ע״ב גמר׳ הני אטמהתא דאימלחו בי׳ ריש גלותא בגידא נשי׳ וכו׳ מכלל דכרותח דצלי קאמר קשי׳ ובכ״מ דקאמר בגמ׳ קשי׳ יש לו תירץ, וכאן איכא תירץ מרווח, עפ״י מה שכתבו התוס׳ לעיל דרבינא ע״כ משום שמנו של גיד אוסר, דמסתמא לא יחלוק על ההלכתא שקבעו לעיל דאין בגידין בנותן טעם, וא״כ י״ל דס״ל לרבינא דשמנו של גיד מפעפע כחלב, ולכן אוסר גם בצלי ור׳ אתא סבירו ליה דכחוש בטבעו ואינו מפעפע, או כדעת הר״ם שהביא התוספות דשמנו אינו אוסר יותר מן הגיד ודו״ק.

ע״ש אר״א אר״י, כל איסורין שבתורה משערין כאלו הן בצל וקפלוט, האי שיעורא רק על האיסור לחודא קאי וכמו שפרש״י ז״ל והא דנקט תרתי בצל או קפלוט, משום דאם ההיתר מחד מהני משערין האיסור בשני, אבל במשנה דיהיב שיעורא לאיסור ולהיתר, לא בעי רק חדא לכל חד כבשר איסור בהיתר של לפת, וכתב רש״י ז״ל דהאי שיעורא דבשר בלפת רק לגיד הנשה נאמרה, ור״ל לגיד בירך, לכן לא סגי בשיעורא דגיד לבד לומר דהוה כבשר, דהרי גם ההיתר הירך בשר הוה ולכן אתא הקבלה גם לשיעור הירך דהוא כלפת, אלא דזאת רק לגבי גה״נ דקליש טעמו כן הוא, אבל בשאר איסורין משערינן האיסור כבצל או כקפלוט, וההיתר כמות שהוא, וממילא דליכא ליתן שיעור מסויים מהאי שיעורא דר״י לומר, שהוא ששים או מאה, דהרי דבר זה תלוי עדיין בהיתר מה הוא, וממילא גם בתערובות מב״מ, אין השיעור שוה לר״י דהרי רואין האיסור כאלו הוא בצל וההיתר תמיד כפי מה שהוא, כן מתפרש ע״כ לדעת רש״י ז״ל, והוא פלא והפלא, חדא דהלא במתני׳ תנא אח״כ גיד בין הגידין וחתיכה בין חתיכות בנ״ט, ולא קתני כיצד משערין את אלו, ולדעת רש״י בעינן כאן שיעור אחר לא מבעי בחתיכת נבלה ודג טמא בין חתיכות היתר, אלא אפילו בגיד בין הגידין, דאם נאמר דשיעור בשר בלפת דוקא לגיד בירך אתא, ומשום דגיד קליש טעמי׳ א״כ בשההיתר ג״כ גידין דקלושין בטעמם, אין כאן מקום להקל נגד שאר תערובות מב״מ, ואי בחתיכה בין החתיכות בעינן האיסור כבצל למה בגיד בין הגידין לא נשער כמו בחתיכה בין החתיכות, וכיון שכן איך סתם לן התנא לכתוב בנ״ט ולא מפרש כיצד משערין כמו שמפרש בירך שנתבשל בה גה״נ הא חדא, שנית קשה טובא על גוף הענין, איך אתא הלכה על גיד בירך לשער כבשר בלפת, כיון דבאמת אין הגיד בירך נרגש אם מפני שטעם הגיד כטעם הירך והוה מב״מ בטעמא, או אפילו אינם שווין ממש אלא דגיד טעמא קלישתא ואינו נרגש בירך שהטעמים קרובים עכ״פ, הלא דין מב״מ אית לי׳, דכל שלא נרגש הטעם הרי חד בתרי בטל לתנא דמתני׳ דאית לי׳ כרבנן דר״י דמב״מ בטל, ואיך אפשר דאתא הלכה על תערובות גיד בירך בייחוד שיעור לאסרו כאלו הי׳ בשר בלפת, ובשאר תערובות מב״מ או טעמם קרובים כמו בשר שור עם בשר עז או כבד ובשר, קם דינא דכל שלא נרגש בטל מה״ת ברוב, כי לית לן שום הלכה לאסור תערובות מב״מ, רק בגיד בירך, הרי יש דבר זר יותר מזה. וכבר כתבנו במשנה דדעת רש״י ז״ל דשיעור דכבשר בלפת הוא הללממ״ס, אין לו מקום כלל אלא בשנאמר דטעם כעיקר עד איזה שיעור הוא דאורייתא, ולמעלה מאותו