ע״ב גמרא אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהלי׳ תמיה לי הלא באברים קתני במתני׳ דשקלים דנבלות, דכל בשר המושלך איתרע הרבה כמש״כ רש״י ז״ל, דכן דרך הנבלות לחתכה לאברים ולהשליכם לאשפה, ופשיטא דה״ה לנהר, וא״כ האי ראש הנמצא במים אפילו נבלה הוה דראש ודאי כחתיכה נידון כמובן. והוא תימא רבתא בעיני אם לא שנאמר דדרכם הי׳ לילך לנהר ומעיין ברישא לחללם ולהדיחם וכן נראה מירושלמי שקלים הנ״ל שהביא האי עובדא באופן זה חד בר נש אזיל בעי משיזגה אסקופתיה בגו נהרא ומפרש שם הפני משה אסקופתא הוא הראש והרגל ובני מעיים עיי״ש וא״כ אין במה שנמצא ראש בנהר ריעותא כנמצא בשוק כי עלול הוא בשעת רחיצה בנהר שיפול מידו לתוך המים ואין זה דומה לנמצא בשוק דשם ע״כ אבידה הוא ואין דרך לאבד מה דבעי שמירה וכמש״כ למעלה אבל ברוחץ האברים בנהר שפיר דרכו לאבד. ואולי לזה כיון רש״י ז״ל במה שכתב וכי עבדי נמי הכי כלומר אחרים הוו נמי התם ברישא עכ״ל דדברים אלו לפום רהיטא אין להם פירוש דהלא יפה מפרש וכי דרך הוא כן שמאבד חפץ אחד מוצא שנים, ומה בעי בהאי כלומר, ועוד דהלא על עורבים דהשליכו מעלמא אנו חוששין כאן, ולא על אנשים אחרים שהי׳ כאן בתחלה וכמש״כ התוס׳ בד״ה אסיק תרין, דעל עורב דאתא מעלמא חשש דעל אחרים אין כאן מקום לאסור כיון דברוב טבחי ישראל איירינן, אבל אם רצה רש״י ז״ל לתרץ קושיתי ניחא, דכדי שלא תקשה דבלא״ה אברים נבלות ע״ז כתב דאם לא ניחוש לעורב כרב, תלינן דאחרים היו כאן ברישא ר״ל בראש כדי לחללו ונפל במים, כמו שאירע לזה, ולא ניחוש להשלכה בנהר מחמת שהוא נבלה. ודו״ק היטב כי נכון הוא מאד בס״ד.

ע״ש גמר׳ בעי מני׳ ר״ה מרב בחרוזין מאי, א״ל אל תהי שוטה בחרוזין. הנה דעת התוס׳ דהאי חרוזין לענין אבדה לאו סימן, וכדקתני במשנה בב״מ דחרוזות של דגים הרי אלו שלו, ובתוספתא קתני דשל דגים ושל בשר, הרי דחד דינא אית להו, אבל לגבי בשנמה״ע דהוא חומרא בעלמא סגי בסימן כל דהו, אבל בהג״א כתב דדוקא בשל דגים דדרך לחרוז אותם לאו סימן הוא, אבל בבשר דאין דרך בחרוזים הוה סימן כשאר סימן דעלמא, והאי דתוספתא שהוא נגד המשנה דב״מ לאו דסמכא הוא, והלב ארי׳ ז״ל מוסיף לדחות שיטת התוס׳, דאם האי חרוזים לאו סימן הוא לענין אבדה, מה זה שהשיב לו בחרי אף אל תהי שוטה בחרוזין, ואני תמה עליו דלהפך הוא דאם לענין ממון הוה סימן באמת מה עלה על דעת ר״ה לשאול כאן באיסור דרבנן בעלמא דלא להוי סימן, ובפרט דלאידך לישנא בניחותא אר״ה אמר רב דבחרוזין הרי זה סימן, ומה שכתב דממתני׳ דבב״מ דקתני חרוזות של דגים וחתיכות של בשר דדוקא דגים ולא בשר, י״ל דאה״נ דאין דרך לחרוז רק דגים קטנים אלא דגם בצפרים כן הוא עיין לעיל ריש דף ד׳ דקתני, וכן מצא בידו דקורי׳ של צפרים ופי׳ רש״י חרוזות עופות, וא״כ י״ל דתוספתא ג״כ האי בשר דקתני צפרים קטנים קאמר דדרך לחרוז כמו דגים קטנים ודו״ק.

ע״ש ר״ח בר אבין איתבד לי׳ כרכשא בי׳ דנא וכו׳, בכל הני עובדא דבעי סימנא או טב״ע, ודאי סימנא מעלי׳, ולא כמו סימני בחרוזים, ותדע דהרי דומי׳ דתכלתא קאמר, ובתכלת ודאי מדינא צריך סימן, דלא שייך רוב טבחי ישראל בזה, וע״כ או דברוב טבחי עכו״ם מיירו, או אליבא דרב בבשר הנמצא אסור מדינא וכמש״כ לעיל ודו״ק.