ע״ב גמר׳ אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. כבר הזכרתי לעיל שיטת הרמב״ם ז״ל דלחולין גרידא התירו מפה, אבל יתר הראשונים ס״ל דחולין גרידא ודאי לא זהיר כן כתב הרא״ש ז״ל ועיין בראש יוסף לעיל ע״ד תוס׳ ד״ה מאי לאו כביצה שכתב דלדעת התוס׳ אפילו לכהנים דהתירו להם מפה דוקא לתרומה אבל לחולין לא, ובאמת שיטה זו קשה להולמה, דזה מקרי יציבי בארעא וגיורי בשמי שמי׳, דכל עצמיות נט״י לחולין תקנו אטו סרך תרומה, ואיך תהי׳ חולין עוד חמור מתרומה ואף לכהן, ועיין בלב ארי׳ ז״ל שהביא ראי׳ לשיטת הרמב״ם ז״ל מהא דבעי אח״כ באוכל מחמת מאכיל אי בעי נט״י לאוכל ונפשט לחומרא, ומסתמא דגם לכהן בתרומה בעינן נט״י לאוכל, והרי הוא חמור ממפה, ואיך קמבעי תחלה להתיר לאכול בלי נט״י בחולין דאסור במפה עיי״ש. אולם לפע״ד נראה דלשיטת התוס׳ דבחולין גרידא אסור אף לכהנים, אין הטעם מפני שבחולין לא יהי׳ זהיר כמש״כ הרא״ש ז״ל, אלא דלפי מה דאמרו לעיל בדף הקדום דנט״י לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה דמצוה לשמוע דברי חכמים, הרי איכא בחולין יתר על תרומה, מצות חכמים בלי טעם, והיינו בפת דקובע סעודתו עליו תקנו נט״י גם בלא סרך תרומה, ולכן לא התירו לא מפה ולא באוכל מחמת מאכיל, וה״ה בפת של תרומה לכהן נמי דינא הכי, והא דהתירו מפה לאוכלי תרומה, היינו תרומה דאינו פת וכמעשה דר׳ צדוק דאכל כותבת כנלפע״ד ודו״ק.