השיעור אין הטעם אוסר מה״ת, ואתא ההלכה לקבוע לן עד כמה אוסר הטעם ואמרה עד כבשר בלפת, ר״ל עד שדרך ליתן בשר להטעים הלפת והוא כפי ששערו חז״ל ששים, וכל טעם הנרגש אחר האי שיעורא אינו אסור מה״ת, וממילא גם במב״מ הצריכו חז״ל שיעור זה מדרבנן משום לא פלוג, ואע״ג דגם למעלה מס׳ אסרו חכמים כשנרגש הטעם אשר מה״ט בעינן עוד קפילא, אבל לגבי מב״מ וה״ה בגיד הנשה בירך דהוה עכ״פ כעין מב״מ בטעמא, סגי בהאי שיעורא דאורייתא כבשר בלפת שהוא סמך. ור״י דאמר כבצל וקפלוט ע״כ לשער אתא כל האיסורים חוץ מגה״נ וחוץ ממב״מ ובמקום דליכא קפילא, ותדע שכן הוא דהרי ר״י בעצמו הוא דקאמר לעיל בעובדא דכילכית באילפס, ליטעמי׳ קפילא ארמאי, ולא שיערו כבצל וקפלוט, ואין לומר דחוץ משיעור זה הי׳ מצריך עוד קפילא ארמאי וכמו דלרש״י נוסף על שיעור סמך בעינן קפילא דהרי בבצל וקפלוט אין לומר כן בשום אופן, דהרי פריך לי׳ ר״א לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין, וא״ל שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט, ולא עוד דבלא״ה שיבוש הוא לומר כן, דהרי שיעורי׳ דבצל וקפלוט ע״י טעימה הוא, כי משערין האיסור כאלו הוא בצל ומערבי׳ האי חתיכת בצל בהיתר וטועמין אותו, אבל שיעור מסויים לר״י ליכא וא״כ תרי טעימא אחת טעימת ישראל בבצל ואח״כ טעימת קפילא ארמאי בהאי כילכית באילפס ל״ל, דכיון דכבר טעם ישראל אילפס שנתנו בו כשיעור כילכית בצל או קפלוט ולא הרגיש איך ירגיש הנכרי הני דגים קטנים שהעבירו מתוך האילפס, ועוד הכי ע״ז אתא ר״י להשמיענו דסמכינן אקפילא ארמאי אתמהה, אלא ודאי דר״י בדליכא קפילא קאמר, אבל בדאיכא קפילא סגי בס׳ שהוא שיעור דאתא מהלכה, ועל חשש טעם שאחר ס׳ סמך אקפילא. כן מתפרש הסוגי׳ לדעת רש״י שבמשנה דכבשר בלפת הוא הללממ״ס ולא קשה כלל קושי׳ התוס׳ דר״י פליג אדרבא דהאי ר״י אתמר קודם דאיפסק הלכתא מאמוראי בתראי בע״ז דכל איסורין שבתורה בס׳ ואז עדיין חששו על טעם שלאחר ס׳ אבל אחר דאיפסק הלכתא דלא חיישינן אחר ס׳ עכ״פ בדליכא קפילא די בס׳ לחוד ולכן מה שפי׳ רש״י ז״ל דכגון מב״מ בעי לר״י שיעורא כבצל וקפלוט הוא פלא והפלא וכספר החתום. ולולי דמיסתפינהו הייתי מוחק תיבות אלו מדברי רש״י ז״ל ודו״ק היטב.

שוב נתיישבתי דגם לפירושנו זה עדיין קשה אי ר״י רק אאיסור קאמר האי כבצל וקפלוט וע״י טעימת ישראל שמערב בצל כשיעור איסור בשיעור היתר שאנו דנין עליו ואין כאן שיעור מסויים רק טעימה ממש בכל פעם ופעם א״כ האי בצל וקפלוט מאי עבידתא דלמה לא סגי אם יש סמך כשיעור ההלכה לטעום אח״כ בהיתר למשל בנפל כזית נבלה בתבשיל ששים זיתים של ירק לערב כזית בשר כשר בס׳ זיתים של ירק ולטעום וכמו דסמך בכילכית באילפס אטעימת קפילא ארמאי אחר ששים למה לא נסמוך אטעימת ישראל בתערובות היתר כיוצא בו אם לא שנדחק לומר משום דיש איסורים דאין למצוא היתר כיוצא בו כמו בב״ח או בשר ודגים טמאים ודאי חלוק הרבה מן הטהורים ולכן אין לסמוך ליקח תמורת בשר טמאה בשר טהורה וצ״ע.

