרה תורה שניתנה לכהנים וחולין הוה ואין מועלין בה, וצ״ל דמ״מ נתקדש בכלל שאר הבשר ונידון כקדשים פסולין מתחלת הקדשו ונתקדש מיד רק למעילה ולא לשום צורך הקדש כלל, וא״כ ס״ל לתוס׳ דלא שייך כאן איסור כולל, דהרי אינו דומה קדושת שאר בשר לקדושת גה״נ דשאר בשר נתקדש לצורך הקרבה או אכילה, וממילא איכא עלי׳ נמי לאו דמעילה משא״כ בגיד דמתחלה יצא מכלל שאר הבשר דלא חל עליו לאו דכליל תהי׳ לא תאכל, אלא לאו דמעילה לחוד, ולא עוד אלא שאני נבוך מאד גם בלאו דמעילה אי אית בי׳, דעיין בתוס׳ ישנים כריתות י״ג ע״ב, שהקשו שם איך מתחייב על נותר וטמא אשם מעילות, כיון דלא שוה מידי להקדש, ותירצו דקדשי הגוף שאני דלא פקע, ועיין שם בהגהות ק״ז בעהחת״ס ז״ל, ועיין תוס׳ מעילה יו״ד ע״א ד״ה הבל מודים, ועכ״פ האי גה״נ דמתחלה עומד לחלצו לאו דמעילה מנ״ל, ולכן נראה דאיסורא בעלמא קאמר ולא מעילה ממש, וא״כ ודאי דהאי איסור עומד בפ״ע חלוק משאר הבהמה, ואולי מכח הלאו דלא תאכל באש תשרף דדרשינן מני׳ בפסחים כ״ד ע״א דבא ליתן ל״ת על כל פסהמ״ק, והאי גה״נ הוה פסהמ״ק מתחלת הווייתו ועכ״פ אין בו משום כולל בשאר בשר, ובזה מיושב נמי מה שיש להקשות דהאי מוקדשין דנוהג בגיד נמי פשיטא דמה אתא לאשמעינן, אי דיש בגידין בנותן טעם הלא הוא משנה שלמה לקמן ירך שנתבשלה בה גה״נ ואי דמוקדשין חל על איסור גיד הלא כולל דחל הוא משנה שלמה בכריתות כמובא בתוס׳ כאן, ובפרט שאת אינו שייך כלל לפרקן דעוסק בדיני גה״נ, אבל אם נאמר דהאי איסור מוקדשין איסור פרטי דוקא בגיד שפיר שייך הכא. וממה שתירצו בתוס׳ דאיסור מוקדשים חמור באכלו בטומאה, נמי איכא למישמע מני׳ דס״ל דאיכא על גיד איסור אכילת בשר קודש, ולא לאו דמעילה דנהנה מן ההקדש כדכתב רש״י ז״ל, דבהאי לאו ליכא כרת גם באכלו בטומאה, דהקדישה אינו אלא כקדושת בדק הבית ודו״ק היטב.

שוב ראיתי דא״א להעמיס בדעת התוס׳ דמוקדשין אגיד לאו כולל הוה, דהרי בדיבור שאח״ז כתבו בפירוש דמוקדשין אגיד כולל וחמור הוא.

תוס׳ ד״ה אלא קסבר ולא הי׳ יכול להקשות והתנן אינו נוהג בטמאה וכו׳ א״נ אפי׳ הי׳ יכול לדקדק משם דיש בגידין בנותן טעם ניחא לי׳ למיפרך מירך שנתבשל בה גה״נ ששנוי׳ קודם עכ״ל, וכל הרואה ישתומם ודקארו לה מה קארו לה, וכי לא ידעו התוס׳ דמשנה דירך שנוי׳ קודם ממשנה דנוהג בטהורה שהוא משנה האחרונה בפרקן, עד שנשאו ונתנו להקשות ולתרץ תחלה דלא מצי למפרך ממשנה דנוהג בטהורה, ורק בא״נ נתחדש להם דקושייתם מעיקר׳ ליתא דהרי הש״ס פריך ממשנה דירך ששנוי׳ קודם וזה פלא והפלא לפום רהיטא. אבל חלילה לחשוד לבעלי תוס׳ שכתבו דברים של מה בכך. שוב מצאתי שהלב ארי׳ עמד בזה ונדחק מאד ביישוב דבריהם עיי״ש, ואין דרכנו לדחוק בדחוקים ולהעמיד פילא בקופא דמחטא.

