הפרמ״ג ז״ל בפתיחה שלו לטרפות כתב וז״ל ״והנה אף שדרוסה נאמרה בפירוש ופירושו מהללממ״ס, וכדאמרן ושאר מין טרפות הם הללממ״ס, אעפ״כ לוקין עליהן שהללממ״ס כך נאמרה, דמה שנ׳ בכתוב טרפה ל״ת, כולל גם שאר טרפיות וכמש״כ הפר״ח אות א׳ וזה מבואר ממה שכתב הר״ם ז״ל בפ״ד ממ״א, דאין חילוק כלל בין טרפות ארי או נולד בה מעצמה ולוקה עליהן ודאי״ עכ״ל. הנה עירבוב דברים ראיתי כאן, שמתחלה כתיב דכך אתא ההלכה לומר דהקרא דבשר בשדה טרפה כולל גם הני זיין מיני חלאים, ואח״כ כתב דכן מבואר ממה שכ׳ הר״ם דאין חילוק, והוא סתירה גלוי׳ למה שכתב תחלה, דהרי הרמב״ם כתב דאין חילוק על איזה אופן נעשה נטתה למות, דמה דכתיב בשדה, דהיינו טרפות זאב וארי משום דדיבר הכתוב בהווה, וא״כ לא צריך שום הלכה על זה, לומר דה״ה שאר מכות העושות אותה נטתה למות שהוא בכלל טרפה אבל מה שיש לדון אם לוקין על החי״ט הוא מצד מה שכתב הרמב״ם דהטרפה המפורש בקרא היא שנטתה למות מחמת מכותיה, והוא שתהי׳ אינה יכולה לעמוד ומסוכנת, כי כן קורא הרמב״ם למסוכנת, כמש״כ שם בהלכה י״א ״בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות וכו׳״ וא״כ ההלכה שמונה והולך הני חי״ט שרובם אין בהם כלל כדי שתהי׳ נטתה למות, ובכללם גם הטלת ארס של הדורס לתוך בשר הבהמה אין זה בכלל פירוש הקרא אלא היא עוקרת הקרא ולמה לא חשבם בסוטה דף ט״ז ע״א בין הני שלשה, דהלכה עוקרת הקרא, ועיי״ש ברש״י על מה דאמרינן שם דהתורה אמרה בתער וחכמים בכל דבר וז״ל ״וא״ת אין זו עקירה אלא תוספת, איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך, ואסור להכות את ישראל בחנם״ עכ״ל, וא״כ הכא דכוותי׳, דהתורה אמרה בנטתה למות עד שאינה ראוי׳ לאדם אלא לכלב, כמש״כ הרמב״ם וההלכה מוסיף, נקב כ״ש באחד מאברים הפנימים אשר בזה הולכת ואוכלת כשאר בריאים, ומ״מ ילקה על זה, ולכן גם בדרוסה קשה כן, דהרי גם בדרוסה בעינן עד שנטתה למות, ומנין לן דבהטלת ארס בתוך בשר הבהמה ותו לא שתהי׳ בכלל טרפה האמורה בקרא. ודע דאפילו הני תלתא דמנה שם בסוטה דההלכה עוקרת הקרא, דוקא ר׳ ישמעאל ס״ל כן, אבל חכמים פליגו עלי׳ ואית להו קראי על כל הני שלשה, כן כתב רש״י ז״ל שם, וכן כתבו התוס׳ בשמעתן דף פ״ח ע״ב ד״ה שוחק, הרי דלדידן לא מצינו בשום מקום דהלכה מוסיף על המפורש בקרא ללקות עליו, והפרמ״ג שכתב דהאי הלכה יצא מן הכלל, הוא דבר זר שלא ניתן להאמר, והן אמת כי גם על דברי הרמב״ם ז״ל יש לתמוה שכתב דדרוסה מפורש בקרא ושאר מיני טרפיות מהלכה אתו, ואע״פ שכולן הללממ״ס הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בספקו ובשאר מיני טרפות יש בהן ספקן שמותרין עיי״ש בריש פ״ה מהל״ש ודברים אלו חתומים וסתומים הם, א׳) דרוסה ע״י הטלת ארס איה מפורש בקרא, דהרי גם דרוסה בתוך הני ח׳ מיני טרפיות נמנה, ב׳) סותר דברי עצמו שלפניו דברים הפרק כתב וז״ל ״כבר ביארנו בהלכ׳ מ״א שהטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טרפה אלא שדיבר הכתוב בהווה״ וכו׳ עכ״ל הרי דהכל מפורש בקרא, דדיבר הכתוב בהווה, וגם דרוסה אינה מפורשת בקרא מה היא, כי אפשר לפרשה שגורר באזנו או ברגלו או שטרפה וקרעה כדג, ובעינן ההלכה לפרש דהטלת ארס קאמר, ג׳) אם יניח דיש צד קיל בשאר מיני טרפות על דרוסה, איך אפשר ללקות על שאר המינים דהרי ללקות מלקות הוא הקולא היותר גדולה כמש״כ רש״י ז״ל שהבאתי לעיל דללקות אדם מישראל הוא לאו שיש בו מלקות דלא יוסיף להכותו, ואם מקילים בשאר טרפיות מכח שאינם מפורשים פשיטא דא״א ללקות עליהם, להקל בלאו דלא יוסיף להכותו.

אבל הט אזנך ושמע קושט דברי אמת בהבנת שיטת הרמב״ם ז״ל בענין גדול הלזה, אשר כל הבאים אחריו לא ירדו לסוף דעתו הרחבה, עד שנתקשו עליו, וזה אומר בכה וזה בכה, ולא די שלא הועילו בתירוצם כלום אלא שנתגדל על ידם, המבוכה עד שנטבענו בים הקושיות והספיקות.

