ע״ב גמר׳ מנא הא מלתא דאמר רבנן אוקי מלתא אחזקיה, הא דלא קאמר ״זיל בתר חזקה״ וכמו שאמר לקמן ״זיל בתר רובא״ משום דפשיטא לן מסברא דלא ניחוש להשתנות הדבר, ואשת כהן שהלך בעלה למד״ה, אוכלת בתרומה על חזקת חי של בעלה, דאל״כ לא מצינן טהרות אלא כששמרם כל שעה שלא נטמאו וכדומה, ולא עוד אלא דזאת נלמד מהא דכתוב ושמרתם בתרומה וקדשים, דבהם באמת פוסל היסח הדעת, והוא פסול טומאה כדאמר ר״י בפסחים דף ל״ד ע״א, ש״מ דבשאר מילי אזלינן בתר חזקה ואמרינן דמסתמא לא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אבל כאן המדובר במקום דאיתרע החזקה ע״י איזה סיבה, או שנשתנה לפנינו ואנו מסופקים על העת שבינתים מתי נשתנה, ולכן קאמר מנא הא מלתא דאוקי מלתא אחזקיה, דהכוונה במקום ריעותא, וכמו שאמר לעיל גבי מימרא דר״ה, מדלא אמר נשחטה הותרה, אלא נשחטה בחזקת היתר עומדת, ש״מ דאפילו איתילד בה ריעותא, דהכא דכוותי, אם הי׳ אומר ״זיל בתר חזקה״ הוה מפרשינן כמו ״זיל בתר רובא״ בדליכא שום ריעותא, אבל כשאמר ״דאוקי מלתא אחזקה״ הפירוש לאחר דאיתילד ריעותא, אז דנשתנה ודאי, והספק על זמן שבינתים, וזאת ילפינן מנגע וכמש״כ התוס׳ דאפילו נמצא הנגע חסר בסוף שבעה ועיין עוד בדברנו לקמן ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו דקחזי לי׳ - והקשה הרשב״א ז״ל דהא בפשיטות הוה מצי להקשות, דלאחר שיצא החזיר פניו לראות את הנגע, וכן הראש יוסף ז״ל כיוון בקושי׳ זו לדברי הרשב״א ולא תירץ מידי, ולפע״ד נראה, כמו דאמרינן לקמן ריש פ׳ כיסוי הדם דושפך וכסה אמר רחמנא יצא זה שמחוסר שפיכה גרידה וכסוי הכי נמי ויצא והסגיר א״ר לאפוקי זה שמחוסר ראיי׳ קודם ההסגר, אבל הש״ס פריך דילמא דשיצא דרך אחוריו דעדיין הראיי׳ הראשונה כאן, דהא דכתיב וראה הכהן היינו מתחלה וע״ס ודו״ק.

רש״י ד״ה יכול, יהי׳ רשות לילך לביתו ולחזור ולסגור הדלת, עכ״ל ועיין במהרש״א שכ׳ דבין ברישא דלא ילך לביתו לכתחלה, ובין בסיפא דבדיעבד שפיר דמי, סתמא קתני, ומיירי בכל גוונא עיי״ש ולא ידעתי מה הועיל בזה דסכ״ס קשה, דאם לא ניזל בתר חזקה, מהיכי תיתי נאמר דיסגר ע״י חבל ארון מביתו, ומש״כ דברייתא סתמא קתני, ליתא, דא״כ מה משני ראב״י כגון דקיימא דרא דגברי, כיון דברייתא סתמא קתני, אפילו לא קיימי דרא דגברי ומה לי אי מוקמינן כגון דקיימי דרא דגברי, או כגון דחוזר לפתח הבית לראות הנגע, דהרי עיקר הברייתא לא מיירי אלא מדין דיסגר מיד כאשר יצא מן הבית ולא ישהה, והא דנקט שלא ילך לביתו, אורחא דמלתא נקט, דאם אין לו עסק אחר למה ישהה שם, אבל גם בשהיי׳ שם עובר על המצוה דלכתחלה שיסגור מיד.

