ממה שאמרנו באות הקדום יוצא לנו, דמה שלא אסרה התורה אכילת איסור שלכדה״נ, אינו מטעם דלא הקפידה התורה רק על הנאתו, אלא דלא אסרו מפני דבלא״ה בדילי אינשי מני׳ לאכול באופן זה, אמור מעתה מי שרצה להתחכם וליזון ברגילות ממאכלות אסורות בדרך היתר זה לאכלן שלכדה״נ או לכרכן בסיב, הרי הוא נבל ברשות התורה, וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל על הקרא דקדושים תהי׳ דאתא לומר קדש את עצמך במותר לך ור״ל שלא יהי׳ זולל וסובא בריבוי הכמות וריבוי משגל, וקרי לי׳ נבל ברשות התורה, ואומר אני דה״ה דיש להעמיס את זה המשביע את עצמו באיסורין ע״ד ההיתר שלא כדרכן, כדי לבא על ציווי השם י״ת בעקיפין, וכן למשל מי שמפריש תו״מ מתבואתו ומשליכן לאיבוד, כדי שלא יגיעו ליד כהן ולוי, דלא עבר אלא אעשה דנתינה לכהן, אבל כריו מתוקן מאיסור טבל שהוא במיתה, הכי אין זה רשע עריץ, כי מה שאסרה התורה את הטבל באיסור מיתה, ועל הנתינה לכהן ליכא רק מ״ע בעלמא, אע״ג דאין להכחיש דכל עצמיות איסור טבל נצמח ממה שרצתה התורה להחזיק את השבט משרתו (ועיין בתוס׳ קידושין ל״ח ע״ב בריש העמוד שכתבו וז״ל ״וטבל אע״ג דאינו בשאלה, כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תו״מ לא חמירי מינייהו״ עכ״ל) מ״מ ירדה תורה לסוף דעתן של ב״א דאם יאסר הטבל בעונש מיתה בי״ש כל או״א יפריש תו״מ, וכל שהפריש למה לא יקיים מצות נתינה לכהן, וממילא די במ״ע לבד ולא איצטרך להזהיר בעונש מיתה למי שלא יתן מעשרותיו לשבט הנבחר, אבל פשיטא דמי שבמתכווין עשה סדר ומשטר להפריש ולא ליתן לכהן, דגרע ממי שלא הפריש כלל, דהרי עשה התחכמות שלא יגיע הענין לידי תכליתה שרצה המצווה י״ת.

ומה מאד מתיישב בזה קושי׳ התוס׳ החמורה קידושין ל״ו ע״ב ד״ה המקדש בערלה, שהקשו אמאי אינה מקודשת, הא שרי להנות ממנו שלכדה״נ ונדחקו כל הראשונים ביישוב קושי׳ זו, ועפ״י האמור ניחא טובא, דהא דלא אסרה התורה להנות שלכדה״נ הוא משום דבלא״ה בדילי אינשי מיני׳ להנות באופן זה, ולכן אם מתרחש במקום חולה וכדומה, שרי לעשות רפואה שלכדה״נ, וכמו דאמרו בפסחים כ״ה ע״ב דרבינא שייף לברתא החולנית בגהורקי דערלה, אבל אם ע״י שאסרה התורה להנות מערלה וכ״כ, אנו מתחכמים להנות מהם בתמידות שלכדה״נ, וממילא יהי׳ דמים לערלה ולחמץ בפסח לישא וליתן בהן ולקדש בהן אשה, זאת אסור לנו מה״ת מקרא דקדושים תהי, דאתא שלא נהי׳ נבל ברשות התורה, לעבור על מצוותיה בעקיפין ותחבולות, ולא עוד דאז הן המקדש והן המתקדשת שניהם נהנין בערלה זו, דהוא לקח בה אשה והיא קבלה דבר השוה פרוטה לכל אדם, דהרי ראוי להנות שלכדה״נ, והבן את זאת והוא התירוץ האמיתי לקושי׳ זו ודו״ק.