ודע דכל דיני טרפות שייכים גם בהורג את הנפש לענין טרפה שהרג והורג את הטרפה וכדי שנבין דעת הרמב״ם בטרפות בהמה נעתיק עצמנו להלכ׳ רוצח לראות פסקיו שם ונשוה אותם לכאן דהנה בפ״ד ה״ג כתב וז״ל ״המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהם, אומדין אותו, אם אמדוהו לחיים נותן ה׳ דברים ונפטר ואפילו חלה המוכה והכביד ומת מחמת המכה ה״ז פטור, ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בביהא״ס וממתינים לזה, אם מת נהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלמה והלך בשוק על רגליו כשאר בריאים, משלם המכה ה׳ דברים״ עכ״ל והדינים אלו יצאו מתוך הסוגי׳ בסנהדרין שם, והוא דבעינן נפל למשכב, דכל שעומד והולך על רגליו כשאר בריאים, נפטר הרוצח מעונש מיתה ואם שוכב במשכבו אומדין אותו, אם אומדין לחיים, שאין במכה זו כדי להמית פוטרין הרוצח, אע״פ שהנרצח מת לבסוף, ונראה אנן דמהני חי״ט שאנן דנין עליהם בטרפות בהמה, אין זכר להם, והרי מוכח דאפילו הכהו מכה שיש בו טרפות כמו ניקב קרום של מות או אחד מאברים הפנימים, כל שהרופאים אמדוהו לחיים פטור המכה, אע״פ שמת מתוך האי הכאה וכן עשאו טרפה ואמדוהו הרופאים למות, כל שעמד והלך על דגליו נפטר המכה, אע״פ שמת לאח״ז ולא די בזה אלא בהורג את הטרפה פסק שם בפ״ב ה״ח וז״ל ״ההורג את הטרפה, אע״פ שאוכל ושותה והולך בשוק, ה״ז פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם עד שיודע בודאי שהוא טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימית״ עכ״ל. והנה בהורג את הטרפה לא בעינן נפל למשכב כדי שיפטור, דממעטינן הורג את הטרפה מאיש כי יכה כל נפש אדם, לאפוקי טרפה שאינו נפש שלם אלא מחסרא אבר שהחיות תלוי בו, ולכן אפילו אכל והלך בשוק כשאר בריאים, כל שהי׳ בו מכה שסופו להמיתו נפטר הרוצח, אבל לא די בזה שיהי׳ ושטו או מוחו נקוב, אלא בעינן אימוד הרופאים שלפי מעמד החכמה שבכל עת ובכ״מ דנין על האי גברא והאי מכה אם יש תעלה באדם או לא, ואם אמרו שיש רפואה למכה זו, הורגין את הרוצח אע״פ שההלכה אתא דהני חי״ט אינם חיין, הרי דאפילו להציל את הרוצח לא משגחינן על האי הלכה בטרפות בהמה לדעת הרמב״ם, ורבים מתטפשים לומר דאדם אית לי׳ מזלא שאני, והוא טעות גמור דמשום שמא הי׳ מזלא גרים שלא היה מת, נהרוג את אחינו, ולא עוד אלא דא״כ מה מהני אימוד הרופאים שלא הי׳ יכול לחיות, שמא מצד מזלו הי׳ חי ונהרג את ההרגו אלא ודאי ברור כשמש דלענין רוצח האי הלכה של חי״ט לא מעלה ולא מוריד, לא להקל ולא להחמיר, ואל תאמר דהרמב״ם מסברת עצמו חידש כל זאת, אלא הדבר מוכח ממקומו, דשם סנהדרין ע״ח ע״א אמר רבא ההורג את הטרפה פטור, והקשו בתוס׳ הלא רבא הוא דס״ל בנדה טרפה חי, ולמה יפטור ההרגו, ותירצו דמ״מ מודה שסופו למות מחבלה זו. ומי הוא זה אשר יוכל לקבל תירוץ כזה, דהוא נגד הסוגי׳ דריש א״ט, דדייק מדקתני כל שאינה כמוה חי טרפה, דס״ל לתנא טא״ח, וזאת מנ״ל כיון דגם לאידך דס״ל ט״ח, סופה שימות מחבלה זו, גם הדרשה דזאת החיה, חי אכול שא״ח ל״ת למה לא אתא שפיר גם למ״ד ט״ח, הלא שיעור של יב״ח לא נזכר כלל, ועיין היטב בחדושנו שם, דא״א לומר דהקרא אתא על ס״ט להתירו ע״י שהיית יב״ח לכן הוכיח הרמב״ם מכח חומר קושי׳ זו, דהורג את הטרפה דקאמר רבא, אינו האי טרפה של ההלכה, אשר בזה איכא מ״ד דט״ח, אלא טרפה ברוצח היינו טרפה ע״י אימוד הרופאים, ולכן גם מה שכתבו התוס׳ ר״פ א״ט ד״ה וכן לטרפה, דיש נפ״מ בעשאו חברו טרפה, וגם בהורג את הטרפה הכל נפל בבירא דלגבי רוצח אין אנו דנין עפ״י הלכה זו דטרפות בהמה אלא ע״י אימוד הרופאים הן להקל והן להחמיר ואל תשיבנו ממה דאמרו בסוגי׳ דרוב דלמא במקום סייף נקב הוה, וכן אמרו במכות ר״ע ור״ט אלו היינו בסנהדרין לא הי׳ נהרג אדם מעולם, שהיינו שואלים שמא טרפה הרג, דכל זאת אי לא אזלינן בת״ר, וא״כ ליכא חזקת שלם דאתא מכח רוב, וממילא איכא ספק שמא הי׳ נקב במקום סייף, אשר הרופאים היו אומדים אותו למיתה, אבל אחר אשר זכינו לידע דאזלינן בת״ר ואיכא לכל אדם חזקת שלם, אין האי נקב במוח או בושט מוציאו מחזקתו שהוא שלם ולא טרפה, עד שיאמדוהו הרופאים למיתה, אבל האי