אבל לפענ״ד דהכי מתפרש קושי׳ הש״ס על ראב״י, דאי לא אזלינן בחר חזקה וצריך לראות הנגע אחר שיצא קודם ההסגר, מנ״ל לדרוש ממה דכתיב ״אל פתח הבית״ דלא ישהה בהסגרו, דלמא לעולם מותר לשהות וממילא גם לילך לביתו, אבל הקרא אתא לומר דרק בעמדו על פתח הבית ורואה את הנגע יסגר, ולאפוקי שלא ילך משם ויסגר מרחוק באופן שאינו רואהו את הנגע, ובדיעבד פשיטא דלא מעכב האי ראי׳, דכל זמן דלא מתילד ריעותא ודאי לא חיישינן דבציר לי׳ שיעורא, כמש״כ לעיל, אלא שאם נמצא חסר לסוף שבעה באמת טהור למפרע דלא מוקמינן אחזקה, ולכן אמרה תורה, דיעמוד על פתח הבית, ומדלא מפרשינן קרא הכי, ש״מ דאזלינן בתר חזקה וליכא קפידא לילך לביתו ולסגור משם, אלא משום שהיי׳, וע״ז מתרץ ראב״י דלעולם איכא למימר דלא אזלינן בתר חזקה, ומ״מ א״א לפרש הקרא דמשום שיראה את הנגע צריך לעמוד על פתח הבית בשעת הסגר, דהרי גם מביתו יכול לראות ע״י דרא דגברי, אלא דמשום שלא ישהה אמרה התורה אל פתח הבית. וע״כ לפרש כן, דאי כמש״כ המהרש״א, משום דלישנא דברייתא דסתמא קתני קשי׳ לי׳, דודאי מיירי גם לסגרו מביתו קשה טובא דהא ראב״י אינו חולק על גוף דין דחזקה, שהוא מהללממ״ס אלא דלא יליף מנגע וכמש״כ המהרש״א בתוס׳ ד״ה מנא הא מלתא בדף הסמוך, וא״כ אלישנא דברייתא לק״מ, דמאחר דעכ״פ אזלינן בתר חזקה לכן קאמר סתם, דאפילו ילך לביתו ויסגור משם ע״י חבל, נמי שפיר דמי׳, אבל מקרא לא מצינן למילף, דשמא אי לאו דידעינן מהלכה דאזלינן בתר חזקה הוה מפרשינן דאם הלך לביתו וחזר לפתח הבית, שוב מצאתי שהלב ארי׳ עמד ע״ז, והביא שכן הקשה הרמב״ן מובא בחי׳ הר״ן ואין אחד מהם העלה בזה דבר המתקבל, אולם לפי פירושינו ניחא, דהכי קא קשי׳ לי׳ דאם רק מהלכה ידעינן חזקה, אז שמא בנגע גזה״כ הוא דלא נסמך אחזקה, וכמו שמצינן בתרומה וקדשים דהיסח הדעת פוסל בהם ולא אזלינן בחר חזקה, ונפרש הקרא כפשוטו, דיעמוד על פתח הבית כדי לראות הנגע בשעת הסגר, אלא ודאי מנגע גופא ילפינן חזקה, וכאביי דאחורי הדלת מאי איכא למימר, וע״ז השיב ראב״י, דלעולם י״ל דלא מנגע ילפינן חזקה אלא מהלכה, ומאחורי הדלת נמי יש לראות הנגע ע״י פתיחת חלון, ומה דלא מפרשינן הקרא דגזה״כ הוא בנגע כנ״ל, משום דגם בלי לעמוד על פתח הבית מצי לברר שלא נחסר הנגע ע״י דרא דגברי, לכן ע״כ הקרא אתא שלא ישהה, ויסגור מיד, כנלפע״ד נכון פירוש הסוגי׳ ואע״פ שהראשונים וגם האחרונים לא נחתו לזה, מקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ודילמא, אין להקשות וכו׳ דלמא הכא טמא מספק, דספק טומאה ברה״י ספקו טמא וכו׳ שמעתי בבחרותי מפי הגאון מה״ז נטע וואלף ז״ל ראב״ד בפ״ב שאמר שנעלמו מעיני בעלי התוס׳ משנה שלמה נגעים ריש פ״ה, דכל ספק נגעים טהור, והוא פלא - וכעת שבתי וראיתי במקור הדין שם, והוא נדרש בתו״כ מן הקרא, וראה הכהן את הנגע וטמא אותו, דכתיב בנגעי אדם, וכן במשנה שם רק מנגעי אדם מיירי, ואולי לא ילפינן נגעי בתים מנגעי אדם, ועדיין הדבר צריך תלמוד ודו״ק.