ועוד תדע דבכל דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, אפילו לא היה התורה אסרתן, היה האדם העובר ואכלן יותר מתועב ממי שעובר על לאו מפורש בתורה כי כל מה שנתקבל בעיני בני אדם הנאורים לתועבה אפילו אינו מפורש בתורה לאיסור, העובר ע״ז גרע מן העובר על חוקי התורה, למשל התורה אמרה לא ילבש גבר שמלת אשה, אבל שלא לילך ערום בשוק לא איפרש בתורה שהוא אסור, אבל הוא נימוס וחוק קבוע אצל כל בעלי דעה, ואדם וחוה מיד אחר החטא הרגישו בעצמם פחיתות גדול לילך ערום, כחית השדה, ויתבוששו ויתפרו עלי תאנה לעשות מהן חגורות לכסות בשר הערוה, ועתה אשאלך מי שקץ משנתו ומושכב ערום במטתו, והבית בוער באש עד שמוכרח להמלט על נפשו ולרוץ החוצה ואין לפניו רק שמלת אשה לכסות ערומיו, מה יעשה מוטב לצאת ערום בקרית חוצות שאין בזה לאו מפורש מללבוש כסות אשה שיש בו לאו דלא ילבש, ועיין ביו״ד סי׳ שע״ב בכהן ערום באוהל המת, ועיין בפ״ת אות ס׳ בשם הנו״ב דעכ״פ ילבש הכתונת והמכנסים, ובעיני פשוט הדבר דלצאת ערום עבירה יותר גדולה מלהשהות באוהל המת, או לבישת שעטנז ובגד אשה, כי היא עבירה המוסכמת אצל כל בעלי דעה, והעובר עליה יצא מכלל אדם הנברא בצלם אלקים.

עוד משל אחת, בשר אדם לדעת הרמב״ם אינו אלא באיסור עשה, ולדעת הרשב״א מותר לגמרי מה״ת, ועתה אמור נא בחולה שיב״ס ולפניו בשר בהמה נחורה או טרפה של חי״ט, ובשר אדם איזה בשר יאכל הכי נאמר, דיאכל בשר אדם שאין בו איסור תורה אע״פ שמחוק הנימוס שמקובל מכלל האנושי׳, וכל האוכל או מאכיל בשר אדם מודח מלהיות נמנה בין האישים, ולא יאכל בשר שהתורה אסרו בלאו, היעלה עה״ד שאנו עם הנבחר עם חכם ונבון, נעבור על חוק הנימוס כזה, כדי להנצל מאיסור תורה אתמהה. ועיין בשו״ת חכ״צ ז״ל סי׳ פ״ד ע״ד בהמה הנרבעת דמסיק להלכה להתירה באכילה ודלא כב״ח, ומסיים וז״ל ״זולת במקום שנתנו הנכרים שלא לאכלה והוא מפורסם ומטעם חילול ה׳ בעיני הנוכרים, וכדברי ספר החסידים״, עכ״ל, ואני אומר דכל שמתועב בעיני אומות הנאורים אסורה לנו בלא חילול ה׳, מטעם המצוה דקדושים תהיו, וכל שאסור לכלל מין האנושי הנאורה בחוק הנימוס א״א להיות מותר לנו עם קדוש, דמי איכא מידי דלדידהו אסור ולדידן שרי, והתורה אמרה שהגוים יאמרו, כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, ואם המה יעמדו על המדרגה יותר גבוה בחוקים ונימוסים, הרי יאמרו עלינו, עם סכל ונבל ולא חכם, ומה״ט לפע״ד יש למחות ביד השוחטים שיש מהם שאוכלים בן פקועה הנמצא מת בבטן הבהמה גם מוכרים לאחרים בתורת, בשר עגל רך, דבר המתועב ומאוס בעיני כל, ואסור עפ״י חוקי כל מדינה ומדינה בעונש תפיסה, וכן אין להתיר אכילת ומכירת מסוכנת, אע״פ שפשטה ידה והחזירה לאח״ש, בפרט בלא יצא ממנה דם, שהוא ג״כ בעונש גדול עפ״י חוקי המדינה, אם תרצה מצד חה״ש כמש״כ החכ״צ ז״ל, ולפי דעתי דכל זאת יש לאסור מדינא, מפני שמדרגתנו צריכה להיות תמיד גבוה ממדרגת שאר האומות בנימוס ובמוסר, ולא נמוך מהם.