ע״ש א״ל ר״א לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין א״ל שיערו חכמים דאין נ״ט באיסורין יותר מבצל וקפלוט. תשובה זו צריכה הסבר דהלא איכא פלפלין ותבלין דאסירי, וא״כ מה ראו חכמים להחמיר עד בצל וקפלוט ולא יותר, ולפע״ד כוונת המתרץ הוא דלא החמירו חכמים אלא עד בצל וקפלוט נאכלים בעינא והוה שפיר בכלל איסורים, משא״כ פלפלין ותבלין דאינן בכלל איסורים שאסורים בעינא רק בתערובות, ולא אתו למיטעי בהו לשערם בתערובות כשאר איסורים, דהרי איסורם מתחיל בתערובות כי בעינא אינם ראוין לאכילה ודו״ק.

ע״ש, אר״נ גיד בששים ואין גיד מן המנין וכו׳, כתב הראש יוסף ז״ל דהא דנקט ר״נ הני שלשה גיד כחל וביצה, י״ל דס״ל כר״י דכל אסורים שבתורה כבצל וקפלוט, אלא דבגיד דקליש טעמי׳ סגי בס״א, וכחל דחלב שחוטה דרבנן הקילו בו יותר וסגי בנ״ט של היתר, וביצה דלא יהיב טעמא כולי האי הוה כמו גיד בס׳, והוא אפילו לפי מה דמוקי בביצת אפרוח אינו אלא איסורא דרבנן עיי״ש. ודבריו במחכ״ת לא מחוורין חדא דלקמן אמר לי׳ ר״א לבריה אל תזלזל בשיעורא דרבנן, וא״כ מהיכי תיתי ר״נ פליג אהא דר״א, ושנית האי ביצה למה לי, דהרי כבר קתני כחל דמשום דהוה רק איסור דרבנן סגי בס׳, ואי דבכחל גם הכחל מצטרף לס׳ הוא מטעמא אחרינא משום דהיא עצמה אינה כולה איסור כמש״כ התוס׳, ועוד זאת הרי בזמן אמוראי בתראי איקבע הלכתא דכל איסורין בששים, ור״נ הלא אמר אחד מהם הי׳ ובזמן רבא, ומהיכי תיתי נימא דהוא עדיין החזיק בהא דר״י דבעינן כבצל וקפלוט, ולכן יותר נראה דר״נ כרבא ס״ל דכל איסורים שבתורה בס׳ ובין איסורא דאורייתא לאיסורי דרבנן לא חלקו בשיעורין וכדר׳ אשי דלקמן, דלא תזלזל בשיעורא דרבנן, אבל כל דברי ר״נ לא סבבו רק אם האיסור עצמו עולה להשלים הששים, וסגי בנ״ט מן ההיתר או בעינן סמך חוץ מן האיסור, וקמ״ל דסמך דקאמרו חז״ל שהוא מכוין עם השיעור כבשר בלפת, חוץ מן האיסור קאמר. דהרי מצינן דחז״ל אמרו במקום אחד שיעור זה של ששים שמשם נלמד דאחד מן ששים יש בו ממש וכמו שאמרו בברכות נ״ז ע״ב חמשה אחד מששים, ואלו הן וכו׳, עיי״ש. ואמרו בנדרים ל״ט ע״ב כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים בחליו ולכן בעינן סמך חוץ מן האיסור דאז כאינו יחשב בעוצם מיעוטו. ורמז נאה אמרתי דנותן טעם ראשי התיבות נ״ט.