בא״ד דבכל ענין טימא הכתוב וכו׳ ואפילו דבר שאין בו דעת לשאול, והקשה הראש יוסף והא הבית בעצמו דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ומה זה שכתבו דבכל ענין ואפילו וכו׳ ולכאור׳ הייתי אומר דבית שפיר כדבר שיש בו דעת לשאול נידון, דהרי רק ע״י אמירת הכהן המטמא אותו נטמא, וכן אמר ר״י בנדה דף ה׳ ע״ב דכל ס״ט הבא בידי אדם נשאלין עליה, אלא דלפ״ז קשה לי להפך, ומה זה דבר שאין בו דעת לשאול, דכלים שבבית נטמאו עם הבית ואפילו נחלק לומר דכלים לא ע״י אמירת הכהן נטמאו, אלא תחלה נטמא הבית, ומן הבית נטמאו הכלים, מ״מ פשיטא דנגררים הכלים אחר הבית ואם הבית טמא ודאי, מפני שמקרי דבר שיש בו דעת לשאול, גם הכלים שבתוכו נגררים אחריו אע״פ שאין בהם דעת לשאול, וכמו שם בנדה דאר״י דכלים המונחים בקרקע נטמאו ע״י ספק מגע שרץ שביד האדם, הכי נאמר, דאם אח״כ נגעו הכלים בטהרות לא נטמאו הטהרות מפני שהם דבר שאין בו דעת לשאול אתמהה, ולכן דברי התוס׳ צע״ג ודו״ק.

בא״ד ומיהא קשה דהך מלתא דמי׳ למקוה שנמדד וכו׳ וה״נ הול״ל דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך עכ״ל, והקשה האר״י, למה לא קשי׳ להו דנוקמי הבית בחזקת טהרה ויהי׳ תרתי במקום חדא ותי׳ כיון דהנגע הי׳ שלם פ״א כבר יצא הבית מחזקתו, ומ״מ הקשו התוס׳ דנטהר הנכנס תוך שבעה מכח חזקת טהרה דגברא, מזה מוכח דפליגו על הא דהביא הטו״ז יו״ד סי׳ א׳ סק״ו בשוחט ששכח, דמטריפין למפרע מה ששחט דה״ה דאוסרין הכלים, ולא נעמיד הכלים בחזקת כשרותן וכמו שפי׳ רש״י בגיטין גבי מקוה שנמדד, דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, דהיינו תרומה שנשתמשה בכלים שנטבלו במקוה זו, ולא מעמידין התרומה על חזקת טהרתה, אלא נגררת אחרי האדם והכלים שטבלו במקוה חסר, ה״ה הני כלים שבשלו בו בשר משחיטות השוחט ששכח, נגררו אחרי הבשר שנתבשל בהם, ואם התוס׳ היו סוברים כן, לא הוה קשי׳ להוא, לאוקמי גברא אחזקת טהרה ונצרפה לחסרון הנגע שלפניך, דהלא כל שהבית טמא נגרר האדם הנכנס לשם אחרי הבית, כמו הכלים אחר הבשר שנתבשל בהם, עיי״ש.

