אמר המחבר: מקום אתי להציע פה הערה מבני הרב מו״ה עקיבא שיחי׳ והשייכת לסוף סוגי׳ דשיחלא קמא פרק אלו טרפות ואיזהו תשובות שערכתי אליו בענין אבר המדולדל השייכת לסוגי׳ דנוהג בטמאה סוף פגה״נ.

אמר בן המחבר הגאון שליט״א! הקושי׳ שהקשה אאמו״ר הגאון שליט״א לשיטת הרמב״ם דס״ל דאיסור יוצא מן הטמא לא שייך רק באיסור מלקות אבל לא באיסור עשה א״כ הלא החלב מותר כיון דאינו אלא יוצא מן הטמא שאין בו מלקות איך יפרנס הא דאיבעי׳ בגמ׳ חולין ס״ט מהו לגמוע חלבו של בהמה דאית לה אבר היוצא. הנה קושי׳ עצומה הלזו הקשיתי מדנפשאי וכשזכיתי להיות בצל אדמו״ר הגאון העצום מראדמישל שליט״א הצעתי לפניו והשיב לי ממש כדברי אאמו״ר הגאון שליט״א דכוונת הש״ס היא דכיון דאין להאי אבר היתר ע״י שחיטה ממילא תו הוה על החלב של האי אבר היוצא שם איסור של ציר אמה״ח כמו על חלב דעלמא אלא דחלב דעלמא כיון דאית לי׳ היתר ע״י שחיטה מותר אבל חלב של אבר היוצא כיון דאין לו היתר ע״י שחיטה לא פקע מיני׳ איסור של ציר אמה״ח. ואני הבאתי ראי׳ מכרחת לאמתת סברא זו.

דהנה הראשונים ז״ל פליגי אי האי אבר היוצא איסור אמה״ח יש בו או איסור טרפה, עיין בפמ״ג סי׳ י״ד במשבצות סק״ב שהאריך בזה לבאר שיטות הראשונים ז״ל ותמצית דבריו היא דלשיטת הרשב״א וב״י משום אמה״ח נגעה בי׳ ומשום דלא הועילה שחיטת האם להאי אבר היוצא, ולרמב״ם ליכא כלל משום אמה״ח דשחיטת האם מועלת לסלק איסור אמה״ח אפילו מאבר היוצא אלא דין טרפה יש בו מקרא דבשר בשדה טרפה בשר שיצא חוץ למחיצתו. ולפנע״ד נראה דבזה גופא תלי׳ ג״כ מה דפליגו ב״י ושאר ראשונים בהא אי בנולד הולד באבר היוצא בלא שחיטת האם אי אית לי׳ תקנה להאי אבר ע״י שחיטת עצמו של הולד או לא, דעיין ברמב״ם פ״ה מה׳ מ״א ה״ט שכתב שם דבנשחט או נולד הוולד אותו האבר אסור משום טרפה, וכתב עליו הכ״מ דטעות הוא לומר בדעת הרמב״ם דבנולד בלא שחיטת אמו יהא ג״כ אסור וכשיטת הכלבו אלא דבנולד כיון שיש לו שחיטת עצמו השחיטה מועלת גם לאבר היוצא, וכוונת הרמב״ם שכתב נולד היא שהוציאו את הוולד חי לאחר שחיטת האם עיי״ש, ולא זכיתי להבין דברי הכ״מ דלפענ״ד נראה ברור דדבר זה תלי בהא דאיזה שם איסור איכא על אבר היוצא דודאי לשיטת הרשב״א ודעמי׳ דמצד איסור אמה״ח קאתינן עלה שפיר י״ל דבנולד כיון דיש לו שחיטת עצמו ממילא ניתר האבר עצמו דמ״ש, אבל לשיטת הרמב״ם דמצד איסור טרפה קאתינן עלה איך תועיל שחיטת הוולד לסלק איסור טרפה של אבר היוצא.

