דף ק׳ ע״א גמר׳ וליבטול ברובא, ברי׳ שאני, וכתבו התוס׳ בד״ה ברי׳ שאני ודבר שאינו ברי׳ ולא חתיכה ראוי׳ להתכבד בטל ברוב, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכן הוקבע ההלכתא בשו״ע סי׳ ק״ט, אלא שיש פלוגתת הראשונים הרשב״א והרא״ש ז״ל אי שרי לחד גברא לאכול שלשתן. ולא חשו הטור ובעלי שו״ע לשיטת הראב״ד ז״ל המובאת ברשב״א ז״ל, דגם יבש ביבש בעי ס׳, וליבטול ברובא דקאמר בגמ׳ הכוונה ברבייה ע״י ס׳ ואע״פ שהב״י כתב דכן נראה דעת רש״י ורמב״ם ז״ל. והראש יוסף ז״ל כתב דלא מצא כן ברש״י. ואני אומר דאלו הי׳ נחתו וירדו לסוף דעתם של רש״י ורמב״ם ז״ל, ודאי דהיו פוסקים כמותם בפרט לחומרא. דהרי ביארנו למעלה דשיטת רש״י ורמב״ם ז״ל לענין זה שווין דעיקר קביעת שיעור ס׳ הוא על תערובות מב״מ, וכמו תרומה במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים, כן כל שאר איסורי תורה בס׳ במב״מ וסמכוהו על קרא דזרוע בשלה, וע״כ טעם חז״ל להצריך יותר מחד בתרי, משום דאחרי רבים להטות רק בקושי התירה התורה והצרכו ס׳ ק׳ ומאתים כדי שיבוטל האיסור בעוצם מיעוטו, לא בטעמא דהרי במב״מ בלא״ה ליכא טעמא, אלא שאין העין עומדת עליו כמש״כ הרמב״ם ז״ל, והוא בכמות שאין הריבוי ניכר, הכל כמו שביארנו למעלה, וא״כ פשיטא דאין חילוק בין לח בלח ליבש ביבש, וכמו בתרומה וערלה דלכ״ע גם ביבש ביבש בעינן ק׳ וק״ק, ה״ה בשאר איסורין בס׳ דאין חילוק. כי רק לשיטת התוס׳ דעיקר שיעור ס׳ על אינו מינו הוקבע, ומשום דבס׳ שערו דתו לא נרגש הטעם, ובמב״מ רק משום אינו מינו גזרו להצריך ג״כ ס׳, אז שפיר מחלקים בין תערובות לח ליבש, אבל לשיטת רש״י ורמב״ם ז״ל אין כאן מקום לחלק כלל. ומאחר שכפי שביארנו למעלה שיטת הרמב״ם ז״ל היא המחוורת וגם רש״י ז״ל בפירוש הסוגי׳ נטה עליה עכ״פ בזה דשיעור ס׳ על מב״מ הוקבע, ונלמד מזרוע בשלה לא ידעתי איך נוכל להקל נגדם. ולפי ביאורינו דלעיל דלדעת הרמב״ם ז״ל משנתנו באמת לא סברה שיעור ס׳ בשאר איסורין רק ק׳ בתרומה וק״ק בערלה דהרי לא נזכר שיעור ס׳ לא במשנה פ״ב דערלה ולא הכא, רק שיעור כבשר בלפת באינו מינו והוא הרבה פחות מס׳ ובגיד בגידין בנ״ט כשיעור בשר בלפת, והוא כדי שלא תחלוק בין השיעורין ממש כשיטת התוס׳, אלא דאנן ס״ל כבריית׳ דריב״ל משום בר קפרא דבשאר איסורין מצאו חז״ל ג״כ סמך להצריך במב״מ ס׳, כמו שמצאו בתרומה סמך על מאה, מקרא דאת מקדשו ממנו, וא״כ הוא, פריך שפיר על תנא דמשנתינו, וליבטול ברובא וברובא ממש דביבש ביבש ליכא טעם להצריך