ובמחכ״ת של הגאון ז״ל ערבוב דברים ראיתי כאן, כי לא ירד לעומק הענין, וההקדמה שהניח דהבית טמא מפני שבשעת מציאות הנגע הי׳ הנגע שלם ובטלה חזקת טהרה דבית, הוא דבר שלא ניתן להאמר, דניהו דאז בשעת ראיית הכהן את הנגע, החלטנו את הנית לטמא, אבל כאשר בסוף שבעה מצאנו הנגע חסר ועלה הספק אצלנו שמא נתחסר עוד קודם ההסגר וממילא החלטנו בטעות את הבית לטמא, למה לא נצרף חזקת טהרה דבית לטהרתו, ותדע ממקוה שנמדד שכן הוא, דהרי כל הנטבלים בתוך המקוה שהיתה שלמה בעינינו החלטנו לטהורים, ומ״מ אחר שנמצא המקוה חסר לאחר זמן ונתעורר הספק שמא היה המקום חסר אז כשטבלו הני טמאים, מצרפינן חזקת טמאתו לחזקה דהשתא אע״פ שכבר החלטנום לטהורים, וזה ברור כשמש, וממילא גם מה שכ׳ הראש יוסף דהתוס׳ פליגו על דטו״ז, ליתא וכאשר אבאר בזה בס״ד, ובתוך דברינו יתורץ שפיר קושיתו דלמה לא קשי׳ להו לתוס׳ שנעמיד הבית בחזקת טהרתו הקדומה.

ותחלה נבאר דברי הטו״ז שהם דברי הריטב״א לקמן בפ׳ כיסוי הדם, שכתב דטהרות שנעשו ע״ג נגררים אחר הנטבלים במקוה, וחזקת טהרתן לא מעלה ולא מוריד לשנות את דינם, והסברא לכאור׳ מבוארת דאנו דנין על המקוה בשעה שטבלו בו הטמאים אם עדיין הי׳ שלם או כבר חסר כאשר נמצא אח״כ ואז לא היו להני טהרות שנעשו ע״ג עדיין שום שייכות עם הני הנטבלים, והחלטנו עפ״י צירוף חזקה דהשתא עם חזקת טומאה דהנטבלים שהמקוה היה אז חסר וממילא הנטבלים טמאים כמו קודם הטבילה, ואיך יבואו הטהרות שנשתמשו בכלים הנטבלים אלו להעיד על שלמות המקוה בזמן שלא הי׳ להני טהרות שום נפקותא בשלמות המקוה או בחסרונו - אלא דלעומת זה יקשה לן כי האי סברא עצמה נוכל לומר גם לעומת חזקת טומאה דהנטבלים, כי אנו דנין על המקוה מתי נתחסר והחזקה דהשתא אומרת שנתחסר מיד אחרי המדידה והחזקה דמעיקרא אומרת השתא היא דחסרה, ואנו ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא ולומר השתא היא דחסרה, ולמה לא נימא דהנטבלים נגררו אחרי המקוה, וכל שהמקוה בחזקת שלם, ממילא הנטבלים בתוכו טהורים, וזה באמת סברת ר״ח דקאמר סכין איתרעי בהמה לא איתרעי דס״ל דהבהמה נגררת אחר הסכין, וכל שנחליט מכח חזקה דמעיקרא, דסכין השתא הוא דאיתרע ממילא נגרר הנשחט בה אחרי הסכין, אלא דאנן כר״ה פסקינן דמצרף חזקת איסור דבהמה לחזקת פגום דהשתא, וא״כ לית לן האי סברא דגרירה, ואיך נאמר דחזקה דטהרות לא מהני להעיד על שלמות המקוה אלא נגררים אחרי הנטבלים, וחזקת טומאה של הנטבלים תהני לגרוע חזקה דמעיקרא של המקוה, ולא נאמר דהנטבלים נגררים אחרי המקוה, אבל דע דכבר הבאתי כמה פעמים סברת התוס׳ והרא״ש בב״מ דחזקה לא שייך אלא על דבר ידוע ושאנו דנין עליו, כי דבר שאין לנו שום נפקותא אם הוא כך או כך לא שייך להעמידו על חזקתו שלא נשתנה, וממילא גם בדבר ידוע, שהוא לפנינו כל שאין לנו נפקותא בדבר לא שייך לאוקמו אחזקיה.

