ע״ב גמר׳, ת״ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו, רבי פוטר פרש״י ז״ל רבי פוטר מפרש ואזיל דקסבר אין אבמה״ח בשלמה דלאו אבר מקריא, ומיהו אי איכא כזית הוה מחייב דלא גרע מבשר מה״ח דמיחייב עלה בכזית, דהא נמי בשר הוא, עכ״ל. וכתב המהרש״א ז״ל וז״ל: ולא ידעתי מי הכריחו לזה, דהא אי איכא כזית בשר הוה חייב משום נבלה. כמש״כ רש״י בפ׳ אלו הן הלוקין, בהאי דט׳ נמלים ואחד חי דחייב אף משום נבלה, דכשבלעו הוא מת וכו׳ עכ״ל, ואני תמה על תמיהתו דאיך אפשר לומר הכא דבכזית בשר הי׳ חייב משום נבלה משום דמת בבליעתו, דא״כ איך מחייב רשב״א משום אבמה״ח דכיון שמת בבליעה והוה נבלה, הרי אינו אבמה״ח, אלא ודאי דדוקא בנמלים כתב רש״י דבבליעתו מת משום דזוטר חיותא טובא וגוסס נמי כמת יחשב, וכמו דקמבעי לעיל דף ע״ה ע״א בנולדו בדגים סימני טרפה אי חשוב כמת מחמת דזוטר חיותייהו, אבל בעוף דבעי שחיטה ומסוכנת בו שרי׳, לא נאמר דבבליעתו הוא מת ממש. אבל לעומת זה שיטת רש״י ז״ל דחייב משום במה״ח גם לרבי דס״ל לאו לאברים עומדת, חוץ ממה שהקשו עליו התוס׳ קשה להולמו, דמה שכתב דלא גרע מבמה״ח דהא נמי בשר הוא, תמוה מאד לא מבעי לר״י דיליף במה״ח מבשר בשדה, דיצא חוץ למחיצתו טרפה קרי לי׳, הרי כ״ז שלא נתלש מן החי איך יקרא בשר בשדה וכטרפה, אלא אפילו לר״ל דיליף מלא תאכל הנפש עם הבשר, דבשר לחודא ונפש לחודא לחייב על אבמה״ח ועל במה״ח, הלא בשר לא מקרי עד שמת, וכמו דדרשינן בב״ק ובפסחים על ולא יאכל את בשרו, אפי׳ עבדי׳ כעין בשר, דהיינו שחטו לאחר שנגמר דינו, הרי דבשר לא נקרא מחיים, ואיך מצינן לחייבו בבלע צפור חי משום בשר מה״ח.

והנה כדי לבאר לך שיטת רש״י ז״ל בזה, צריך אני להאריך קצת. ודע דעפ״י מה שסובר רש״י כאן דבמה״ח לכ״ע איכא מחיים מובן שיטת רש״י ז״ל הידוע דחזקת איסור בבהמה דקאמרינן הוא איסור אבמה״ח, ולכן גם בנתנבלה ביוה״כ פוטר ר״ש משום דלא מצי חייל יוה״כ אאיסור זה הקדום, והתוס׳ שבועות כ״ה ע״א, וביצה כ״ו ע״א, הקשו עליו והא אבמה״ח חלף הלך לו ע״י המיתה, ולמה לא יחול יוה״כ ונבלה בהדדי, ולכן כתבו דחזקת איסור היינו אינה זבוחה משום דכתיב וזבחת וסיימו שם בביצה דבזה ניחא גם למ״ד בהמה בחי׳ לאו לאברים עומדת, דלרש״י יקשה מה נעשה להאי מ״ד דהלכתא כוותיה, דאיזה חזקת איסור איכא לדידי׳. אבל אין ספק אצלי דרש״י ז״ל בשיגרא דלישנא נקט אבמה״ח וכוונתו במה״ח, וכן הוא רגילות לקרוא גם במה״ח בשם אבמה״ח, וכן הוא בירושלמי ריש פ״ב פסחים דקאמר אבמה״ח מותר בהנאה, מקרא דבשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו, וכוונתו ודאי לבמה״ח, ובמה״ח הלא לדעת רש״י דהכא ליכא מ״ד דלא חל מחיים, וכיון שכן מיושב ג״כ קושי׳ התוס׳ העיקרית שהקשו דהא כיון שמת הלך לו האי איסור ואתא תמורתו איסור נבלה, ולפ״ז לא קשה דהא במה״ח וטרפה אליבא דר״י דהלכתא כוותי׳ חדא לאו הוי, דאתי׳ מקרא דבשר בשדה טרפה, וכבר כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ד הלכה י״ז דנבלה וטרפה מצטרפין לכזית משום דכחדא איסורא קחשוב, דטרפה תחלת נבלות, וא״כ ה״ה במה״ח עם נבלה נמי מצטרף משום דחד לאו הוה על טרפה וכן מבואר ברמב״ם שם בהלכ׳ הנ״ל דנבלה ובמה״ח מצטרפין וא״כ לענין איסור חע״א נמי כחדא יחשב, וכן לענין חזקת איסור, ולא שייך לומר דהאי איסור במה״ח הלך לו ואתא תחתו נבלה או טרפה, דכיון דמצטרפין לכזית הרי דהיינו הך, והוא ברור כשמש דכך ס״ל לרש״י ז״ל.