שיעור של אינו מינו וכדעת התוס׳ וכן מתפרש מה שהביאו סוגי׳ דב״מ דף מ״ב דקאמר על מעשר דבטל ברובא, והיינו לפי סברת תנא דמשנה, אבל אנן דבעינן ס׳ במב״מ מעיקר הדין, שוב ממילא גם ביבש בעינן שיעור זה, והראב״ד ז״ל דנדחק לפרש דברובא דקאמר בגמ׳ ברבייה קאמר, הוא משום דמסתמא בשיטת רש״י ז״ל אזיל, דס״ל דבנ״ט קתני במתני׳ היינו ס׳, ושיעור דכבשר בלפת הוא דוקא על גיד בירך נאמר, וא״כ גם התנא דמשנה סובר דבעינן ס׳ במב״מ, ולישנא דנ״ט מושאל ואינו מדוקדק, וכמש״כ למעלה בשיטת רש״י ז״ל, ולכן צריכין לדחוק דהא דפריך וליבטול ברובה ברבייה קאמר, אבל לרמב״ם ז״ל אין צריך לשום דוחק כנ״ל ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה שאני חתיכה הואיל וראוי׳ להתכבד, בסה״ד, וי״ל דהכי פריך וכו׳ א״כ לא לתני חתיכת בב״ח, כיון דכבר אשמעינן הכא דחתיכת איסור לא בטלה משום דהוה דבר שבמנין עכ״ל, התוס׳ לשיטתייהו דסברו לעיל דגם חתיכת חטאת טמאה הוה חתיכה הראויה להתכבד שפיר כתבו דה״ה בב״ח נלמד מנבלה, אבל לפי דעת הרשב״א והריטב״א ז״ל שכתבו, דחטאת טמאה הוה כחתיכה שנאסרה מכח בלועה, וכוונתם לדעתי דחרל״ה לא מקרי אלא בשנאסרה מתחילת ברייתה, כמו בריה לא מקרי אלא מה שנאסר מתחילת ברייתו, ולכן גם בב״ח לא נלמד מנבלה, דהרי ע״י בישול ובליעת הטעם נאסר, ולולי איסור הנאה הוה שפיר בטלה, אבל גם לפי דעת התוס׳ י״ל דאיצטרך לאשמעינן חתיכת בב״ח, למ״ד אפשר לסחוט מותר, דהרי פלוגתא דתנאי איכא בזה לקמן ק״ח עיי״ש. ולהאי מ״ד ודאי דאית לי׳ דין כחתיכה שנאסרה רק ע״י בלועה, ומ״מ קאמר התנא דלא בטלה כיון דכמות שהיא עתה קודם שנסחטה אסורה בהנאה, ועיין בראש יוסף ז״ל שחקר לדידן דפסקינן בכל איסורין חתיכה עצמה נ״נ, למה לא תהי׳ לחתיכה שנאסרה ע״י בלועה דין חתיכה הראויה להתכבד, ואע״פ דחתיכה עצמה נ״נ בשאר איסורין חוץ מבב״ח אינו אלא מדרבנן, מ״מ גם באיסורי דרבנן אסרינן התערובות משום חתיכה הראויה להתכבד, ולפע״ד נראה משום דחתיכה שנאסרה ע״י בלועה אע״פ דנעשה נבלה ובעינן ס׳ נגד כולה, מ״מ לא מצי אוסר בפליטתה רק כשהאוסר דמעיקרא מצי הולך עמה, הרי דלא לכל מילי חשובה כגוף האיסור, ולכן גם לענין חתיכה הראויה להתכבד לא נחשביה כגוף האיסור, אבל בב״ח אפילו למ״ד אפשר לסחטה מותר ולא מצי אוסרת בפליטתה, רק כשטעם החלב הולך עם פליטת הבשר, מ״מ כיון דאסורה בהנאה כגוף האיסור תחשב לענין חתיכה הראויה להתכבד, ודו״ק.

בסוגי׳ דחתיכה עצמה נ״נ עיין מה שכתבנו לקמן בסוגי׳ דטפת חלב דף ק״ח.