אמור מעתה סכין שנמצאת פגומה ומקוה שנמצא חסר, ואנו מסופקים מתי נפגמה הסכין ומתי נחסרה המקוה כיון דהשתא בכוב״כ הסכין פגומה ואינה ראוי׳ לשחיטה, והמקוה חסר ואינו ראוי לטבילה, מה לי אם השתא נפגמה ונחסר או לפני זה זמן מה ולא שייך לאוקמי אחזקה דמעיקרא אלא אם יש לן איזה נפקותא, והיא ששחט בסכין וטבל במקוה ואז שייך לאוקמי על חזקתו דמעיקרא, וא״כ שפיר מעיד חזקת איסור וחזקת טומאה כנגד החזקה דמעיקרא כיון דכל עצמיות ענין החזקה כאן אין לו מקום אלא לעומת הנשחט והנטבל, ולכן לא שייך לומר דנגרר הטמא אחר המקוה והנשחט אחר הסכין, דהרי בשאין לפנינו לדון על הנטבל ועל הנשחט, לא נוקמי המקוה והסכין על חזקתן דמעיקרא, משא״כ בטהרות שנעשו ע״ג שפיר אמרינן דנגררו אחרי הכלים הנטבלים כי כבר החלטנו את הנטבלים לטמאים וממילא נגררו הטהרות אחריהם, הן הנה דברי הטו״ז שהם ג״כ דברי הריטב״א ומעתה דברי התוס׳ לא די שאינם חולקים על הטו״ז אלא אדרבה מכוונים לדבריו, דהא דלא קשי׳ להו, לצרף חזקת טהרה של הבית, הוא לפי דברינו פשוט, משום דעתה כשחסר הנגע לפנינו הבית טהור בכוב״כ, ומה איכפת לי׳ לבית, אם היה טמא עד עתה או טהור, ומה תאמר דיש נפקותא לידע זאת, מפני אדם טהור שנכנס בתוך ימי ההסגר לתוכו, לטהרו או לטמאו, הרי זה כמו שאמרו בכתובות דחזקת אמה לא מהני לבתה, כן נמי הכא חזקת הבית לא מהני לאדם הנכנס בו, וכיון דלבית עצמו אין נפקותא בדבר, חזקת טהרתו לא מעלה ולא מוריד, אבל חזקת טהרה דגברא שפיר מעיד על הבית שהי׳ טהור אז, כי רק ע״י שנכנס לתוכה אנו באין לדון על שתי החזקות דמעיקרא ודהשתא.