ואם כנים אנחנו בדברים הללו נצמחה מזה נפקותא גדולה לגבי חלב של אבר היוצא דלשיטת הב״י ורשב״א אין שום מקום לאיבעי׳ הש״ס על חלב של אבר ביוצא בוולד הנולד דכיון דיש לו שחיטת עצמו ומהני לסלק גם איסור אמה״ח של האי אבר היוצא ממילא גם חלבו מותר, וע״כ לומר דאיבעי׳ הש״ס היא דוקא בנשחטה האם באופן דגם הוולד ניתר דאז ליכא תקנה להאי אבר היוצא ואסור החלב מצד ציר של אמה״ח וכנ״ל. אבל לרמב״ם דמצד איסור טרפה קאתינן עלה היא להיפך דבנשחטה האם כיון דאיסור אמה״ח אזדה לה גם מהאבר היוצא ואין כאן רק איסור גרידא של טרפה ובלא מלקות אין מקום לאיבעי׳ הגמ׳ מהו לגמוע חלבו וכקושיתנו דבאיסור דלית בי׳ מלקות לא שייך בי׳ איסור היוצא מן הטמא, ואין לתרץ כתירוץ הנ״ל, דהוה ציר של אמה״ח דהא איסור אמה״ח כבר אזדה לה ע״י שחיטת האם גם מאבר היוצא לשיטת הרמב״ם ורק בנולד כיון דיש איסור אמה״ח על הוולד כולו יש מקום לאיבעי׳ דכיון דלהאי אבר היוצא אין לו היתר אכילה אחר השחיטה ממילא החלב שלו קודם השחיטה אינו מותר כחלב דעלמא והוה ציר של אמה״ח.

וראה זה דבר נפלא דהרמב״ם בהי״ב כת׳ בזה״ל: עובר שהוציא אבר ונאסר ״ואח״כ נולד״ ושתק מלומר או נשחט וכמו שכתב בהל׳ ט׳, ובש״ע יו״ד סי׳ י״ד כתב עובר שהוציא אבר ונאסר ״ואחר נשחטה״ ולא נקט נולד, והוא ממש היפך לשון הרמב״ם ומי לא יודה כי שינוי זה בלשון הש״ע מלשון הרמב״ם יסודו בפלוגת׳ הש״ע והרמב״ם במה שכתבתי לעיל, והצעתי דבר זה לפני הגאון מראדמישל וקלסי׳ מאד.

אלא דלפי מה שהוכיח אאמו״ר הגאון שליט״א בחיבורו דלשיטת הרמב״ם כל שהפריס ע״ג קרקע בעי נמי שחיטה מה״ת עיין היטב בפנים אז לשיטתו ליכא חילוק בין הנולד או נשחטה אמו דכל שנתגדלה ונחלבת ממילא בעי שחיטה ויש היתר לאיסור אמה״ח של אבר היוצא נמי ולא נשאר רק איסור של טרפה שאין בו מלקות, ולפ״ז צ״ל דהרמב״ם באמת לאו דוקא נקט נולד וה״ה לנשחטה אמו ונתגדל הוולד שהוא כמו נולד להרמב״ם דבכל אופן בעי שחיטה מה״ת, ועיין בב״י סי׳ י״ד שכתב על הטור שהביא לשון הרמב״ם בנולד, וכתב עליו הב״י דה״ה אם נשחטה אמו והוציאוהו חי ורבנו חדא מנייהו נקט עכ״ל והוא פלא דרק אי נאמר דלרמב״ם כשהוציאוהו חי ונתגדל בעי שחיטה מה״ת אז שפיר יש לומר דנולד וה״ה נשחטה דמ״ש כיון דשניהם דין אחד יש להם אבל להב״י דלא ס״ל כן בשיטת הרמב״ם וס״ל דבנשחטה האם אע״פ שנתגדל הוולד לא בעי׳ שחיטה מה״ת אז בנשחטה באמת החלב מותר וכקושיתנו. ואיך אפשר לומר דהרמב״ם נקט נולד וה״ה נשחטה הלא נולד בעי שחיטה מה״ת ונשחטה האם לא בעי רק מדרבנן ואיך אפשר לכלול הא בהא, שני דברים משונים והוא פלא ודו״ק.