ומעתה יתפרשו דברי ר״ן הכי, דתחלה קאמר גיד בס׳ ואין הגיד מן המנין והא גופא אתא לאשמעינן, דשיעורא דכבשר בלפת דקתני במתני׳ דהוא סמך, היינו לבד מן האיסור, ונקט גיד משום דעלי׳ קתני במתני׳ דשיעורו כבשר בלפת, וממילא ומכש״כ בכל איסורי התורה כן הוא, אבל אין לומר דגיד נקט משום דטעמא קלישתא הוו״א להקל בו, דהרי משנה שלמה הוא דמשערין כבשר בלפת, הרי דבשר נבלה בלפת שוה בשיעורו עם גיד, אלא נקט גיד משום דהתנא עליו קאי לומר כבשר בלפת, וכן נראה דסברו התוס׳ ז״ל שהעמידו דבריהם על ביצה בס׳ לכתוב וה״ה בשאר איסורים, ולא נקט ביצה אלא שלא תאמר מי׳ בעלמא היא, ולמה לא נתקשו על הא דגיד בס׳ דקאמר, ע״כ דסברו דגיד נקט משום דהתנא בגיד קאמר כבשר בלפת וה״ה שאר איסורים ואח״כ קאמר דבכחל כיון דאינה כולה איסור רק החלב הכנוס בתוכה עולה לכאן ולכאן ומצטרף עם הנ״ט של היתר להשלים הששים. ואח״כ דביצה אינו כן אלא בה בעינן סמך לבד ממנה כשאר איסורים, ואי ביצת טמאה קאמר וכס״ד שבגמ׳ צ״ל דהוו״א כיון דהקליפות של הביצים מצטרפין לבטל וה״ה הקליפה של הטמא, א״כ די בסמך ולצרף האיסור כמו בכחל, קמ״ל דלא, אבל מה שכתבו התוס׳ דמשום דאיכא ביצת טמא דלא אסרה כדאמר אינשי דמי׳ בעלמא הוא עכ״ל, דבריהם אינם מובנים דמשמע דקאו אמסקנת הש״ס, דבביצת אפרוח קמיירי וע״ז כתבו דהוו״א להקל גם בביצה שיש בו אפרוח, משום דשאר ביצים מיא בעלמא נינהו. ואין לזה מובן כלל דמהיכי תיתי נקל במה שיש לו טעם גמור משום הני דלית בהו טעם, ואם נדחק בלשונם ונאמר דכוונתם בס״ד דביצה טמאה קאמר ואתא לאשמעינן לאפוקי ממה דאמרו אינשי גם זה ליתא דמה ענין זה לכאן בהאי מימרא דנראה בעליל דעיקר דאתא לאשמעינן הוא דאין האיסור עולה במנין הששים, ועוד זאת דלמה לא פרשו התוס׳ לפי המסקנא דביצת אפרוח קאמר מה אתא לאשמעינן, ולכן דברי התוס׳ לפני כספר החתום, ולי נראה דלפי המסקנא דביצת אפרוח קאמר, אתא לאשמעינן שלא תאמר דדומה לכחל, דאינו כולו אסור דהרי האפרוח אינו ממלא את כל החלל דאית בי׳ גם פרש הרבה כידוע ותסגי בנ״ט והוא, להשלים הסמך כמו בכחל קמ״ל דלא, כנלפע״ד נכון מאד.

ודע דרש״י ז״ל פירש ביצה בס׳ ביצה של עוף טמא, והקשה הראש יוסף ז״ל למה לא ביצת טרפה או נבלה, והנה תלונתו אינו כנגד רש״י ז״ל כי הלא הגמ׳ אמרה כן כאשר מפרש דהב״ע בביצת אפרוח קפריך אבל טמאה לא, הרי דהש״ס הי׳ סובר דאם לא בביצת אפרוח אז בביצת עוף טמא קמיירי אבל מזה ראי׳ לשיטת הסוברים וכאשר הכריע גם הרמ״א ז״ל בריש סי׳ ק״ט דכל שבטל יבש ביבש חד בתרי, תו לא נאסר גם בנתבשלו יחד, דאין איסורו חוזר וניעור ע״י הבישול כל שנתבטל ביבש ונהפך האיסור להיות היתר עיי״ש, ולכן לא מצי מיירי כאן בביצת טריפה ונבילה דהרי בטל חד בתרי ולמה לי ששים בבישול, דהרי ביצת טרפה אינה נכרת בתוך שאר ביצים, אבל אי בביצת עוף טמא או כפי המסקנא בביצת אפרוח קמיירי, שפיר בעי ס׳ דהרי היא ניכרת ואינה בטלה בין הביצים הכשרות ודו״ק.