אבל דע כי קושי׳ התוס׳ כראי מוצקת, דהאי משנה דנוהג בטהורה ואינה נוהג בטמאה, סיומא דמשנתינו הוה, דהרי מנוהג ואינו נוהג דיבר והפסיק בשאר דיני דגה״נ עד שסיים לבסוף מה שהשאיר כאן במשנתינו, וא״כ פשיטא דהאי משנה דנוהג בטהורה ומשנתינו דנוהג במוקדשין חד תנא אמרה והי׳ לו להקשות יותר מסיומה דמשנתינו ממה שמקשה ממשנה דירך דאפשר לדחות דהוא אליבא דתנא אחר נשנה, ומ״מ תירצו לבסוף דאפ״ה עדיפא לי׳ להקשות ממשנה דירך השנוי׳ קודם ואני אוסיף מיא ואוסיף קמחא להמתיק תירוץ התוס׳, והוא דהנה דהא דנחלק האי משנה לשנים להפסיק בין כל הני נוהג בשאר דינים ולשנות בסוף הפרק דנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ע״כ טעמא בעי. וי״ל בטעמא דהא מלתא דרבנו הקדוש רצה להורות לן, דכל סתמי דהאי פרקא חד תנא אמרה, וכעין שאמרו בנדרים פ״ב ע״א, דמייתור דקתני דברי ר׳ יוסא שמעינן דכולא פרקא ר״י אמרה, ומפרש שם הר״ן ז״ל דכולא סתמא דפרקא דברי ר״י הם, והכא דכוותי׳ והנפ״מ הוא לידע פירוש המשנה דנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, שלא תאמר דר״ש אמרה דס״ל אין בגידין בנותן טעם ומ״מ אינו נוהג בטמאה, מטעם דכל שבשרו מותר וכו׳ וממילא תחלוק האי סתמא אסתמא דירך השנוי׳ קודם, דס״ל יש בגידין בנותן טעם, לכן קתני האי דנוהג בטהורה לבסוף פרקן לקשרו עם תחלתו, ולאשמעינן דכולא סתמא דהאי פרקא חד תנא אמרן, וממילא תדע דטעמא דאינו נוהג בטמאה הוא משום דאאחע״א, דכמו דמשנה דירך לאו ר״ש אמרה, כמו כן משנה דאינו נוהג בטמאה לאו ר״ש היא, ולכן שפיר מקשה הש״ס ממשנה דירך אע״ג דמשנה דנוהג בטהורה סיומא דמשנה ראשונה, משום דמזה גופא נדע דכולא פרקן חד תנא אמרה, וא״כ נקט המשנה השנוי׳ קודם, והבן כי הדברים קילורין לעינים תלי״ת.