תשובה א׳

ב״ה מוש״ק פ׳ ויצא תרע״ה לפ״ק קל״ב יצ״ו.

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך לך אהובי בני רחומי הרה״ג חו״ב טובא מופלג בהפלגת חכמים ונבונים כש״ת מו״ה עקיבא שיחי׳ רב דק״ק ט״ס והגלילות.

אחדש״ה וכו׳ וע״ד מה שרצית ליישב קושי׳ החמורה שהקשיתי איך קאמר בחולין ק״ג ע״א דלר״ל אם תלש אבר וטרפה בה דאיכא על האבר אמה״ח וטרפה משום דבהדי הדדי קאתו הלא כל שנתלש האבר איך יתחייב משום טרפות הבהמה שאין לאבר שום שייכות בה והלא אמה״ח וטרפה של ח״י טרפות המה דברים המתנגדים זל״ז וא״א לבוא בב״א דטרפה הוה לי׳ מחיים דכן אמרו בגמ׳ חולין דף ל״ב ע״ב וזבחים ע׳ ע״א ואבמה״ח היא לאחר מיתה דכן דרשינן קרא לאבמה״ח בחולין דף קכ״ח ע״ב דכי ימות מן הבהמה זה אבמה״ח דמטמא כנבלה ואיך יחול טרפה של בע״ח על אבר מת שנפרש ממנו.

וע״ז השבת לי דכוונת הש״ס אינו שתלשו לגמרי בב״א אלא עשאו תחלה אבר המדולדל וניהו דעדיין ליכא אמה״ח אם תהי׳ נשחטת אבל עכ״פ כמו למ״ד לאברים עומדת דמקרי אמה״ח בעודה שלמה משום דעומדת לאברים ה״ה למ״ד לאו לאברים עומדת עכ״פ באבר המדולדל מודה דהרי עומד ליפול אלא כיון דעדיין מעורה עד שהשחיטה פועלת עליו להתירו מה״ת עכ״פ ממילא ה״ה דאם הבהמה נטרפה שהאבר נטרף עמו כמן דהשחיטה פועלת על האבר ג״כ, ותדע דכן הוא דהא גם בכל אבר המדולדל דקיי״ל דמיתה עושה ניפול יש להקשות איך יש אבמה״ח לאחר מיתה אלא ודאי דאבמה״ח עוד מחיים חל גם למ״ד לאו לאברים עומדת דהאי אבר המדולדל ודאי לאבר עומד עכת״ד.

ולפום ריהטא יפה כתבת ודבר שכלי אמרת אבל אחרי העיון נראה דאין מקום לדבריך, ובסוף דבריך אתה נתפס דהאי דמיתה עושה ניפול הכוונה דרגע אחת קודם המיתה חשבינן שהאבר אז נפל מן החי אבל בשחיטה לא חשבינן כניפול רגע קודם השחיטה דהא לא נעשה דבר אבל במיתה טבעית ידוע דאברים החיצונים מתים תחלה ואח״כ הלב והראש ולכן האי חיבור קל של אבר המדולדל שהוא ע״כ אבר חיצוני לאבר חיצוני יופרד קודם מיתת הלב והראש משכן החיות, וכלל זה תקח בידך דבכל מקום שדרשו חכז״ל הי׳ להם סברה שכלית על הענין דאפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא אבל דרשות חז״ל צריכין טעמא דרישה וחקירה וכל זמן שלא הגענו לטעמא דמלתא נגשש באפילה, וכן הכא אע״פ שדורשין כי יפול מהם במותם על מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול העיקר הסברה שהיתה להם, ועיין בתוס׳ שם קכ״ז ע״ב ד״ה דרחמנא כי האי דרשה היא דרשה רחוקה מאד אבל הסברה היא נפלאה ואמתית, ומעתה לדבריך מה בין שחיטה למיתה הלא שניהם מסלקים איסור אבמה״ח, ר״ל דלאחר מיתה או שחיטה לא שייך תו אבמה״ח ואם במיתה אנו אומרים דלא מהני לאבר המדולדל משום דכבר חל למפרע למה לא נאמר כן בשחיטה, אלא ודאי דאפילו למ״ד לאברים עומדת אין הכוונה דאיכא איסור מוחלט מחיים אלא דאיכא איסור לחתוך ממנו אבר ואם לבסוף לא נחתך ונשחט או מת אין כאן שום איסור בלא חתיכה ומ״מ באבר המדולדל חשבינן כנחתך רגע קודם מיתה, וזה ברור.