עוד אביא לך לדוגמא מה דאיתא בכתובות דף ס״ה ע״ב שאמרו שם, אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים, אבל זן אותם כשהם קטני קטנים, ועד כמה, עד שש, ומכאן ואילך עד שיגדלו מתקנת חכמים שהתקינו באושא, ודעת הר״ן ז״ל דעד שש בכלל מזונות האשה היא, ולכן דן דבאין לו אשה פטור מלזון את בניו הקטנים, ועיין במל״מ פי״ב מאישות הלכה י״ד שכתב דהר״ן בעצמו כתב שהוא יחיד בזה, וכן הריב״ש תלמידו לא חש לדבריו, אלא שהמל״מ מצא סעד לדברי הר״ן בלשון הרמב״ם שכתב ״כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים״ ולמאי הלכתא אקשינהו עיי״ש, ואני אומר דאם כוונת הרמב״ם הי׳ לתלות חיוב מזונות בניו באשה כדעת הר״ן הוול״ל, כך חייב במזונות בניה ובנותיה שממנו, ולא עוד אלא דהאי ״כשם״ גופא אינו מדוקדק, דהוול״ל כיון שחייב במזונות אשתו וכו׳, ולא ״כשם״ כמובן, אבל עיין ברמב״ן עה״ת על הקרא דויצאה אשתו עמו שכ׳ וז״ל ״ונראה בעיני שהאדון נכנס במקום הבעל כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלוים להם מנגד ומצפים לידי הבעל וכו׳, ואע״פ שלא הי׳ הוא מחויב במזונות מה״ת, כמו שנתבאר בתלמוד כתובות, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם״ עכ״ל. והנה לכאו׳ יפלא הלא לגמ׳ כתובות מבואר דעד שש יורדים לנכסיו לפרנסת בניו, ורק אחר שש הוא מתקנת אושא, אלא ע״כ לומר דסובר הרמב״ן ז״ל, דהאי עד שש הוא חוק טבעי ונימוסי, ואע״פ שאינו מפורש בקרא, כופין על זה כמצוה המפורשת בתורה, וע״ס הנימוס הלזה אמרה תורה ויצא מעמו הוא ובניו עמו, דעד שהי׳ משעובד לאדוניו האדון נכנס תחתיו בחיוב זה של פרנסת אשתו ובניו, ולזה כיון הרמב״ם במתק לשונו לומר, כשם שחייב במזונות אשתו המפורש בתורה, כך חייב במזונות בניו אף שאין מפורש בתורה, מפני חק נימוסי בני אדם הנאורים, ועל נימוסים ומוסריים כאלו אמרו לקמן בשמעתין דף צ״ב ע״א דשלושים מצוות קבלו עליהם ב״נ ולא מקיימין מהן אלא שלשה, עיי״ש.

ולפי האמור הא דכתבו התוס׳ הנ״ל דשרצים חידוש הוא דהיה להיות מותר לאכול מפני פגמן ככל נטלפ״ג דעלמא, הוא לפלא בעיני דשאני שקצים המאוסים שכל נפש אדם בר דעה גועל בהן לאכלן והיא הנותנת לאסרן, אלא דלא צריך לאסרן כמש״כ, דכבר נאסרו מכח חוק הנימוס בלי שיצטרכו ע״ז ציווי מיוחדת, וכן צ״ל במה שאמרו נבלה הראוי׳ לגר קרוי׳ נבלה, ושאינה ראוי׳ לגר אינה קרוי׳ נבלה, לא שיהי׳ מותרת לאכלה, כי האוכל נבלה סרוחה, לית דין בר נש, ולא ניתן לחולת רעבון נבלה סרוחה, בשיש לפניו נבלה הראוי׳ לאדם.