ההלכה דניקב הושט או קרום של מות טרפה הוה, לא מהני להציל את הרוצח, כי גם בטרפות בהמה כן הדין תורה, טרם שנדע מהלכה, והוא ממש כמו ברוצח, דלעבור על הלאו דטרפה כדי ללקות עליו מלקות, כתב הרמב״ם דבעינן נטתה למות והוא אינה יכולה לעמוד, ומחמת מכה שאין לה תרופה, ולולי ההלכה היה אומדין את הבהמה על ידי רופאים כמו שאומדין את הנרצח, ואם אמדוהו לחיים היתה כשרה, אולם אם אמדוהו למיתה אע״פ שאינה נטתה למות, אלא הולכת ואוכלת כבריאים, ניהו דאין באכילתם מלקות, אבל איסור תורה איכא מקרא דזאת החיה, חי אכול אבל א״ח ל״ת, שהוא לאו הבא מכלל עשה, וכמו ברוצח דלגבי הורג את הטרפה אפילו אינו נפל למשכב, כל שאמדוהו למיתה, ההרגו פטור, ה״ה דאסור לאכול מבהמה כזו, דחי דוקא אכול, אבל כל שאינה חי, אלא סופה למות ל״ת, אבל גם זאת רק ע״פ אימוד הרופאים בכל בהמה לפי מה שהיא ולפי המכה שיש בה, כך מתפרשים הכתובים בלי ההלכה, אמור מעתה דהאי הלכה שעשתה כללים קבועים כדי דלא ליבעי אימוד הרופאים כמו ברוצח, אין זה פירוש הקרא אלא חומרא על מה שכתב בקרא המתפרש שפיר בלי ההלכה, ואיך אפשר ללקות על הלכה כזו, וכן כתב הרמב״ם בסה״מ שלו, דעל חי״ט לוקין רק מדרבנן, ועל חנם נדחק הפר״ח ז״ל בדבריו וקובל על הריק״ש דמקיל בטרפות מה״ט, כי האמת בדעת הרמב״ם כן הוא, והתפארת ישראל על המשניות, הביא ג״כ האי סה״מ להרמב״ם, וכתב עליהם דגירסא דינקותא הי׳ שחזר מהם בחבורו יד החזקה, ואני רואה כי נהפוך הוא כי בחבורו יד החזקה מבואר שיטתו זאת, דאין לוקין על החי״ט מן הלכות שונות, והרי כאן במקומו בהלכה ט׳ כתב ״וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה, וא״א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, ובהל״ש יתבאר איזה חולי עושה אותה טרפה ואיזה חולי אין עושה אותה טרפה״ עכ״ל הרי ברור מללו דענין הכתוב הוא דנטתה למות וגם אין תרופה למכתה, ואז אם קדם ושחטה לוקה על לאו זה דטרפה, אבל מכאן אמרו חכמים, דאפילו אינה נטתה למות, אלא שהמכה היא מכה שסופה למות על ידה נמי טרפה יקרא, וזאת סמכו על הקרא דזאת החיה, חי אכול שא״ח לא תאכל, ובזה אין כאן מלקות אפילו אם הי׳ אימוד הרופאים בכל פרט ופרט כיון שהולכת ואוכלת כשאר בריאים ואין כאן נטתה למות, ועל האי איסור עשה אתא ההלכה להחמיר שלא נדון ע״פ אימוד הרופאים בכל פרט ופרט אלא העמידה כללים קבועים, ואלו יתבארו בהלכות שחיטה, ודעת לנבון נקל דהעמיד כללים קבועים בכל מיני בע״ח ובבחור וזקן חלוש וגבור, זאת א״א להיות בנוי על חכמת הרפואה, כי החכמה והשכל הבריא מכחיש את זאת, כי אין לדמות מכה למכה ולא מוכה למוכה ומין למין, שיהי׳ הכל שווין בה, אם לא שנקח הקצה האחרון, למשל אם נאמר דבחסר הלב או הריאה וכדומה אין שום בע״ח יכול להתרפא, אבל האי הלכה ע״כ לא להקל אתא במקום שהי׳ אימוד הרופאים למיתה אלא להחמיר על אימוד הפרטי ע״י הני כללים, וכאשר עינינו רואות דנקב משהו פוסל כמעט בכל אברים הפנימים, ושבר עצמות באברים החיצונים, דברים שמתרפאים מעשה בכל יום הן באדם והן בשאר בע״ח, וכאשר צווחו חכמים שהשיבו לרבי דאמר סימן לטרפה שלשים יום, והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ובכל זאת כתב הרשב״א ז״ל בתשו׳ סי׳ צ״ח דאפילו מאה עדים לא נאמין נגד קבלת חז״ל דטרפה א״א דברים כאלו לא הי׳ יכול הרמב״ם ז״ל, החכם השלם בפרט בחכמת הרפואה לקבלם, אלא סבר דהני כללים אתו להחמיר עד קצה האחרון, שלא לסמוך על אימוד הרופאים בטרפות, והעלה כללים (מאקסימען בטעאריע) ולא שיהי׳ כן באמת שכל נקב מחט סדקית בושט או בריאה ממית את כל בע״ח בלי הבדל ובלי שימצא תרופה למכתו זו, אלא דהני תנאי ואמוראי דפליגו בט״ח וא״ח כך הוא, דמ״ד ט״ח ס״ל כיון דאתא ההלכה לקבוע כללים, שוב אין לנו להתיר ספק טרפה ע״י חיות של שלשים יום או יב״ח, כיון דאנו רואין שגם הודאי טריפה חי, מה מהני החיות נגד ההלכה שקבעה נקב בריאה לטרפה, אבל המ״ד דמהני שהיית יב״ח לספק טרפה סובר, כיון דסכ״ס האי הלכה נבנית על הקרא דזאת החיה ניהו דבודאי טרפה אין לזוז מן ההלכה דאתא להחמיר על ידי קביעת הכללים, אבל בספק טרפה הדרינן על שורש האיסור, שאסרה