וממילא גם מה שכתבת דבאבר המדולדל גם למ״ד בהמה לאו לאברים עומדת מודה דלאבר עומד זה אינו דכיון דמחוסר חתיכה דעד שיפול אמרה תורה ואפשר בשחיטה מהיכי תיתי לומר דלאבר עומד דהיינו לחתיכה מחיים או למיתה אבל אפילו נניח לך סברתך מ״מ קושייתי במקומה עומדת דא״א דלחול איסור טרפה על אבר המדולדל והוא מוכרח ממה דאמר ר״ל דף ל״ב דשחט הקנה ואח״כ ניקבה הריאה כשרה דריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמי׳ הרי דריאה כיון דהיא לר״ל כאבר המדודלדל לא מיטרפי תו אם נקבה ואע״ג דשחיטת הוושט מועלת ע״כ גם על הריאה להתירה מ״מ תו לא מיטרפי בנקיבתה וא״כ ק״ו דלא מטרפי הריאה בנקיבת הדקין, וניהו דאנן ל״ל להא דר״ל היינו משום דאנן לא ס״ל דהוה כמאן דמנחא בדיקולא אבל עיין ביו״ד סי׳ כ״ז דלגבי קנה גם לדידן תו לא שייך טרפות כיון דקנה גם לדידן כמאן דמנחא בדיקולא ואני בקונטרסי הלכה למשה השגתי על גוף הדין הלזה משום דבררתי דלדידן גם הקנה אינה כמאן דמנחא בדיקולא אבל באבר המדולדל דלכ״ע כמנחא בדיקולא אע״פ שהשחיטה מועלת מגזה״כ גם על האבר אבל טרפות לא שייך בו כדמוכח מר״ל הרי דחיבור זה לא מהני להיות נטרף לא הבהמה ולא הריאה בעצמה אע״ג דפסקינן יש טרפות לחצי חיות ואם לא מהני נקובת הריאה על עצמה מכש״כ דנקובת הדקין לא תהני עלי׳ שתאסור והטעם מבואר דהא אפילו חצי חיות אין בו אלא דמגזה״כ מהני השחיטה עליו, ולכן לר״ל כל פסה״ג אין הריאה נטרפת עם הבהמה אלא הוה אבר המדולדל, וכן אנו מוכרחים לומר לדעת הרמב״ן ז״ל בסוגי׳ דארכובה דף ע״ו דחתכו מכאן ומתה וחתכו מכאן וחיה מה תהי׳ באותה חתיכת רגל במקום צוה״ג אם חתך אח״כ למעלה הכי נאמר דגם אותה החתיכה חוזרת להכשירה אלא ודאי דלא נאסרה מצד טרפה לעולם.