בא״ד ומה שמקשה ר״י וכו׳ לא מסתבר למימר דאח״כ פקע ממנו איסור גה״נ עכ״ל וכתב הראש יוסף דדוקא לטעמא דר״ש יש להשיב כן, דכיון דכן נתנה המצוה אף בבהמה טמאה דבשרה היתה מותר, ותו לא נשנית המצוה בסיני ודאי דלא נשתנה דינה משום דבהמה טמאה נאסר בשרה, אבל אי מצד אאחע״א קאתינן עלה, אז לא נוכל להשיב דלבני יעקב נאסר אף בטמאה דהי׳ מותרת להם ושוב לא פקע גם אצלנו שבהמה טמאה אסורה דאמאי לא, כיון דנתחדשה ההלכה דבהמה טמאה בשרה אסור ובכל מקום אאחע״א ממילא דאיסור גיד לא מצי חייל אטמאה, ולכן קמתמה על הת״ח שלא נחות לזה לקמן דף ק׳ ע״ב ד״ה והלא מבני יעקב נאסר עיי״ש. והנה כוונת הראש יוסף ז״ל מבוארת דמחלק בין טעמא דר״ש דמי שבשרו מותר, לטעמא דת״ק דלקמן משום דאאחע״א דהאי טעמא דמי שבשרו מותר, אינו טעמא אלא סימנא בעלמא, ולכן כל שאסרה התורה אז לבני יעקב נשאר באיסורי׳ דמהיכי תיתי נאמר דנשתנה הדין דגה״נ ע״י שבטל הסימן, אבל טעמא דאאחע״א טעמא ממש דכל שאסור מצד אחר לא חל עליו איסור אחר דהלא די במה שמוזהר ע״ז מצד אחד, כי רק מצד הדוחק אמרינן דאתו שני לאוין על ענין אחד כדי ללקות שתים, וא״כ שפיר מצינן למימר כשנתחדשה ההלכה לישראל דבהמה טמאה אסורה נשתנה הדין ופקע איסור גה״נ מטמאה. אלא דלפע״ד אין לומר כן בשום אופן, דהאי סימנא היכי כתיבא, דאם נאמר דלר״ש אייתר האי אשר על כף הירך מה שלא הוזכר לקמן בגמ׳ ולא ברש״י עיי״ש וא״כ לדרשה אתא למעט ע״כ בהמה טמאה לאחר מ״ת, דלבני יעקב לא צריך קרא דלא אימעט להם שום דבר, וא״כ מה משיב לו ר״י והלא מבני יעקב נאסר, אלא ודאי דלא מייתורא דקרא קדרש דהרי הקרא דאשר על כף הירך איצטרך כדלקמן בדף הסמוך לכל מר ומר כדאית לי׳, וגם איצטרך למיעוטי עוף דלית לי׳ כף, וא״כ ר״ש ע״כ מסברא קאמר וכאשר ביארנו לעיל דכיון דאית לי׳ אין בגידין בנותן טעם קשה לי׳ איך אסרה תורה עץ בעלמא לאכול וכאשר אמרינן בע״ז דף ס״ח ע״ב בשרצים המאוסים דבדילי׳ אינשי מני׳ ולא בעי קרא לאסרן, ולתרץ זאת נאמר דגה״נ שאני, דמ״מ לא יסלק אותו שום אדם מן הירך ויאכל אותו מתוך שאר הבשר, ולכן שפיר בעי קרא לאסרו, ונצמח מזה דכל שבשרו אסור תו לא איצטרך קרא לאסור הגיד דבלא״ה לא יאכל אותו אפילו פירוש מן הירך דהרי אין בו טעם ועץ בעלמא הוא, ועיין בזה בפתיחה מה שכתבתי באריכות בפלוגתת רש״י ותוס׳ בע״ז הנ״ל. ועכ״פ אמת וצדק דר״ש ע״כ טעמא קאמר ולא סימנא, דהרי ליכא קרא מיותר ע״ז, וא״כ הוה האי טעמא ממש כטעמא דאאחע״א, ולפ״ז דברי הש״ס לקמן דף ק׳ ע״ב דקאמר, דיקא נמי דקתני אר״י וכו׳ כפשוטא אתי׳ דע״כ טעמא דת״ק משום אאחע״א, וע״ז משיב ר״י דחמור חל שפיר, אבל אי טעמא כר״ש אין כאן תשובה של כלום, ויפה כתב הת״ח שהוא דלא כדברי התוס׳ אבל התוס׳ לשיטתייהו בע״ז אזלו דלא ס״ל דכל שבדילי מני׳ אינשי לא בעי התורה לאסרה, לכן לא נחתו למה שכתבנו, וס״ל דר״ש סמנא ולא טעמא קאמר, אבל דבר זה הוא פלא והפלא, דאיה הקרא על האי סימנא ובפתיחה תראה כי שיטת התוס׳ בלא״ה נפרכת מכמה מקומות ודו״ק.