התורה בקרא דבעינן א״ח, ומכשרינן האי ס״ט ע״י שחי יב״ח, ותדע שכן הוא דהרי ביתרת או חסר מתולדה גם הרשב״א באותו תשובה אזיל ומודה, דיכול לחיות כחול ימים, ומ״מ מסיק הש״ך ז״ל בסי׳ נ״ז סקמ״ח, דגם באלו בספק יתר או חסר מהני שהיית יב״ח להתיר עיי״ש, וע״כ הטעם כמש״כ ועפ״י הקדמות מילין אלו נבוא לפרש דברי הרמב״ם בריש פ״ה מהל״ש, דתחלה כתב ״שטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טרפה אלא שדיבר הכתוב בהווה כגון שטרפה ארי וכו׳״ עכ״ל הנה לא הזכיר כאן דרוסה, כי בתיבת טרפה, לא נשמע הטלת ארס שעל שם זה נקרא האי טרפות דרוסה, כי שם טרפה על קריעה ושבורה וכדומה נאמרה, גם ממה שכתב הרמב״ם דבעינן נוטה למות, מוכח דאין בלשון טרפה הטל ארס, כי הלא בשביל שהטיל הדורס טפת ארס בגבו של שור ותו לא מידי, אינו נוטה למות כידוע, ותדע עוד, שהרי כתב אח״כ בהל׳ ב׳ ״ויש שם חלאים אחרים וכו׳ ושמונה מיני טרפות נלממ״ס ואלו הן, דרוסה וכו״׳ הרי דמונה דרוסה בין החלאים אחרים שניתוספו מהלכה, וע״כ דהאי טרפה האמורה בתורה אינה הטלת הארס, אלא טרפה כמשמעו עד שנטתה למות וע״ז קאמר שטרפה ע״י חית היער לאו דוקא, אלא שדיבר הכתוב בהווה, דה״ה אם נטרפה בבית ע״י סיבה אחרת, וכן מבואר הדבר בפ״ד ממ״א, דהאי מה לי, לאו אדרוסה אלא אטרפה קאי, כי כן כתב שם ״וכשם שלא תחלוק וכו׳ כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה וכו׳ עכ״ל הרי לא מדרוסה של הטלת ארס דיבר, אלא מטרפתה חיה ושברתה שהיא המפורש בקרא, ובין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה וכו׳ וע״ז קאמר דדיבר הכתוב בהווה, דכיון דסכ״ס נטתה למות, מה לי אם ע״י טרפת ארי, או ע״י נפילה מן הגג, או ע״י זריקת חץ בלבה או ריאותה, אבל הטלת ארס שאין בזה נטתה למות, אינו מפורש בקרא כמו נקיבת הקוץ, ועל שניהם אין בו מלקות, משום דאתו מהלכה, וקאי לפרש את הקרא של זאת החיה שאינו חי לא תאכל שהוא רק איסור עשה בלבד, ולא לאו שיש בו מלקות, אבל מה שכתב בהל״ש שם אח״כ ואע״פ שכולן הללממ״ס הן הואיל ואין לך מפורש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו׳ הכי מתפרש, דאם נאמר דהאי הלכה לפרש הקרא דבשר בשדה טרפה אתא ולומר, דהאי טרפה ע״י שמטיל ארס מן אצבעותיו, ובין נטתה למות או לא טרפה יקרא ואסורה בלאו זה, שוב הני זיין שארי מיני טרפות, נפלו בבירא, כי תו א״א לומר האי מה לי ודיבר הכתוב בהווה, דהאי מה לי אין לו מקום אלא אם לא מתפרש האי טרפה דקרא מה היא, אלא שטרפה עד שנטתה למות, אז שייך לומר מה לי ארי ומה לי קוץ או חולי, כל שנטתה למות ע״י מכה בכלל טרפה הוא, ומשום דדיבר בהווה, כתיב בשדה, כלומר ע״י תיתי השדה, אבל אי נפרש כל שהטיל, ארס טרפה, בין נטתה למות ובין לא, איך נאמר דה״ה כל שנקב ושטה או ריאותה נמי הדין כן, אתמהה ועיין בלב ארי׳ ריש פא״ט שכיוון לסברה זו, אלא שהוא כתבה למ״ד ט״ח, אז ליכא האי מה לי, אבל למ״ד טא״ח שפיר איכא האי מה לי, וממילא ראה מקצתו ולא כולו להבין שיטת הרמב״ם, אבל זה ליתא, דכל שאנו מעמידין כללים קבועים בלי תנאי דבעינן נטתה למות, הרי הוא גזה״כ להטריף כל שנעשה מעשה זו בלי השקפה על פעולתה, וא״כ הלא גם למ״ד טא״ח, אין הטרפות תלוי בחיות דכל שניכר בבע״ח אחת מן הני מיני טרפיות לעולם טרפה, בין חי ובין א״ח, וכל פלוגתתם הוא בס״ט אי מהני שהיית יב״ח אבל התורה לא דיברה מזה בקרא דבשר בשדה טרפה, אם נפרש דטרפה דקאמר על מעשה ידועה כיוון, דהיינו הטלת ארס בלי שום תנאי אחר, וא״כ מנין לנו על מעשה אחרת נמי לומר דהתורה אסרתה, ולכן כתב הרמב״ם ז״ל בחכמות אלקות שבו, שהני זיין מיני טרפיות קילו, מן מין החית שהיא דרוסה אע״פ שכולן כחדא הללממ״ס הם, כי גם על דרוסה בעינן הלכה כמו אשארי, דטרפה כתיב ולא דרוסה, אלא דאם נאמר דהאי הלכה לפרש הקרא אתא, דע״י הטלת ארס נעשה טרפה, אפשר ללקות על דרוסה משום דהלכה מפרש דטרפה דקאמר ע״י הטלת ארס קאמר, אבל שוב הני שארי מנ״ל, דאפילו נאמר דארי מצי ג״כ לנקב האברים הפנימים קודם שהרגו, דזאת עכ״פ מלתא דלא שכיחא כלל דכל שאר מיני טרפיות שכיחים יותר ע״י שאר סיבות קוץ וחולי כמובן, ולמה דיבר הכתוב