ולא נשאר לן לבאר, אלא איך אפשר דמחיים בלי שום תלישה תהי׳ עליה איסור במה״ח דאתא מקרא דטרפה, דהיינו בשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו, וזו לא נקראת בשר ולא יצאה חוץ למחיצתה.

אבל דע דלכאור׳ כמו כן תוכל להקשות על המ״ד בהמה לאברים עומדת, הלא האיסור הוא אבר שנתלש מה״ח, ואמרינן לקמן דף קכ״ח ע״ב, דאבמה״ח מטמא כנבלה, ויליף לי׳ מדכתיב וכי ימות מן הבהמה אפילו מקצת בהמה, הרי דאבמה״ח הוא אבר המת מן הבהמה החיה, ואיך נאמר דאיכא איסור זה עליה כל זמן שהאבר חי, אבל צ״ל דהלא כל בעל חי עומד ג״כ לאכילה ואם לא הי׳ לנו תיקון שחיטה של אחר כניסתו לארץ, או נחירה של מדבר לא הי׳ מציאות לאכול בשר, רק או מה״ח או מנבלה, וכיון שכן הרי בלי ציווי התורה עומדת כל בהמה לאכילה או חיה או מתה, ושניהם נאסרו לנו והוא חדא איסורא, ומצטרף לכזית כמו שביארנו, אלא דלמ״ד אינו לאברים עומדת סובר דעצמות וגידין אינם עומדים לאכילה בלי חתיכת אבר, ולפ״ז אני אומר דהא פלוגתא אי לאברים ואי לאו לאברים עומדת תלי באידך פלוגתא אי אבמה״ח ובמה״ח מחד קרא אתא, או מתרי קראי, והוי לאווין נפרדים, והלכו ר״י ור״ל לשיטתם, דלר״י דאית לי׳ תרי קראי אבמה״ח ואאבמה״ח ס״ל שפיר לאו לאברים עומדת, דניהו דעומדת לאכילה או חיה או מתה מ״מ לאו לחתוך ממנה אבר עם עצם וגידין, ור״ל סובר לאברים עומדת כיון דעכ״פ לאכול חי עומדת כמו לאכול מת, ובמה״ח ואבמה״ח מחד קרא אתא, מה לי בשר ומה לי אבר, ומעתה דברי רש״י ז״ל מזוקקים שכתב דבאכלו ואית בי׳ כזית לא גרע מבהמ״ח ר״ל דזאת א״א לומר דלא תהי׳ על הבע״ח לא איסור אבמה״ח ולא במה״ח דהרי עומד לאכילה עכ״פ, ומה לי מת ומה לי חי, דהא לר״י מצטרפין וחדא איסור הוה, ומה תאמר דכיון דאמרה תורה תיקון ע״י שחיטה או נחירה, תו אינו עומדת לאכילה לא חי ולא מת, זה ליתא דכל שמחוסר תיקון מחוסר מעשה הוה, והרי רביעה עלה איסור כל זמן שלא נתקנה, ויש לי כמה הרהורי דברים בזה וכעת אין להאריך יותר, ועיין עוד לקמן ודו״ק היטב.