אולם בתוס׳ נדה מתרצים קושיתם זו, דנימא תרתי לטיבותא לטהר, כמו שאמרינן תרתי לריעותא לטמא, דשאני מקוה דחסר ואתאי, משא״כ נגע דדרכו להתחסר פ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ, דאם שלם הנגע בשעת ההסגר אפילו נתחסר מיד, מ״מ טמא הבית עד סוף השבוע, וכבר הבאתי לעיל דברי תוס׳ אלו ומה שכ׳ עליהם המהרמ״ל והראש יוסף כתב כאן, דדברי מהרמ״ל אינם מובנים אבל לפע״ד כוונתו מבוארת דהא דמחלקין התוס׳ בסברת חסר ואתאי, והוא התי׳ הראשון שבתוס׳ כאן שהוקשו לסכין ממקוה, אינו מספיק אלא לתרץ ר״ח דאית לי׳ סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, וע״ז שפיר כתבו דסברת סכין איתרעי לא שייך אלא במקום דלולי ריעותא דסכין, היינו מחליטין לצד חזקה דמעיקרא, ורק אז נגרר הבהמה אחר הסכין, אבל במקוה, דבלא טמא נמי הי׳ ספק מתי נתחסר, מהני חזקת טומאה דהנטבל לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל לר״ה דלית לי׳ סברת סכין איתרעי, וכמו שביארנו טעמו למעלה, וכאשר כן ההלכתא, עדיין קשה, ניהו דנגע דרכו להתחסר בפ״א ולא חסר ואתאי, מ״מ עכ״פ נוקי חזקת טהרה דגברא נגד חזקת טומאה דבית, ויהי׳ ספק ולא נשרוף תרומה עליו וכמו שחזקת איסור דבהמה עומדת נגד חזקת סכין לר״ה, ונפסלה השחיטה עכ״פ מספק - וע״ז קמשני, דמ״מ נגע שאני דגזה״כ הוא שהבית טמא, אף שבציר הנגע מיד אחר ההסגר, ועל זמן מיעוט כזה שבין יציאת הכהן להסגר, ודאי אין לחוש שנתחסר, ויותר יש לתלות החסרון בזמן שבעת ימי ההסגר - כן יתפרשו דברי התוס׳, ולזה כיוון מהר״מ שם. אלא דלפ״ז קשה טובא, איך יליף חזקה מנגע, דילמא במקום דאיתילד ריעותא לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא, ושאני נגע דסמכינן ארובא, דבזמן קצר משעת יציאה עד ההסגר לא נשתנה, וצ״ע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אלא לאו משום דאמרינן אוקמינן אחזקה, ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא וכו׳ ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקי׳ דאם הי׳ הנגע גדול וכו׳ והקשה הראש יוסף בדיבור הקדום, דהא גופא קשי׳, כיון דספק טומאה הרה״י טמא ולא מוקמינן אחזקה, ותי׳ דהבית דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ויפה דחה הלב ארי׳ תירוץ זה, דא״כ קשה להיפך דאז ספקו טהור כמו ברה״ר, ואיך נלמוד חזקה בעלמא - ועוד הלא כבר כתבנו, דבית דין דעת לשאול יש בו - אלא דקושי׳ אין כאן, דרק בספק השקול אזלינן בס״ט ברה״ר להחמיר וכמו בסוטה דע״י מקרה שאירע נולד לנו הספק דאמרינן ודאי טמאה, ולא מהני חזקת היתר שלה, להכריע את הספק לקולא, אבל בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, דראשונה עדיפא מן השניה, גם בטומאה כן, ודבר זה למדתי מתוס׳ פסחים ט׳ ע״א ד״ה ואת״ל, שכתבו בתי׳ האחרון דספק הרגיל מהני להקל אף ברה״י, אע״ג דס״ס לא מהני, וטעמא דהא מלתא הוא, כי בכל ספק טומאה גזה״כ דאזלינן להחמיר, ומכח ודאי ולא מספק, וא״כ ס״ס נמי לא מהני, משום דא״א לדון על שתי ספקות כאחת, וכאשר דנין על ספק הראשון אמרינן ודאי ולהחמיר, וממילא כמו כן בספק שני ושלישי, אבל בספק הרגיל לצד אחד, דליכא גזה״כ בכהג״וו, שפיר אזלינן לקולא, וכן הוא בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא עדיפא אזלינן בתרה גם בס״ט ברה״י, שוב ראיתי כי הראש יוסף בעצמו לקמן בד״ה הנה הראת לדעת כתב כדברי, ופלא שלא הזכיר כאן ליישב קושיתו, ודו״ק.