מטרפת חית השדה, ולכן קאמר דבדרוסה החמירו יותר, דדרוסה אפשר להסמיך על הקרא, אבל שארי מיני טרפות אין להסמיך כלל, אבל באמת גם על דרוסה אין אנו לוקין כיון דלא נחלק הני ח׳ מיני טרפות אלא אומרים דטרפה המפורש בקרא אינה דרוסה דוקא, אלא כל שעשתה נוטה למות בלי השקפה על מעשה מיוחדת, וזאת רגיל להעשות ע״י זאב וארי, כי ע״י קוץ וחולי לא שכיח שתעשה נטתה למות, אם לא כמש״כ הרמב״ם שם, בנפלה מן הגג או בזרק חץ לתוך לבה וריאותה, וסיבות כאלו רחוקות מן המציאות הן, נגד טריפת הזאב בתוך עדרי צאן שהוא מעשה בכל יום, וממילא דהלכה של הני ח׳ מיני טרפיות בלי השקפה על נטתה למות, תוספת על הקרא הוה, ואין להן אלא דין של ד״ס שאין לוקין עליהן, הן דרוסה והן אינך, ולכן לשאר דיני תורה לא משגיחין בהלכה זו כמו שהראתיך בדיני רוצח, דלא מהני האי הלכה לא להקל ולא להחמיר כפי מה שפסק הרמב״ם, וכמוכח מתוך סוגי׳ הש״ס בסנהדרן.

ועתה אביא לך כהנה וכהנה פסקי הרמב״ם, שכולם מעידין עדות מכוונת על זה, הרמב״ם בהלכ׳ איסורי מזבח פ״ב ה״י כתב בטעם דפסול טרפה לקרבן מקרא דהקרבהו נא לפחתיך, וכתב הכ״מ שם דמשום דס״ל דמן הבקר להוציא את הטרפה הנאמר בגמ׳, אינו אלא אסמכתא, והשעה״מ בפי״א מהל״ש תמה עליו דדבר זה לא ניתן להאמר עיי״ש, אבל ק״ז בעהחת״ס ז״ל ביו״ד תשו׳ ע״ב רוה״ק דיבר בו בכתבו, דהרמב״ם סובר דמקרא דמן הבקר אין למעט אלא טרפה המפורש בקרא, דהיינו דרוסה, ולא שאר המיני טרפות דאתו מהלכ׳, ולכן בעי קרא דהקרבהו נא לפחתיך, ומסיים שם, דאפי׳ לא נתכוון הכ״מ לזה, אבל הדברים בעצמם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת, עכ״ל הטהור, ופלא כי לא חלי ולא הרגיש שמתוך דבריו יוצא מפורש דאין לוקין על שאר מיני טרפיות חוץ מדרוסה, דאם לענין פסול קרבן, נחלק בין המפורש בקרא לשאר מיני טרפות הבאים מהלכה, מכש״כ דלא מצינן ללקות עליהן, דאסור להכות אדם מישראל בלאו, כמש״כ רש״י סוטה שהבאתי לעיל, אלא דגם הוא ז״ל עמד באמצע הדרך ולא הגיע בענין זה עד תכליתו כי יאמר החת״ס ז״ל דאם זרק חץ בלבה גם כן לא איתמעט להקרבה מקרא דבן הבקר, הלא הרמב״ם כתב ע״ז, מה לי טרפה ארי ושברתה, מה לי זרק חץ בלבה ונטתה למות, וע״כ מודה דבמכה הנטתה למות, כך לי הסיבה, וא״כ בדרוסה נמי אם אין נטתה למות מנין לנו, דהרי א״כ אתה אומר דגם בדרוסה בנטתה למות מיירי, אבל בלא נטתה למות צריכין ההלנה על דרוסה כמו על שאר טרפיות, כי הטלת ארס אינה מפורש בקרא, והדברים ברורים כשמלה דעל החי״ט של ההלכה ודרוסה בכללם בעי הרמב״ם קרא דהקריבהו נא לפחתיך לפסלן לקרבן, וקרא דמן הבקר דממעט את הטרפה, היינו הנטתה למות מחמת מכה יהי׳ איזה שיהי׳, וכמו בהורג את הטרפה דפטור דלא קאי על החי״ט של ההלכה. עוד זאת בחו״מ סי׳ רל״ב סעיף י״א פסק המחבר ״המוכר בהמה לטבחה ושחטה ונמצאת טרפה וכו׳ הוה מק״ט וצריך להחזיר לו הדמים״ עכ״ל, וכ׳ שם הנתיבות, דהאי מצות ״לטבחה״ בטור ליתא, דאפילו מכרה סתם נמי הוה מק״ט, דטרפה א״ח ואף לחרישה או לגדל ולדות אינה ראוי׳, אבל המחבר דנקט שמכר לטבחה דוקא, משום דפסק בסעי׳ שאח״כ, דגם בנמצא טרפה מחמת סירכא חוזר נמי המקח, וזה אינו אלא ספק טרפה, לכן כל שלא לקח בפירוש לטבחה, מצי המוכר טוען, הביא לי ראי׳ דטרפה ולא היתה ראוי׳ להחרישה, עיי״ש, ולא אוכל לקבל דברים כאלו, וכי בשביל הסעיף שאח״ז כתב כאן המחבר דין שקר, להטות משפט, ולכתוב דדוקא במוכר לטבחה הוא מק״ט, ולא במוכר סתם, הא חדא, שנית הלא המחבר לא מדעתיה דנפשי׳ כ׳ האי לטבחה, אלא העתיק בזה לשון הרמב״ם, והרמב״ם לא הזכיר כלל דין זה דטרפה מחמת סירכא נמי הוה מק״ט ואע״ג דהב״י שם כתב דמסתימת לשון הרמב״ם משמע דבכל טרפות שנמצא הדין כן, אפילו אם נניח לו שכן הוא, אבל היינו מפני שמכר בפירוש לטביחה, אבל איך נאמר דמשום הכי נקט הרמב״ם האי לטבחה דלא נזכר בגמרא, כדי שנדע האי דין, שבאמת הוא פשוט אין בו חידוש, דפשיטא דכל שמכרו לאכילה ראוי׳ לאכילה בעינן, ולעומת זה יקלקל את עיקר הדין דאפילו בלא מכר לטבחה נמי חוזר המקח, במצא טרפות גמורה, ולא עוד אלא דהרמב״ם כתב שם וז״ל: ״המוכר בהמה לטבחה וכו׳ ומכאן אתה למוד שהמוכר דבר