הטור בסי׳ ס״ב כתב דאבמה״ח נוהג בטהורים ולא בטמאים ובין אית בי׳ כזית ובין לית בי׳ אסור, ותמה הב״י ז״ל למה לי להשמיענו דגם פחות מכזית אסור, ומ״ש משאר איסורי תורה דחצי שיעור אסור מה״ת, וגם מש״כ דאינו נוהג בטמאים ליכא נפקותא לנו בזה״ז דאין דנין דיני מלקיות, דבכוב״כ אסור, ועל קושי׳ הראשונה הביא הלב ארי׳ בשם פרמ״ג, דאדרבה יש להקשות למה באבמה״ח יהי׳ חצי שיעור אסור, כיון דלא שייך בו חזי לאצטרופי, דהא חלקו בחוץ פטור, ואני תמה דהא עכ״פ איכא גם בהאי חצי שיעור קצת בשר דפשיטא דגיד ועצם לחוד לא מקרי חצי שיעור, וא״כ איכא משום חצי שיעור במה״ח. אבל חוץ מזה נראה לפע״ד דהטור כאן דבר גדול אתא לאשמעינן, דכיון דכתב דאינו נוהג בטמאים, הרי דנחות כאן לדיני מלקות, וכמש״כ הפרמ״ג דנפקותא גם לדידן לענין פסולי עדות. וחוץ מזה יש כן נפקותא גדולה לענין להאכיל לחולה שיב״ס דמאכילין אותו הקל הקל, דאם יש אבמה״ח מן הטמאים ומן הטהורים שאין בו כזית בשר רק בצירוף גידין ועצמות, וצריך לאכול כולו למילוי כרס, דמאכילין אותו אבר טמא דלית בי׳ איסור מלקות, ולא אבר טהור דאית בי׳ מלקות, ולכן קאמר נמי דאבר שאין בו כזית אסור, ר״ל שאם תלש אבר שאין בו כזית יש עליו אישור אבמה״ח כיון שהוא עכ״פ אבר שלם, ואם אכל שני אברים כאלו ודאי חייב מלקות, דניהו דבחלק אבר בחוץ פטור היינו טעמא דבטל מני׳ שם אבר והתורה הקפידה דוקא על אבר שלם כמש״כ התוס׳ לעיל צ״ו ע״ב, אבל בשני אברים שלמים דאית בהו כזית בין שניהם ודאי מצטרפין דהא איכא כאן אבר ואיכא כאן אכילה, ושפיר חייב מלקות עליהם אפילו אכלן בזא״ז, וזה נכון מאד בס״ד. ומה שיש להעיר עפ״י מה שכ׳ רש״י ז״ל לקמן ק״ח ע״ב בסוגי׳ דטפת חלב דבח״ש א״א מכלל היתרן להקרא שם איסור, ואיך יחול מתחלה איסור אבר אחצי שיעור עיין מה שכתבתי בזה שם בסוגי׳ וירוה צמאונך ודו״ק.

תוס׳ ד״ה שאין בו כזית באמצע הדיבור, ועוד דא״כ אמאי לא חייל עליה איסור אבמה״ח כיון דליכא מטרפה אלא ח״ש, דבפ״ב דיומא וכו׳ מ״מ חייל אחצי כזית עכ״ל, הנה רש״י ז״ל ביומא פי׳ דדוקא באכל ח״ש, אבל אם אכל שיעור שלם לא לקי משום השבועה, כיון דחייב משום טרפה, וכן הוא ברמב״ם ובשו״ע יו״ד רל״ח ס״ד, ועיין שם בהגהות אמרי ברוך שתמה על דין זה. ועיין בספרי שביבי אש בלקוטים שבררתי כי הדין דין אמת ומוכרח, ותמצית הדבר הוא, כי הא דחל אח״ש הוא דוקא שלא הי׳ בדעתו לאכול רק ח״ש באופן דאפילו השלים אח״כ אינו חייב מלקות, וח״ש כזה אין בו איסור רק מכח ריבוי דכל חלב, ושפיר חל עליו איסור מלקות מצד השבועה, אבל באוכל ח״ש ודעתו להשלים תוך כא״פ גם לר״ל הוא אסור מה״ת ובלא ריבוי דכל, וכן הוה בירושלמי תרומות פ״ו דמודה ר״ל בדעתו להשלים דכיון דמצטרף תכדא״פ, ע״כ לומר דאיסור אית בי׳ בחצי שיעור, דאל״כ הרי היתר באיסור לא מצטרפין אפילו במקום דאמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באוכל בב״א, ולא בזא״ז כמבואר בגמ׳ פסחים מ״ה ע״א, ולכן כל שאכל כזית מן טרפות ונבלות אפילו אכלו בזא״ז תוך כדי אכילת פרס פטור על השבועה כי ניהו דחל אחצי שיעור דוקא ח״ש שאכל בלי כונה להשלים לכשיעור עיי״ש באריכות דברים קילורין לעיניים ועכ״פ הדין דין אמת. ולכן ל״ק קושי׳ התוס׳ על רש״י כאן דכל שצירוף עוד ח״ש מטרפה אחרת ואכל שיעור שלם בשר טרפה תו לא מצי מחייב משום אבמה״ח גם על הא ח״ש של אבמה״ח והבן.