שוב נתיישבתי שיש ליישב דברי התוס׳ אע״פ שר״ש טעמא ולא סימנא קאמר, דניהו דטעמא איכא שלא נאסר גה״נ של טמאה לפי שבשרה אסור, ובלא״ה לא יאכלו הגיד, מ״מ כיון שלבני יעקב נאסר גם של טמאה לא מסתבר עתה להתיר דא״כ נמצא דיצאה מקדושה חמורה לקדושה קלה ומי איכא מידי וכו׳ כאשר אמרו בסנהדרין. ותדע שכן הוא דהרי בגיד הנשה של נבלה וטרפה גם ר״ש מודה דלוקה ומטעם דרק מין אסור ממעטינן והא גופא צריך טעמא, דאי משום דבלא״ה לא יאכלו, גם בנו״ט שייך, אלא ודאי דכל שפעם א׳ הי׳ חל לא נתיר בשביל שנופל הטעם ה״נ לר״ש בטמאה שנאסרה לב״י לא נתיר עתה אע״פ שנופל הטעם, דאז יצאנו מקדושה חמורה לקלה משא״כ לת״ק דמשום אאחע״א קאתינן עלה, סכ״ס נשאר הגיד באיסורא מצד איסור הקדום והבן כי נכון הוא.

ד״ה איסור גיד איכא בסה״ד, א״נ לא בעי לשנוי׳ הכי, משום דאכתי תקשה לי׳ דא״כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי לי׳ והשתא דקאמר דקסבר אין בגידין בנותן טעם, הוומ״ל אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי לי׳, אלא דעדיפי מיני׳ פריך עכ״ל, ודבריהם צריכין ביאור, אם התרצן לא מוקי כקושי׳ התוס׳, משום דידע דיש להקשות עליו כנ״ל, איך קאמר מה שאמר שג״כ יש להקשות עליו קושי׳ זו ממש. אבל פירוש לדבריהם כך הוא, דהאי שקיל וטרי׳ רצה להראות דא״א לאוקמא רבותא בהאי נוהג במוקדשין לא למ״ד יש בגידין בנותן טעם ולא למ״ד אין בגידין בנותן טעם, ומתחיל תחלה ביש בגידין בנותן טעם ומדחה, ואח״כ באין בגידין בנותן טעם ומדחה, וע״ז הקשו והלא יש לאוקמא כאוקימתא קמייתא ביש בגבנ״ט אוקימתא מתקיימת דס״ל אאחע״א דל״ל כולל, ע״ז קמתרצו דגם זאת אינה מתקיימת דהרי יש לדחות דא״כ אין מוקדשין נוהג בגיד קמבעי לי׳ ואי קשי׳ לך א״כ איך קמנסה לאוקמי כמ״ד אין בגידין בנותן טעם ואיסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא שיש ג״כ לדחות כנ״ל אין זה קושי׳, דהרי לכך מתכווין להראות דגם אין בגידין בנותן טעם א״א לאוקמי כי כך דרך הש״ס ודו״ק.

בד״ה אם יש בה בנ״ט תימא, דילמא אסורה משום שמנו של גיד וכו׳, ולפי׳ הר״ם אתא שפיר, דפי׳ דאין להחמיר ולאסור בשמנו של גיד, כיון דגיד עצמו אינו אסור עכ״ל, להסברת שיטת הר״ם צריכין דברי הרשב״א דבגיד איכא עכ״פ טעם קליש, אלא שטעם קליש אינו אסור, דאז יש מקום לומר דאין להחמיר בטעם דשמנו יותר מבטעם גיד עצמו, אבל אם נאמר דכעץ ממש הוה, ואינו מוציא שום טעם, לא שייך לומר דאין להחמיר בשמנו יותר מבגיד כמובן. וגוף דברי הר״ם ע״פ הרשב״א ז״ל ביבמות ס״ל דשמנו של גיד משום לתא דחלב נאסר ולא משום לתא דגיד לית להוא מקום וכבר הבאתי דבריו לעיל ועשיתי סמוכין לדבריו אם מפרשינן הא דחלבו מותר דחלבו דגיד קאמר עיין לעיל. אלא דלפי שיטה זו ממילא מיושבת קושי׳ התוס׳, דמתני׳ דירך א״א לפרש דמשום שמנו קאמר דהרי סתם ירך קאמר הן דבהמה והן דחיה, ובחיה דחלב גמור שרי׳ מכש״כ שמנו של גיד ודו״ק.