וראה זה בהאי משנה דסוף מכות שהבאתי, כתב רש״י ז״ל וז״ל ״דלא הי׳ צריך לצוות על כמה מצוות וכמה אזהרות, על שקצים ונבלות (ר״ל מתות מאליהן) שאין לך אדם שאינו קץ בהן״ עכ״ל והנה במשנה שם מביא תחלה ״רשב״ר אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול את הדם וכו׳, ומה אם דם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן וכו׳״ עכ״ל ולמה מיאן רש״י ז״ל גם בדברי רחב״ע להשאר אצל איסור דם, ומביא תמורתו שקצים ונבלות, אבל כוונתו מבוארת, דמה דקתני לעיל בדם שנפשו של אדם קץ בו, הוא רק לעומת גזל ועריות שנפשו מתאוה להן, אבל בכל זאת אין כאן מיאוס וגועל נפש ששום אדם לא יאכלנה, לכן רחב״ע דקאמר דלא איצטרך לכמה אזהרות, לא מצי קאי אדם, דהאי לאו שפיר איצטרך, דיש ב״א שאוכלין אותו, אבל בשקצים ונבלות מדייק רש״י ז״ל לכתוב, דאין לך אדם שאינו קץ בהן, עד שמי שאכלן יצא מגדר אדם, וע״ז וכיוצא בזה קשי׳ לי למה נכתבו, דבלא קרא אסורים מחוק נימוסי אדם, אבל חלילה לומר דהן מותרין אי לא כתיבי, ולכן קשי׳ התוס׳ על רש״י דהא איצטרך הלאו בשקצים לידע שהוא בלאו, בלא״ה לק״מ, דגם בלא לאו מפורש, הרי הוא מוזהר עליהם מתורת אדם, וכמו דלא בעינן לאו מפורש על אכילת בשר אדם, או לילך ערום בשוק, דעל כל אלו ודאי בי״ד עונשין ומלקין את העובר וכמו שכופין לזון את בניו הקטנים אע״פ דלא כתיבי, כי על אלו וכיוצא באלו, אמר רחב״ע דלא הי׳ צריכין לכתוב מפני שככתובים דמי.

והנה בעיקרים דלעיל הבאתי דברי הרמב״ם ספ״ד מהלכות שחיטה שכתב, דישראל במדבר היו שוחטין או נוחרים כשאר עכו״ם, ותמהתי שם עליו, הלא העכו״ם אינם מצווין על נו״ט ולמה להו נחירה, והוכחתי מזה דרמב״ם סובר דעל מתה מאליה גם ב״נ מצווה אלא דנכנסתי בדוחק למה לא חשב הרמב״ם בהלכ׳ מלכים גם את זאת בין ז׳ מצוות שנצטוו ב״נ, אבל לפי האמור ניחא בריווח, דהרי רחב״ע קא קשי׳ לי׳ שקצים ונבלות מאליהן, למה ניצטווינו כיון דמעצמנו היינו יודעים להבדל מהם, באשר הוא מאוס ומשוקץ בעיני כל אדם, ואין לו תי׳ אחר אלא דרצה הקב״ה לזכות את ישראל, כתב גם מה דממילא הוה ידעינן וא״כ בב״נ דלא רצה הקב״ה לזכותם באמת לא נאמר להם אלא מה שצריך לכתוב, אבל מה שהוא מחוק הנימוס באשר הוא אדם, מעצמם צריכין לגדור בהם, באשר המה אדם נבראו בצלם אלקים, וא״כ באמת אסורים גם המה בכל מה שנפשו של אדם קצה בו, ולכן שפיר בעו נחירה ולא מיתה בלא נחירה, שהוא מתועב מעצמו בלא ציווי מפורש, ובכלל דינים הוא לענוש בפלילים כל העובר.

היוצא לנו מכל האמור, דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי אע״פ שאין על הדבר אזהרה מפורשת בתורה, אסור עלינו יותר מאיסורי התורה, ולא מצד חה״ש לבד כמו שכ׳ החכ״צ ז״ל הנ״ל, אלא משום דמה שנאסר לב״נ א״א להיות שרי לנו מטעם מי איכא מידי, ולכן בשר אדם או נבלה סרוחה ודאי חמור מחלב וטבל לענין חשיב״ס, ומה דאמרו ביומא פ״ג ע״א דטבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, נבלה שנתנבלה ע״י שחיטה פסולה קאמר, אבל לא המתה מאלי׳ שעונשין על אכילתו מצד חוק הנימוס והמוסר הכללי, ובלא״ה הלא ידועה דבשר מתה מאליה סכנה גדולה הוא לאכלו ואיך יעלה עה״ד דחז״ל יצוו ליתן לחולה בשר המת, נבלה מאוסה המושלכת לאשפה לכלבים טרם שיתנו לו טבל שלא נתקן, וכל המתעקש בזה הוא משפיל כבוד התורה, וגורם שיאמרו עלינו עם טפש ונבל תמורת עם חכם ונבון ודו״ק הטב.