דף ק״ו ע״א גמר׳ כי אתא ר׳ דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר וכתב רש״י ז״ל שחנוני ישראל הי׳ מבשל ומוכר בשר שחוטה לישראל, ונבלות לנכרים, ולזה שלא נטל ידיו האכילו בשר חזיר, והמהרש״א ז״ל נתעורר על דברת רש״י ז״ל שמתחיל בנבלות ומסיים בחזיר, וכתב דרש״י ז״ל רצה לתרץ איך נשא ונתן בדברים אסורים לכן כתב דמכר נבילה וטריפה שנזדמן לו מתוך בהמותיו, ועתה אירע שנזדמן לו בחובו וכדומה בשר חזיר עיי״ש. ולפענ״ד נראה ברור לדינא דאפילו בנזדמן לו דרשאי למכרו לנכרי, מ״מ לבשלו ולהאכילו לנכרי כדרך אכסני׳ פשיטא דאסור דזה לבשל ולמכרו מבושל הוא מסחר חדש ולא הותר לו בשביל שנזדמן ובפרט דבבישול קרוב החשש שמא יבא לאכלו, שוב ראיתי בפת״ש ססי׳ קי״ז וז״ל: ונראה קצת דה״ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לכותי מפני שקשה למכור בשר חי דחיישינן לתקלה עכ״ל, ולפע״ד מה שנראה לו קצת הוא אצלי ברור כשמש דאסור כנ״ל, ולא מטעם דקרוב להכשל באכילתו לחוד, אלא משום דלבשל ולמכור מבושל הוא מסחר חדש, שלא הותר לו בנזדמן לו טו״נ בתוך בהמותיו ודו״ק. אבל מה שנראה לפע״ד בכוונת רש״י ז״ל הוא, דרצה לומר דהאי גברא שהי׳ מזלזל במים הראשונים חטא כאן בכפלים, דהי׳ לו לחוש שלא יכירוהו שהוא ישראל ויאכילהו נבילה וטריפה דשכיח אצל האי חנוני שמאכיל ישראלים ונכרים וכמש״כ המהרש״א ז״ל, דנבילה וטריפה שכיחים אצלו, אבל על בשר חזיר לא הי׳ לו לחוש דהוא לא שכיח, ובמה שבישל ומכר באמת איסורא עבד, עיין בהגהות מהר״ב מרנשבורג ז״ל ודו״ק.

ע״ש כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה, עיין בראש יוסף ז״ל שכתב דמסתמא לחומרא קאמר, ונבלה חמורה דאית בה גם עשה דאינה זבוחה, ולא ידעתי הכרחתו לזה, והא אדרבה הש״ס קאמר אח״כ דר׳ אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא, הרי דחזיר חמור מנבלה, שנית נעלמו מעיני קדשו לפי שעה דברי הרמב״ם ז״ל בפ״ב ממ״א דבכל הטמאים הן בהמות והן עופות איכא חוץ מן הלאו גם לאו הבא מכלל עשה דאותה תאכלו וי״ל בדוחק ודו״ק.

ע״ש חמי טברי׳ וכו׳, וכתב רש״י ז״ל דבחמי טברי׳ כ״ע מודים דאין נוטלין משום דלא היו להם שעת הכושר, ובעיני יפלא, דבמלתא דרבנן דידעינן טעם תקנתם שנחלק בין הי׳ לו שעת הכושר או לא, ובפרט לפי מה שנבאר בדיבור הסמוך דעיקר נטילת ידים לתרומה הי׳ משום נקיות לדעת רש״י ז״ל, ולכן מים ראשונים ואחרונים גם שניהם חד טעמא אית להו, וא״כ כמו דבמים אחרונים בחמין לא מפני שמבליעין את הזוהמא כמש״כ רש״י ז״ל לעיל, או מפני שאינו יכול לשפשף בהן כמש״כ הרמב״ם ז״ל בפ״י מברכות, כמו כן מים ראשונים ומה לי שעת הכושר הכא. ולטעם שכתב הרמב״ם שם דחמי טבריה מפני שאינם ראוין לשתיית בהמה ואינם בכלל מים ניחא ודו״ק.

ע״ש א״ר אידי וכו׳ נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה אמר אביי משום מצוה לשמוע דברי חכמים, ופרש״י ז״ל משום סרך תרומה שהידים שניות הן לפסול את התרומה, אבל חולין לא מהני להו שני לפסלו, וכדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנהיגוה בחולין, ועל מצוה לשמוע דברי חכמים פי׳ שתקנוה עכ״ל, והתוס׳ הקשו והלא משום סרך תרומה תקנוה, וא״כ מאי ועוד וי״ל דתקנו מפני נקיות עכ״ל. והנה רש״י ז״ל כתב בשבת דף י״ד ע״א על הא דאמרו שם דגזרו טומאה על הידים מפני שעסקניות הם, דנוגעין במקום טנופות וגנאי לתרומה שנמאסת בכך, ודלא כמו מ״ד דמשום טומאה ממש נגעה בה, דהרי אם נגע באב הטומאה הרי גם אחר נטילה מטמא את התרומה מה״ת, וגם מ״ש ידים מכל גופו, ועוד מה מהני נטילת ידים לגבי טומאה, אלא נבעי טבילת כל הגוף עיי״ש, הרי דלדעת רש״י ז״ל עיקר גזירת טומאה על הידים לגבי תרומה משום נקיות היתה שלא יאכל מאכל מסואב והרחיבו דבר זה גם על חולין דודאי גנאי לאדם השלם לאכול מאכל מסואב אפי׳ הוא חולין, אלא דממה שגזרו טומאה על הידים להיות שניות מוכח דעיקר תקנתם הי׳ על אוכלי תרומה שהמה הכהנים, ומפני שטומאות וטהרות חמורה להם, כמו שאמרו ביומא גזרו טומאה על הידים, וממילא בחולין דלא מהני להו טומאה שניה, ובפרט לאוכל בימי טומאתו ע״כ לומר דמשום סרך תרומה שיהי׳ רגיל בנט״י, אמרו גם בחולין ליטול ידיו לסעודה שהוא עיקר אכילת אדם, אבל באמת עיקר טעם חז״ל הי׳ משום נקיות שלא יתלכלך המאכל ע״י ידים העסקניות, הן בתרומה והן בחולין והן בכהן והן בישראל, אלא שלבשו דבר זה בטומאה מפני שירדו לסוף דעתו של המון העם, שאם יגלה להם עיקר הטעם שמפני נקיות תקנו ליטול ידים לא יהי׳ נזהרים בה וכאשר גזרו טומאה על הספר כדי שלא יניח אצל האוכלין ומשום עכברים שיקלקלו הספרים, כמו שאמר שם בשבת ומה דלא סגי לי׳ לומר דמשום סרך תרומה לחודא נתקנה, ותרומה משום גנאי לקדשים וכדמשמע נמי שם מלשון רש״י ז״ל משום דא״כ די הי׳ לתקן נט״י לכהנים לחוד ולא לכל העם ודו״ק.