בד״ה בוולדות קדשים עסקינן וא״ת והיכי אתו בהדדי, והא איסור גיד אינו חל עד שהוא בן ט׳ חי כדאמר לקמן ר״א אר״א, מחלוקות בבן ט׳ חי והלך ר״מ לשיטתי׳ ור״י לשיטתי׳ וכו׳, וי״ל דהא דשרי ר״מ בגיד דשליל בן ח׳, היינו לאחר שחיטת האם דניתר בשחיטת אמו וכו׳, עכ״ל. והנה אבאר בקיצור שיטת התוס׳ דהכא, והוא בגיד וחלב לעולם חלין עוד במעי האם עכ״פ בבן ט׳, ולתירוץ קמא איסור גיד משעה שנוצר, ומ״מ השחיטה מתרת הני איסורים מגזה״כ דכל בבהמה תאכלו, ולא פליגי ר״מ ור״י אלא על עסקי שחיטה, דלר״מ בבן ח׳ דוקא מתרת שחיטת אם את הולד, אבל בב״ט חי בעי שחיטה בפ״ע ולר״י גם בבן ט׳ חי ניתר בשחיטת האם, ולפי פי׳ זה דברי הת״ק דקאמר נוהג בשליל, אין בהם שום רבותא דהרי אין זה שליל לר״מ, דהרי בהמה מעלי׳ הוא, וכבר קתני פלוגתא זו בבן ט׳ חי לעיל בפ׳ בהמה המקשה, ולא איצטרך הכא אלא לר״י דקאמר אינו נוהג בשליל דניתרין הגיד והחלב מגזה״כ דכל בבהמה תאכלו, דלא שמעינן זאת מדלעיל, דממה דניתר הולד בשחיטת האם, עדיין איכא למימר דדי לולד להיות כאמו, וכקושי׳ הרא״ש ז״ל לעיל בסוגי׳ דשם, ולהכי ניחא דלא נקט בדברי ת״ק וחלבו אסור, דבדברי ת״ק בלא״ה אין כאן שום רבותא, ולא נקטה אלא משום דברי ר״י המתיר גיד וחלב ע״י שחיטת האם, ולכן די באומר נוהג בשליל על הגיד לחוד ולא האריך בו, אבל לשיטה זו קשה מאוד איך שינה רבינו הקדוש טעמו מלעיל עד להכא דלעיל שנה דברי ר״מ ביחיד ודברי ר״י בלשון חכמים, וע״כ כדי לקבוע הלכה כחכמים, ולא עוד אלא דר״ש שזורי מוסיף עוד אפילו בהפריס עג״ק, וכאן שנה דברי ר״מ בסתם הרי דרצה לקבוע הלכה כוותי׳ דהשחיטה אינה מתרת בבן ט׳ חי ויותר קשה דהתנא הי׳ יכול לסתום סתם ואינו נוהג בשליל והיינו יודעים דלכל מר ומר כדאית לי׳, דלר״מ קרי שליל בח״ח או ב״ט מת ולר״י קרי שליל אף בן ט׳ חי.