ד״ה ובשר בשדה טרפה זה במה״ח, מדכתיב בשדה דריש דמשמע שפרש ממקומו, ואע״ג דאיצטרך לבשר שיצא חוץ למחיצתו כדאמר בפ׳ בהמה המקשה ס״ח ע״א, כולהו דריש מיני׳, עכ״ל, המשך דבריהם דלא תימא דבמה״ח הוא ענין טרפה, וכמו שסובר הרמב״ם ז״ל בפ״ד הל׳ יו״ד, דמסביר לן מה לי טרפה כולה ומה לי מקצתה ומה לי טרפה חי׳ או חתכה בסכין, דהתוס׳ וכן רש״י ז״ל מיאן בזה דענין טרפה הוא חולי רע הממית את הבע״ח אח״ז, וכמש״כ הרמב״ם ז״ל בעצמו דטרפה תחלת נבלות ובמה״ח נהפוך הוא, דהא אמרינן לעיל ל״ג ע״א דהרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחחה, ואיך נדמה זאת באיכות לבשר מן הטרפה לומר דחד ענין הוא ובחפזי עלה בדעתי לומר דבאמת ר״י לשיטתי׳ אזיל בזה, דהוא ס״ל ט״ח כידוע, וא״כ שפיר מדמה במה״ח לטרפה, והתוס׳ לא מצי סברו כן מפני שבסנהדרין ע״ח ע״א כתבו, דגם למ״ד ט״ח סופו למות מחבלה זו, אבל הרמב״ם ז״ל לא ס״ל בזה כתוס׳, עיין בזה באריכות בפתיחה להל׳ טרפות, ובריש אלו טרפות, אלא דאם נאמר כן איך פסק הרמב״ם כאן כר״י ולענין טרפה פסק דאינה חיה כר״ל, ומזכי שטרי לבי׳ תרי, ונתתי אל לבי לברר דעת הרמב״ם בזה אולם טרם אענה חלקי אברר שהרמב״ם יפה עשה למאן בפירוש רש״י ותוס׳ מפני תרי קושי׳, חדא מה שהקשו התוס׳ בדיבור שאח״ז דלמה לקי על במה״ח לר״י, דהא הוי לאו שבכללות, ותירוצם אינו מספיק, דניהו דבשר בשדה הוה כלאו בפ״ע נגד טרפה, מ״מ כיון דבשר בשדה כולל כל מיני יוצא ממחיצתו, במה״ח ובשר קדשים שיצא ממחיצתו ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטה, דהכל נכלל בהאי לאו דבשר בשדה, איך ילקה, הא הוה לאו שבכללות. ב׳ קשה קושי׳ התוס׳ שלאח״ז, דלמה לא ילקה על במה״ח ובשר מן הטרפה שתים, כמו בנא ומבושל, וחילוקם דשם כתיב וי״ו וכאן בלא וי״ו דחוק. והרי תראה דהרמב״ם באמת באבר היוצא פסק דאינו לוקה כמבואר בפ״ה הלכ׳ י״א, והטעם כתב ה״ה דס״ל דחד דינא עם אבר ובשר המדולדל דנפקא לי׳ נמי מריבוי דבשר בשדה, והכל אסור מה״ת ואין בו מלקות, ולפע״ד דאין בכל אלו מלקות משום דהוה לאו שבכללות, דאין לוקין עליו, וכן תראה שהרמב״ם לא הזכיר נמי האי לאו דבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, עיין במכות דף י״ח ע״א, ומסתמא ס״ל דהא דקאמר שם דלילקי נמי משום בשר בשדה טרפה, אתי׳ כמ״ד לאו שבכללות לוקה עליו, ולכן כאן דבין ר״י ובין ר״ל ס״ל דלוקין אלאו דבמה״ח, ע״כ דהאי לאו לאו מעלי׳ הוא לר״ל מלא תאכל הנפש עם הבשר ולר״י מבשר בשדה טרפה, ואינו דומה להני דמרבינן מבשר בשדה דלית בהו מלקות, אלא דהאי במה״ח ממש בכלל טרפה הוה, מכח מה לי וכו׳ שכתב הרמב״ם וכדי להבין הדמיון איך עולה יפה נאמר, דהנה כשתדקדק בלשון הרמב״ם תעמוד משתומם בלי לידע כוונתו, כי ז״ל שם ״וכן החותך במה״ח וכו׳, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי וכו׳״ עכ״ל, הנה איזה טעם קאמר כאן למלקות על במה״ח שהאי בשר מבהמה בלא