ובפרט לדעת הרמב״ם דאיכא על אבר המדולדל עכ״פ איסור תורה לאכלו א״כ י״ל דגם אינה זבוחה אית בי׳ אלא דלא הוה במה״ח ללקות עליו מאחר דהבהמה נשחטה ולא שייך לומר דנתלש מה״ח ואפילו לדידן דאין בו מה״ת שום איסור יש לומר דאיסור עשה דאינו זבוחה לכן אין באבר זה משום דהאי איסור בשרשו אינו על החפץ אלא חיובא דגברא דאמרה תורה אם תרצה לאכול מצוה עליך לזבוח ומהאי מצוה דגברא נתהווה איסור על הבשר דהיינו איסור עשה דאינו זבוח ולכן כל שקיים המצוה ושחט את הבע״ח ניהו דלא פעל על אבר המדולדל בזביחתו כלום אבל חיובא דגברא נתקיים וממילא ליכא איסור על אבר המדולדל, ולפ״ז גם באבמה״ח גופא אולי ליכא איסור עשה דא״ז דעשה לא שייך רק אגברא לשחוט וכל שאפשר לקיימו עדיין איך יהי׳ על האבר שנתלש איסור עשה ובזה הי׳ מקום ליישב קושי׳ התוס׳ שבועות כ״ד ע״א ד״ה האוכל שהקשו איך חל איסור אבמה״ח על עשה דא״ז ודו״ק היטב.

תשובה ב׳ בענין הנ״ל להנ״ל

אחדש״ה וכו׳ ומה שכתבת דלפי דברי איך תהי׳ באבר המדולדל אם מתה הבהמה ע״י הכאה על ראשה או תחיבת סכין בלבה באופן שמתה בפ״א האם לא נאמר כאן מיתה עושה ניפול, הנה לא דקדקת בלשונך כי בהכאה על ראשה או תחיבת סכין בלבה אינה מתה מיד אלא בהתיז ראשה או חתך כל הלב מגופה כי אז מתה מיד והפירכוס הוא כזנב הלטאה.

הנה בזה יפה הערת ותיתי לי כי בשעת כתיבת תשובתי הראשונה עלה בדעתי חקירה זו אבל יישבתי לי את הדבר עפ״י מה דאמרו בחולין ל״ז ע״ב דאפילו בעשאה גיסטרא א״א דלא להוי מסוכנת פורתא מקמא דליפסק לרובא וא״כ ה״ה בהתזת הראש וחתיכת הלב מגופה ג״כ איכא קצת המשך למעשה זו עד דשייך לומר דבהאי רגע כמימרא קודם גמר ההתזה נעשה האבר המדולדל ניפול והוא אמת ונכון.

ומה שכתבת עוד הנה עירבוב דברים ראיתי כאן כי בפירוש כתבתי דלר״ל דניקבה ריאה בין סימן לסימן כשר ה״ה דלא נטרפת ע״י נקיבת הדקין וכן פסה״ג דטרפה הבהמה אבל הריאה לא נטרפת עמה וכקושייתי אבל פשיטא דריאה אסורה מצד אבמ״ח דמיתה עושה ניפול, ואפילו שחטה הלא שחיטת טרפה אינה מטהרת מידי אמה״ח וכמו שהוכחתי דבר זה באריכות בקונטרסי הלכה למשה.

ומה שכתבת דהק״ו פריכא דשאני ניקבו הדקין דהבהמה נטרפת לכן נטרפת הריאה עמה אבל בניקבה הריאה דהבהמה אינה נטרפת משום דכמאן דמונח בדיקולי דמי׳ איך תטרף הריאה, הנה הלא ע״ז סובבים דברי דאם נקבו הדקין יפעלו גם על הריאה אע״פ דכמאן דמונח בדיקולי דמי׳ משום הדלדול והחיבור מעט שיש לה א״כ ק״ו שהנקב בריאה עצמה תפעול עלי׳ עכ״פ ואיך אפשר שתכשר הריאה וזה ק״ו שאין לו פירכא לפענ״ד.

תשובה ג׳ בענין הנ״ל להנ״ל

אחדש״ה שמחתי במכתבך בראותי כי עדיין לא נח דעתך ולא שקטה רוחך במה שכתבתי ולא נסגת אחור גם אחרי דברי כבושין שכתבתי לך על קשיות ערפך כי כך דרכי החכמים שאין מחניפים בתורה ומקבלים האמת ממי שאמרו ודוחין השקר ממי שאמרו, והנה לפי דעתך מציאה מצאת נגד מה שכתבתי דאין אבר המדולדל ניתר בשחיטת טרפה מאיסור אבר מן החי מהא דאיתא בדף ע״ב ע״א דאמרי להם ר״מ אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת אבר המדולדל בה וכו׳ ובדף ע״ו ע״ב מוכיח מזה דאין שחיטה עושה ניפול הרי דאין כאן איסור אבר מן החי ושוב כתבת דממילא נפל פיתא מכל וכל בבירא דגם מה שחדשתי דשחיטת טרפה לא מהני רק לטהר מידי נבלה ולא מאיסור אבר מן החי הרי נפרך מגמ׳ זו דכיון דמהני על אבר המדולדל להתיר איסור אבר מכש״כ על עצמה, וכתבת שנעלם ממנו לפי שעה אותה סוגי׳.

ופלא עליך איך עלה זאת על דעתך הלא הבאתי במכתבי ברייתא זו, והנה אראך כי כפי הבנתך גם מפרמ״ג נעלמה הסוגי׳ דז״ל בסי׳ י״ד במשבצות סק״ב: והנה שוחט טרפה ונמצא אבר טהור הוא מלטמא כמבואר ולענין איסור לכאו׳ דיש בו אבר מן החי לכל העובר בפנים אמנם יש לעיין בי׳ ואם הוציא עובר את ידו היא מחלוקת, הב״ח והש״ך סברו דאין תקנה לאותו אבר והוא אבר מן החי ולפר״ח ניתר בשחיטת עצמו וכו׳ עיי״ש. הרי דהפרמ״ג עכ״פ דרך לכאו׳ כתב דבעובר שנמצא במעי טרפה שנשחטה איכא אבר מן החי ואם הדין כן בעובר ה״ה באמו דכל מה שפעלה השחיטה על אמה פעלה גם על עוברה, ואיך אפשר דבאמה ליכא אבר מן החי ובולדה איכא, וע״כ לומר דעל הולד איכא אבר מן החי דאיזה איסור יהי׳ דהא איסור אינה זבוחה נמי ליכא דהא נשחטה אמה והוא עמה ומכש״כ לר״מ דס״ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אבל האמת עד לעצמו דשחיטה אינה פועלת אלא שלא תטמא כנבלה אבל איכא אבר מן החי בעודה מפרכסת וכן בוולדה כל זמן שחי ואם מתה אסורה כנבלה, היא וגם ולדה משום נבלה אלא דאינו מטמא כי איסור נבלה ואבר מן החי וטומאת נבלה ואבר מן החי תרי מיני נינהו וממילא גם באבר המדולדל מהני שחיטת הטרפה על האבר להוציאו מידי טומאת אבר מן החי כי טומאת אבר מן החי ילפינן מקרא דוכי ימות מן הבהמה וכל שעיקר הבהמה לית בה טומאה במיתתה מחמת השחיטה ה״ה באבר המדולדל בה נמי ליכא טומאת אבר מן החי דחד דינא אית להו אבל לגבי איסור אבר מן החי לאכילה לא מהני השחיטה כמו דלא מהני על אמה ומה דנסתפק לי׳ להפרמ״ג פשיטא לי והוא אמת לאמיתו וכל החולק ע״ז מתעקש ומשתבש כי לולי זאת לא מצינן ידנו ורגלנו בביהמ״ד במימרא דר״ח בבן פקועה בטהור מלטמא וטעון שחיטה וכאשר הארכתי בזה וממנו אין לזוז.

כ״ד אביך הנאמן דש״ת

ה״ק משה שמואל גלאזנער

אב״ד דפה קהלתנו והגליל.

ת׳ ו׳ ש׳ ל׳ ב׳ ע׳