אולם הרשב״א ז״ל בחדושיו הביא בשם תוס׳ שיטה אחרת, והוא דר״א אר״א לא אמר דהלכו לשיטתם רק בחלב, אבל בגיד טעמא דר״י מכל בבהמה תאכלו, אע״פ שנאסר משעה שנוצר. ואין זה כתירוץ שלפנינו שמחלקים ג״כ בין גיד לחלב, דדוקא בחלב בעינן ט׳ חדשים, משום דכתיב חלב שור כשב ועז, ולא איקרי שור עד שגמרו חדשיו, אבל גיד איכא משעת יצירה, דאפילו לפי תירוץ זה עדיין מתפרש הא דראאר״א דקאי בין אחלב ובין אגיד, דהלכו בפלוגתתם לשיטתייהו, דאע״פ שאיסור גיד חל משעה שנוצר, מ״מ ניתר בשחיטה בין לר״מ ובין לר״י, לזה בבן ח׳ ולזה אף בב״ט כי לשניהם השחיטה מתיר אסורים אצל השליל, לר״י גיד וחלב, ולר״מ עכ״פ גיד. אבל האי שיטה שהביא הרשב״א ז״ל סובר דלר״מ באמת איסור גיד דחל משעה שנוצר לא פקע ע״י שחיטה, אפילו בבן ח׳ משום דדי לולד להיות כאמו, ושאני חלב בבן ח׳ דעדיין לא מקרי חלב שור, ורק ר״י דמתיר אף בב״ט אע״ג דאיקרי שור, מצד גזה״כ דכל בבהמה תאכלו, ה״ה דמתיר גה״נ מה״ט, ולפ״ז התנא דידן סתם בזה כר״מ דנוהג בשליל הן גיד והן חלב, דניהו דלגבי שחיטה שנה דברי ר״י בלשון חכמים דגם בן ט׳ חי ניתר בשחיטת אמו, אבל לגבי גיד וחלב סתם כאן כר״מ, דאינו מתיר איסור גיד וה״ה חלבו, והא דלא קתני נמי דחלבו אסור, י״ל משום דלא דמי, דגיד אסור אפילו בבן ח׳ ועוד פחות מזה, אבל חלב אינו אסור עד שהוא בן ט׳ חי, ולא עוד אלא די״ל דהאי ת״ק דנוהג בשליל, אינו ר״מ בר פלוגתא דר״י בעסקי שחיטה, אלא מהני חכמים דסברו בשחיטה כר״י, דבן ט׳ חי ניתר בשחיטת האם, אבל איסור גיד שהוא מעשה שנוצר לא פקע ע״י השחיטה ולכן בחלב ד״ה מותר, דבענין חדשים ואוירא, וכמש״כ התוס׳ לקמן בד״ה מבכרת אלא דלפי דרך זה, קשה מה פריך לקמן מדראאר״א אדשמואל דאמר וחלבו מותר לד״ה, הלא יפה אמר על ת״ק דמשנתינו דפליג אר״י בגיד, מודה בחלב כנ״ל, אבל לעולם ר״מ פליג נמי אחלב עכ״פ בבן ט׳ חי ומשום דטעון שחיטה, ויל״י בדוחק דמשמע לי׳ דד״ה דקאמר שמואל ד״ה ממש קאמר, לכן יותר ניחא לומר דאחלבו דגיד קאי וכדי לאוקמא ת״ק דר״מ הוא, כשאר סתמי דמתני׳ ור״מ פליג בגיד על ר״י בתרתי דלא מבעי בבן ט׳ חי דהרי בעי שחיטה בפ״ע, אלא אפילו בפחות מזה משום דהשחיטה לא תתיר איסור הקדום לה ובחלב לא מיירי תנא דמתני׳ אלא מחלבו דגיד שהוא מותר לד״ה אלא דלפי שיטה זו נשאר הקושי׳ דמה קאמר הש״ס הכא ולקמן דהא דנוהג בשליל, דהיינו דאיסור גיד משעה שנוצר, פליגו בי׳ ר״י וחכמים, והא גם ר״י מודה דאסור משעה שנוצר, אלא דס״ל דהשחיטה מתרת אותו, ע״ז חידש לן הרשב״א בסברא, דכל איסור שיש לו היתר ע״י שחיטה לא מקרי חל לענין איסור חל על איסור, ומביא ראי׳ לזה ממה דאמר ר״י בשילהי פרקן, אכל חלב מן החי ומן הטרפה לוקה שלש, ואוקימני׳ בשנטרפה עם יציאת רובא, דכולן בהדי הדדי קאתו, והא ר״י לעיל בפ׳ בהמה המקשה שמעינן לי׳ דתלש חלב מבן ט׳ חי לוקה דחדשים גרמו לי׳ הרי דאיסור חלב קדים, אלא ודאי כיון דיש לו היתר בשחיטה מיתלי תלוי ועומד, שמא תשחט האם ולא מקרי חל לענין איסור חל על איסור עיי״ש, ומי יתן ויאירו עיני להבין דברי קדשו, כי המה לפע״ד מופרכים מכח הרבה טעמים.

א׳) איך מדמה שני ענינים שאינם דומין ורחוקין זמ״ז כרחוק מזרח ממערב, דלקמן קאמר שפיר דאבמה״ח וטרפה חלין על חלב בהדי הדדי, דניהו דחלב חל עוד במעי אמו בשלמו לו חדשיו, מ״מ כל שלא הוקבע עדיין לחלוטין דהרי יש לו היתר בשחיטה לא מצי מעכב שאר איסורים מלחול, אבל לא נלמד מזה להיפך דמוקדשין יכולים לעכב איסור גיד מלחול משום דמתלי תלוי והבן.