נשחטה זה אינו מספיק אלא לאסרו מכח עשה דא״ז, ומה שאמר ״ולא מתה״ בודאי אינו טעם לאסור, אדרבה הוא טעם להתיר כי הבהמה בריאה ושלמה ולא חסר לה כלום, כי עושה חליפין, ולמה יהי׳ בשר זה אסור בלאו משום טרפה, ואי משום דבשר זה בעצמו נטרף, ויש עליו שם טרפה הלא זה מה שאמר אח״כ מה לי טרפה כולה ומה לי מקצתו, אבל דע כי באמת האי בשר בשר מת הוא ומן הראוי׳ להקרא נבלה דהיינו נבלה במקצת דמה לי מתה כולה ומה לי מתה מקצתו, כמש״כ הרמב״ם לענין טרפה, והש״ס לקמן דף קכ״ח ע״א יליף דאבמה״ח מטמא נבלה מקרא דכי ימות מן הבהמה אפילו מקצת ופריך א״כ במה״ח נמי, ומשני דדומי׳ דבהמה בעינן שאינו עושה חליפין, הרי דלולי זאת הוה קרי לי׳ לבמה״ח נבלה, דהרי עתה מתה, אלא הן אבר והן בשר מה״ח א״א להכניס תחת סוג נבלה, כי סתם נבלה היא דמתה מאליה מחמת מסוכנת, וכמו שאמר לעיל דף ל״ח ע״ב, אבל כל שממית בע״ח לצורך אכילה ע״י מיתה הנהוגה אין זה בכלל נבלה, עיין מזה באריכות בפתיחה להלכ׳ שחיטה דברים קילורין לעינים, אלא דלאו דל״ת כל נבלה אתא לגלות לן, דכל שלא נשחטה כראוי׳ בשם נבלה תקרא, ולכן כתיב כל נבלה, ורק משם אנו למדין דבשר נחירה דאישתרי להם במדבר אחר כניסתן לארץ שנצטוו על הזביחה דינו כנבלה, וממילא מזה מצינן ללמוד דכל בשר שלא נזבח דינו כנבלה עכ״פ לענין איסור אכילה, ובזה מצאתי פירוש הגון לדרשת הספרי דדרש כל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת״ל כל נבלה, והרבה פירושים נאמרו בדרשה זו ואני הארכתי בזה בקונטרסי הלכה למשה והעלתי דהריבוי דכל אתא על שחיטה פסולה דהיינו במקצת הסימן, דאין בזה אלא מעשה טרפות, מ״מ אמרה תורה דבשם נבלה תקרא ומשם אנו יכולים ללמוד נמי במה״ח דתהי׳ בכלל נבלה, אלא דא״א לומר כן דזאת אסור גם לב״נ, ואיך אמרה תורה לגר ולנכרי תתננה ואכלה, ולכן הוכרחו חז״ל לחדש דבמה״ח אינו מטמא כנבלה, ומשום דעושה חליפין, ולהכניס אותו בלאו דטרפה דנמי אינו מטמא, ועיקר ההכרח לחז״ל הי׳ משום דמקרא דנבלה ידעו דכל בשר שלא נזבח אית בי׳ לאו דנבלה, וא״כ לא מסתבר לומר דהאי בשר מה״ח שלא נזבח לא תהיה בלאו, ולכן הכניסוהו בכלל טרפה, וכעין שאמר ר״ע קודם חזרתו לעיל במשנה ל״ב ע״א בשוחט סי׳ אחד דטרפה, משום דס״ל ניהו דמהני לטהרה מידי נבלה אבל כל שלא נשחטה כראוי׳, עכ״פ בלאו הוה כמו טרפה, וזה שכתב הרמב״ם ז״ל דהאי בשר מבהמה שלא נשחטה, ומן הדין הי׳ לו דין נבלה, דכל נבלה אפילו מקצת נבלה, דמה לי מתה כולה או מתה מקצתה, אבל כיון דהבהמה גופא לא מתה וממעטינן אותו מטומאה דדוקא אבמה״ח מטמא דהוה דומי׳ דבהמה דאינה עושה חליפין לכן האי מה לי וכו׳ דהוה שייך לומר על נבלה, אנו אומרים על טרפה, אבל עיקר סמיכת דרש זה הוא משום דכל שלא נזבחה ע״כ בלאו הוא, כמו נחירה ושחיטה פסולה, דלא הי׳ בכלל נבלה קודם כניסתן לארץ, ואח״כ כנבלה תחשב, ה״ה במה״ח ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבתי.