לפי הצעתנו שמעלה נבין מה דקאמר בגמ׳ מנא הא מלתא דאמרו רבנן דזיל בת״ר, רובא דאיתי קמן כגון ט׳ חניות וסנהדרין לא קמבעי לן כי קמבעי לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה, ובסוף הסוגי׳ מסיק דל״ל ילפותא אלא אהיכא דלא אפשר, אבל היכי דאפשר עדיין לא נדע, מנ״ל דסמכינן ארובא דליתא קמן, וכתב שם רש״י ז״ל דע״כ לומר או דמהלכה ידעינן למיזל בת״ר, או דחזר ממה דמחלק לעיל בין רובא דאיתא לרובא דליתא קמן, והרבה האריכו האחרונים לפרש דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, גם מה דמחלק בין אפשר ללא אפשר קשה לשמוע, ועיין שם בסוגי׳ מה שכתבתי בזה, ועתה האיר ד׳ לי אור חדש בענין זה, לירד לעומק מחשבות חז״ל.

והנה הלב ארי׳ ז״ל שם בסוגי׳ נתקשה בכל הנ״ל, ועוד הקשה דאיך מדמה הא דר״מ דחייש למיעוטא רק מדרבנן ומחלק בין אפשר ללא אפשר, להא דרצה לילף מדאורייתא ודחה דלמא שאני בין אפשר ללא אפשר, ועוד זאת דהאי דחיי׳ דרב כהנא לדחות הילפותא דר״א משחיטה עצמה, נתקשה לדנפשיה דהוא יליף מהרג את הנפש, ושם נמי יש לדחות דשמא שאני התם דלא אפשר, לכן מפרש הלב ארי׳ ז״ל דבהאי פירכא דר״כ, לא כל הני ילפותות דלעיל רצה לסתור כפרש״י ז״ל, אלא רק האי ילפותא דר״א, דיליף משחיטה עצמה עיי״ש. איך נדחק להעמיד דבריו עפ״י דעת הרמב״ם דכל הספקות מותרות אלא במקום דאיכא לברורי מה״ת צריך לברר, והורג את הנפש שאני דעל הספק לא נהרג, ולא אאריך כאן בדבריו לסותרם, ולא הבאתים כאן אלא מפני שגם אני בדרכו אלך לפרש דר״כ רק לסתור ילפותא דר״א קאמר, אבל לא מטעמי׳ דלב ארי׳ אלא מטעם אחר כאשר אבאר בזה בס״ד.

הנה לפי מה שביארנו באות הקדום רובא דאיתי קמן דילפינן מסנהדרין, היינו דילפינן חד בתרי בטל ונהפך האיסור להיות היתר, כמו בסנהדרין דהאמת של המיעוט נתהפך לשקר, מחמת שהרוב מכריע את המיעוט, אבל במקום דלא שייך לבטל את המיעוט מכל וכל, מאיזה טעם שיהי׳, לומר כל דפריש מרובא פריש זאת לא שמענו מסנהדרין, וע״ז קמבעי בסוגי׳ מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בת״ר, ומפרש כגון קטן וקטנה דלא שייך לומר דהסריסים והאיילנות מפני שמועטים המה, יתבטלו ברובא דשאר קטנים, או מיעוט בהמות הטרפות יתבטלו ברוב הכשרות שבעולם, ויהי׳ המיעוט כמאן דליתא, דזה א״א כיון דעומד להתברר בבהמות ע״י בדיקה, ובקטן וקטנה הלא יגדלו ויתברר ולא שייך כאן ביטול כמובן, אלא דנאמר דמסתמא האי קטן וקטנה והאי בהמה אשר הנידון עליהם המה מן הרוב ולא מן המיעוט, ולא נצטרך להמתין עד שיגדלו, ולא נצטרך לבדוק הבהמה אחר הטרפות, זאת מנ״ל, ונהי דבט׳ חניות אמרינן בנמצא הלך אחר הרוב, משום כל דפריש מרובא פריש, היינו דוקא ברובא דאיתי קמן דנצמח ג״כ מהיתר דחד בתרי בטל, דאנן הכי קאמרי׳, אם כל החתיכות היו פורשות מן החניות לחוץ היו כולן מותרות, משום דחד בתרי בטל, ק״ו דאחת שפרשה לחוץ דכשרה משא״כ ברובא דליתא, דלא שייך בו חד בתרי בטל כיון דיש להכיר האיסור כמו שהסברנו באות הקודם, מנין לנו דגם כאן סמכינן אכל דפריש מרובא פריש, וע״ז יליף כל הני ילפותות מקרבנות ומרוצח וע״ז דבכולן ע״כ סמכינן אכל דפריש מרובא פריש, דהרי לא מצינן למיבדקי, מטעמים שונים כדאמרינן בגמ׳, עד דיליף כ״א משחיטה עצמה דניהי דבדקינן אחרי הטרפיות אבל מה נעשה במקום שחיטה שמא היה שם נקה״וו, וע״ז השיב ר״כ שכלות גדול, דאין זה דומה לכל הני ילפותות שלפניו, דבכל אלו לא שייך חד בתרי בטל ובכל זאת אנו סומכין אכל דפריש מרובא פריש, אבל כאן בשחיטה דבאמת מקום החתך אין לו בדיקה, ממילא הוה דומי׳ דט׳ חניות וכרובא דאיתי קמן, דאם היינו שוחטין את כל הבהמות שבעולם ובודקין אותן מכל הטרפיות היו כולן כשרות, דאי משום מקום שחיטה דאין לו בדיקה, הרי חד בתרי בטל, ואיך יגרע בשוחט אחת מהן דהוא יציבי בארעא וגיורא בשמי׳ שמי׳, ואל תשיבנו דהא דא״א לבדוק, הוא בעצמו גרם ע״י מעשה השחיטה שלו, והוה כלקח מן הקבוע, דהרי קודם השחיטה לא בטלו הטרפות בתוך רוב הכשרות, הא ליתא, דכל עצמיות הטעם דלא בטלו מחיים משום דאפשר לשחטו ולבדקו, ועתה הרי עשה כן וא״א לאחוז החבל בשני ראשין כמובן וזה הוא דמחלק בין אפשר ללא אפשר, דבכל הני דלעיל דאפשר לבדקן מצד מציאות הטרפות, אלא דא״א מצד אחר כמו ברוצח משום דאסור לנוולי׳ או ברישא של עולה דאסור לחתכו, בזה יליף שפיר רוב מנייהו ולא נשוב לחלק בין אפשר ללא אפשר, דכל שגלתה התורה דסמכינן אכל דפריש מרובא פריש, מה לי אפשר או לא אפשר, אבל כאן האי לא אפשר הוא משום דאין הטרפות ניכרת אחר ששחט, וא״כ שייך בו חד בתרי בטל כנ״ל וליכא למיליף מני׳ במקום דהמציאות של הטרפות אפשר, דלא שייך ביטול חד בתרי והפירוש הלזה הוא אמת לאמתו לפע״ד ולא צריכין לדחוק, דהש״ס חזר ממה דסבר מתחלה לחלק בין איתי קמן לליתא קמן אלא דכל הני ילפותות דלעיל קמו וגם נצבו ולא נפרך רק אוקימתא דר״א ובפנים בסוגי׳ ראיתי מקצתי׳ ולא כולה עיי״ש ומה שכתבתי כאן הוא סולת נקיה בעזהי״ת.