שהי׳ בו מום, ועשה הלוקח בו מום אחר וכו׳ כגון זה, ששחט את הפרה פטור וכו׳״ ואיך הוכיח הרמב״ם דין זה מגמ׳ דלא הזכירה שמכר לטבחה וי״ל דמיירי במוכר סתם ונמצא טרפות גמורה, ואז לא קלקל הלוקח מידי במה ששחטה, דהרי אינה ראוי׳ רק לאכילה ולא למלאכה, והוה כמו שוחט את המסוכנת דמקרי מתקן ולא מקלקל, כי בכל יום ויום מתכחשות והולכות ומתמעט שוויה, ואיך נשמע מזה בעושה מום מוחלט במקח שיכול לתבוע ממנו מעות שנתן וההפסד של המום יהי׳ מוטל על המוכר, אלא ע״כ טעמא של הרמב״ם, במה שכתב לטבחה, דאל״כ אפילו מצא טרפה ודאי מחי״ט אין כאן מק״ט, דהאי הלכה לא נאמרה לדון על פיה שאר דיני תורה וכמו שכתב הרמב״ם בהורג את הטרפה, כל זמן שלא אמדוה הרופאים מוקמינן אחזקת שלם ונהרג הרוצח, אפילו הי׳ הנרצח ניקב קרום של מוחו וכדומה, ה״ה ומכש״כ דמהני האי חזקת שלם דבהמה, דלא נבטל המקח מחמת הני טרפיות של ההלכה, ולכן מה ששחטה הוא מום גמור, דבחזקת שלמה ובריאה חזקתן.

ואלו הייתי רוצה להראות לך עוד כמה גדלה השערוריה בין האחרונים, ולאיזה החלטות שונות הגיעו, ע״י שלא ירדו לסוף דעתו של הרמב״ם בזה, הייתי צריך לחבר חיבור מיוחד לזה, אבל עוד דוגמא אחת אביא והמה דברי הדגול מרבבה ז״ל ריש הלכ׳ טרפות, כתב ליישב מה דפסק הרמב״ם כעולא וכרכיש דנראה כסתירה, דהרי עולא אתא לאפוקי דרכיש כדאמר בגמ׳, דקשה למה לי הלכה על דרוסה המפורש בקרא, וגם אאינך, הלא משה רבינו בחכמת הטבע הי׳ יכול לידע איזה מכה מצי לחיות ואיזה לא מצי לחיות, וע״כ דלהכי אתא ההלכה, דאפילו אם אירע שחי יב״ח מ״מ טרפה הוה, אבל לקותא דרכיש דלא אתא בהלכה, מהני יב״ח להכשירו, אבל תוך יב״ח אסור גם לעולא, דכל שא״ח ל״ת עכתד״ק.

יפה כתב הגאון, דכל שקבע לנו ההלכה כללים קבועים מה לנו אם חי או לא כל שניקב ושטה או ריאותה טרפה אפילו אלף שנים יחי׳, ולוקין על אכילתו משום אוכל טרפה, אלא דא״כ מנ״ל דמשום אינה חי אסרה התורה את הטרפה, מה יאמר, דהכי כתיב חי אכול ורק א״ח ל״ת, ולדעת הרמב״ם והמכילתא קרא דבשר בשדה טרפה בעצמו מדבר בנטתה למות, או מלכלב תשליכון אותו, או מדאיתקש טרפה לנבלה דטרפה תחלת נבלו, ואם כן הוא הרי האי הלכה סותרת ועוקרת הקרא וע״כ צריך להודות דלאחר שחי יב״ח א״א ללקות, אבל מהני ההלכה עכ״פ לאיסורא, ובתוך יב״ח מהני למלקות, ואי שמא היתה חי, רוב פעמים א״ח, ואי דשמא רק לתוך יב״ח ולמלקות אתא, ולא לחדש איסור אלאחר יב״ח, א״כ למה לי הלכה הלא משה רבינו מסתמא הי׳ חכם הכולל בכל מיני חכמות וממילא גם בחכמת הרפואה, והי׳ ידע להמציא הני כללים מכח חכמתו אלא ודאי אתא ההלכה לחדש איסורא אלאחר יב״ח שטרפה מ״מ, ויאמר נא הגאון, מנא ידע דמשה היה רופא כל בשר, הלא בגמ׳ בשמעתן אמרינן וכי משה קניגי או בלסטרי היה, ועוד אשאלה ממנו, וכי מנ״ל דבאמת הני יח״ט לא משה מפי עצמו אמרן, דהא דאמרינן אלו ח״י טרפות נאמרו לממ״ס, הכוונה דכיון דמקובלים בתוך האומה דאלו טרפות בבהמה, ע״כ הללממ״ס המה, וכמו דאמרינן בש״ס פעמים אין מספר, דלאחר דטרח למצוא דרשה מקרא, על איזה הלכה, ולא עלתה בידו, מסיק אלא הלכתא גמירי לה, אבל דבר שהי׳ ראוי להאמר מפי משה עצמו, ולא צריך הלכה כדעת הדגמ״ר, עד שאם נאמר דאתא הלכה עליו, צריכין לדחוק ולומר דהלכה מחדש לן גזה״כ נגד השכל, לאסור בע״ח בריא ואולם שנתרפא רפואה שלמה, שמ״מ תאסר, מהיכי תיתי נאמר כן, ולא נאמר דבאמת ממשה קבלנו הני כללים, אבל הוא לא קבלם מסיני אלא מחכמתו המציאם. אבל האמת כתבנו לעיל דכללים כאלו אינם מתאימות עם החכמה כלל, כי חכמת הרפואה לא תעמיד כללים קבועים על כל מיני בע״ח אדם ובהמה צפור השמים ודגי הים. ועל ילד קטן וזקן וגבור באמצע שנותיו, אין זה מדרכי החכמה, וכמו בשאר שיעורי התורה שיעור גדלות בזכר ונקבה ושיעור יתובי דעתי׳ באכילת ככותבת, דהחכמה מחלקת בין האישים והמאכלים, עיין גיטין סוף המסכתא, ויומא בפ׳ יוה״כ. וכן הוא כאן דהני כללים המה ע״כ מהלכה ולא מחכמת אדם, ומלקות א״א ללקות עליהם משום דבעינן נטתה למות כדי ללקות, כמו שביארנו למעלה, ויתר ביאור הדברים תמצא בחדישנו מפוזרים, כמו לסתור כל הני ראיות שהביא הפר״ח ז״ל דלקמן על החי״ט, וכדומה.

אבל עוד זאת עלי לבאר כי בנטתה למות מחמת מכות שהיא המפורש בקרא בעינן דוקא מכה שאין לה תרופה דאל״כ הרי תחזור לאיתנה, ואין סופה למות, אולם בנטתה למות מחמת מכות ופצעים שונים ושפיכת דם עד שנעשית גוססת בלי שיהי׳ חסרון אבר מיוחד שהחיות תלוי בה, מה דינה של זו. והנה באדם פליגו בזה בסנהדרין דף ע״ח ע״א ריב״י ורבנן בגוסס בי״א דלריב״י ההרגו חייב כמו בגוסס בי״ש ורבנן סברו דפטור כמו בהורג את הטרפה, וממילא דה״ה בבהמה אי ע״י הכאה חיצוני׳ נעשית גוססת דלריב״י דמדמה לי׳ לגוסס בידי שמים הרי זו כשרה כמו מסוכנת דעלמא, אבל לרבנן דמדמה לי׳ לטרפה גם בבהמה כהג״וו אסורה. אבל מלקות ודאי ליכא כיון דרק מטעם רוב גוססין למיתה קאתינן עלה, דהרי לרבנן שם כולן פטורין והתוס׳ הקשו שם למה לא יתחייב מי שעשאו גוסס ודבריהם צע״ג, כי האמת הוא דבלא אימוד הרופאים ע״ס רוב בעלמא אין הורגין ולא מלקינן, אם לא על רוב דאיתחזק ובמ״א הארכתי בזה. וזה הוא לדעת הרמב״ם ז״ל ענין נפלה מן הגג דבעינן שהיית מעל״ע דלא כמו שסברו רש״י ותוספת דלצאת מידי חשש ריסוק אברים בעינן מעל״ע והוא יוצא מכלל שאר טרפיות דמתברר תוך מעל״ע, ועוד דהחיות מצלת ודלא כשאר טרפות והכל גזה״כ, אלא דלדעת הרמב״ם ריסוק אברים הוא טרפות הניכר כשאר טרפיות, אבל גם בלי ריסוק כל שאינה יכולה לעמוד ע״י הנפילה אפילו אין כאן ריסוק אבר מיוחד, אבל יש כאן גוססת בידי אדם אסורה, דכל הכאה או נפילה נדון כמו ע״י אדם כמובן. וזאת לרבנן דריב״י הוה כטרפה לענין רוצח, וה״ה לענין טרפות בהמה, ולזה צריכין שהיית מעל״ע דבזה יצאה מכלל גוסס בידי אדם ונעשית גוססת בידי שמים, ולכן תראה שהרמב״ם במ״א פ״ד הי״א, אחר שכתב דין הטרפה, כתב ״בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות״ וכו׳, הרי זו מותרת ולמה נטה ממה שמיירי עד עתה, מבהמה שנטתה למות מחמת מכותיה, אלא שאין בה חסרון אבר, אלא ודאי דהיא אסורה כטרפה אלא שאין לוקין ע״ז מטעם דשמא תתרפא, כיון דאין כאן חסרון אבר אלא חולשה כללית, ואין עונשין על רוב גוססין למיתה ורש״י ותוס׳ היו סוברין דהיינו טרפות של נפלה מן הגג שבא בתוך הח״י של ההלכה, ולכן נדחקו מאד בפירושו, שהתוס׳ כתבו בסוגי׳ דמסוכנת דנפולה הוה כמחסרא אבר, וממילא צריכין לומר דלא די שהוא משונה משאר טרפיות שאין כאן חסרון אבר, אלא דכל שחי מעל״ע, חוזר להכשרו וכן כתב רש״י במשנה דריש א״ט דגזרות ההלכה כך היא, דשאר טרפיות יכולים לחיות עד יב״ח וזו רק עד מעל״ע, ושאר טרפיות אינם חוזרין להכשרן אע״פ שחי יחי׳, אבל נפולה חוזרת להכשרה אחרי מעל״ע, וכל זאת לא ניחא לי׳ לרמב״ם, אלא דהאי טרפות שהוא גוסס אינו מן החי״ט של ההלכה, אלא מן הטרפה המפורשת בקרא, דהרי כל שנטתה למות ע״י הכאה חיצונית אע״פ שאין בה חסרון אבר דינו כטרפה לרבנן דריב״י, ולריב״י דגוסס בי״א כגוסס בי״ש, באמת כשרה מטעם גוססת, ומטרפות זו שפיר יצאה אחר שהיית מעל״ע דכל טרפות של גוסס בי״א, אינו אלא אם מת תוך מעל״ע, אבל לאחר מעל״ע דינו כגוסס בי״ש, ודבר בה נלמד מדין עבד כנעני דאמרה תורה, אם מת ת״י נקום ינקם ואם יום או יומים (שהיא מעל״ע כדרשת חז״ל) יעמוד לא יוקם. הרי כל שמת מחמת הכאה תוך מעל״ע, מת ת״י קרינן ביה וחייב עליו, אבל בשהה מעל״ע ומת אח״כ, כמת בי״ש חשבינן לי׳, אע״ג דהוה בהגרמתו, ושפיר נשמע מזה לנידון דנפולה דכל ששהתה מעל״ע יצאה מכלל גוססת בי״א, וכל זאת אין ענינו כלל לחי״ט של ההלכה, אבל מה דאתא בהלכה היא, דכמו דהלכ׳ הוסיפה שאר מיני טרפיות, אף שאינה נטתה למות כך הוסיפה על טרפות נפולה שהיא נטתה למות ע״י הכאה בלי חסרון אבר, שאם יש בה ריסוק הניכר באבר אסורה, אע״פ שאינה נטתה למות כלל, ועל טרפיות זה אין כאן חולק, דאפילו ריב״י מודה לו, אבל לדעת רש״י ותוס׳ ע״כ ריב״י מחולק על האי טרפיות של נפולה שאין בו חסרון אבר דלדידי׳ גוסס בי״א כגוסס בי״ש, וזאת הוו״ל להשמיענו בפ׳ א״ט, כי כפי הנראה כל החי״ט של ההלכה אין בהם חולק ואם תרצה לעמוד על עיקרן של הדברים תעיין בחדושנו בסוגי׳ דנפולה ותראה נפלאות.

ואחרי שהודעתיך את כל זאת תבין ג״כ למה קבע הרמב״ם כל דיני החי״ט בהל״ש, ולא ביאר אותן בהלכ׳ מ״א ששם הי׳ מקומן, אי הי׳ סובר הרמב״ם שהמה ביאור של הלאו דבשר בשדה טרפה, אבל הרמב״ם סובר דהאי הלכ׳ הוא תוספת על המפורש בקרא, וסמכוהו אקרא דזאת החיה, דרך אסמכתא ולא היתה נאמרה במדבר אלא נתחדשה עם האי הלכה שקיבל ר׳ ישבב מר׳ יהושע שמקצת פיסול בסימנים הוה פסול בשחיטה והוא מרומזת בקרא דכאשר צויתיך בסיני, דהיינו אז כשנצטוו על שחיטת חולין אבל בשחיטת קדשים במדבר לא היתה השחיטה נפסלת במקצת הסימנים, וכאשר ביארנו באריכות בעיקרים הקודמים דכיון דהנחירה היתה מכשרת במדבר והשחיטה בקדשים עבודה היתה, ולמה יפסל במקצת נחירה עיי״ש, ומה״ט נמי מתחיל התנא בנקה״וו ופסה״ג שלא כסדר הילוך הבהמה, כי הני חי״ט נתחדשו עם האי הלכה דנקה״וו פסה״ג פסול בשחיטה הוה אשר ר״ע לא היה רצה לקבלה לענין טומאת נבלות וכאשר ביארנו הכלל במקומו ולכן סידרם הרמב״ם כולם בהל״ש ועיין לקמן ע״ה ע״א דקמבעי נולדו סימני טרפה בדגים מהו, אליבא דר״ע לענין טו״א דאמר כל שאינם יכולין לחיות, דשמא דוקא בבהמה דאית במינה שחיטה אמרינן טא״ח, ורש״י נראה דגרס שמא בדאית במינה טרפות וכן גרס השטמ״ק בגליון ש״ס ווילנא, והוא פלא, דמ״ש דג מקרטע, משאר חלאים שאינו יכול לחיות, אלא ודאי דהכי פירושא דג מקרטע דהוא נטתה למות וגוססת כפרש״י דמפרפר פשיטא דמקרי אינו יכול לחיות אבל סימני טרפה כמו ניקבו הדקין כפרש״י שהוא חי״ט של ההלכה, דנתחדשו רק במינים הצריכין שחיטה בדקדוקי שחיטה כמו נקה״וו, לא מקרי אינה יכולה לחיות לגבי דגים, דבעינן דוקא כטרפה האמורה מפורשת בתורה כמו שהיתה במדבר והרי לך מפורש הדבר כשמלה, והבן את זאת ותדע עוד דבריש הל״ש מונה הרמב״ם המצוות המבוארים בהלכתא זו כדרכו בכל ההלכות, ומונה חמש מצוות, ג׳ מצוות עשה, וב׳ מצוות ל״ת, לשחוט ואח״כ יאכל שלא לשחוט אוא״ב, לכסות דם חיה ועוף, שלא ליקח אם על הבנים, לשלח האם אם לקחה, עכ״ל, ואיך השמיט שלא לאכול בשר טרפה, אשר זיין פרקים קבע לביאור האי לאו דטרפה בהל״ש, ולמה לא ייעד הלכתא מיוחדת לטרפות הכי יש עוד מקום להסתפק בדעת הרמב״ם, דאין אלו ביאור של הלאו המפורש בקרא, אלא ביאור ההלכה שנתחדשה עם האי הלכה דכל פיסול במקצת השחיטה פוסלת, ואקוה שכל מי שאוהב האמת יודה כי כוונתי האמת בדעת הרמב״ם ז״ל, אע״פ שדעת הראשונים והאחרונים אינו כן, לא יכולתי לכבוש מלהעלות על הכתב מה שלפע״ד נראה אמת לאמיתו בס״ד.