ב׳) הרי ממקומו מוכרח חילוק זה דאל״כ איך חל אבמה״ח על טרפה וחלב בנטרפה עם יציאת רובא, הא אבמה״ח מתלי תלוי דהרי אפשר בשחיטה ואפילו בנחירה ומיתה, דאז הלך לו איסור אבמה״ח.

ג׳) הרי מוקדשין בקדשים הנאכלים נמי מתלי תלי דעל ידי שחיטה וזריקה תותר הבשר לכהנים, וקדשים קלים גם לזרים ומה לי אם השחיטה מתרת או שחיטה וזריקה מתרת, וכמו שהקשו התוס׳ לקמן בדף הסמוך דלמה לא חל גיד אוולדות קדשים, כיון דלאחר זריקה מותר הבשר ותירוצם דבעינן חל מחיים לפי סברת הרשב״א ליתא, דכיון דאיסור מוקדשין מתלי תלוי שפיר חל גיד מיד בשעת לידה עכ״פ, דהרי הוא קבוע נגד מוקדשין דמתלי תלוי ועומד, עד הזריקה המתרת איסור זה, ולכן דברי הרשב״א בזה לא ידעתי להולמם.

ולענין ההלכה יש בזה ד׳ שיטות עיין ברשב״א ז״ל ובראש יוסף לקמן דף צ״ב ע״ב ובמה שאכתוב אני בזה שם בס״ד ודו״ק.

בא״ד א״נ ניחא לי׳ למפרך ממתני׳ דנזיר, דמשמע בהדיא דלאו בהדדי אתו עכ״ל, בפשיטות לא מצי לתרץ דניחא לי׳ יותר למיפרך ממתניתן מליפרך מדברי אמורא, דהא ממתני׳ דנזיר לא שמעינן דאיסור גיד וחלב תלוי בחדשים, רק שהגיד לא בא עד שנתקשרו אבריו, וא״כ ודאי יותר הי׳ לו ליפרך ממימרא דאמוראי כדי להעמיד האמת, דבעינן שלמו לו חדשיו עכ״פ, ולכן הוסיפו דלא פריך מר׳ יוחנן דלעיל דלא קתני בהדי׳ דגיד דינו כחלב ומותר בבן ח׳, וממילא תדע דהתוס׳ לא רצו לתרץ רק קושי׳ השני׳, אמאי לא פריך מר׳ יוחנן דלעיל, אבל קושייתם הראשונה דאמאי לא פריך מראאר״א דאמר דר״מ ור״י הלכו לשיטתם לא מצו לתרץ, דניחא לי׳ יותר ליפרך ממתניתן דנזיר דזה אינו, דהא ראאר״א בפירוש אומר דלר״מ נוהג בשליל משום דבעי שחיטה הרי דבן ח׳ דלא בעי שחיטה לית בי׳ גיד, אלא דהרשב״א ז״ל כתב גם על קושי׳ זו דסוגי׳ שלנו דלא כראאר״א ודו״ק.

בד״ה ואר״י לא נצרכה אלא לנפל וכו׳ תימא דבנזיר גרסינן בכל הספרים כדאר״י, משמע דר״י לא אמר אהאי דנזיר וכו׳ עכ״ל, תימא כזו לא נמצא בשום מקום בתוס׳, אבל כוונתם לתמוה על בעל הגמ׳ למה לא הביא עיקר המאמר אשר עליו סובב ר״י וע״ז תירצו דעיקר מימרא דר״י על משנה דאהלות איתמר והיא אחר משנה דנזיר נשנית, וגם לא היו שגורות נגעים ואהלות כ״כ בפי התלמידים כידוע לכן הביא משנה דנזיר ור״י כאשר עסק באהלות הקשו לו ואמר שם מה שאמר, וכן מצינן הרבה פעמים בש״ס כעין זה עיין בפסחים דף ל״ז ע״א ודו״ק.