דף קי״א ע״א גמר׳ א״ל האי נמי לא תבעי לך, דאנא וינאי בריה דרבי אמר איקלען לבי יהוד׳ ברי׳ דר״ש בן פזי וקריבו לן קני׳ בקופיה ואכלנא עכ״ל, ומדמסיים ואכלנא משמע דלא מהא דקריבו להו בבי׳ יהוד׳ בר״ש ב״פ מוכיח אלא מהא דאכלו הוא וינאי ברי׳ דר״א. ולא ידעתי מה ראי׳ מעצמו ומחברי׳ הדומה לו וצ״ל דאביי רצה לידע איך עמא דבר בארץ ישראל בענין כבדא, ולכן הביא לו ר׳ זריקא ראי׳ מעובדא דהיו מאכילין ואוכלין באין מפריע, אבל לעיל שאמר אנא שלקי לי׳ לר׳ אמי ואכל הי׳ מביא ראי׳ ממעשה רב בר סמכא, משא״כ כאן דהן בי יהוד׳ המאכיל והן ר׳ זריקא וינאי לא היו ראוי׳ לסמוך עליהם מצד הוראה שלהן אלא מכח עמא דבר ומסתמא כך מנהג בני מערבא הי׳ ודו״ק.

ע״ש אמר להו קרעו שתי וערב וחתוכא לתחת וה״מ כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא, ופרש״י דאקריעה שו״ע דבעי בכבדא משום סמפונות, בטחלא לא בעי. אלא דלפ״ז מה זה דקאמר דשומנא בעלמא, ולכן כתב רש״י ז״ל דאף לקדרה שרי, וא״כ תרתי קאמר דלא בעי קריעה משום דאין בו סמפונות, וגם צליי׳ לא בעי ושרי לקדרה במליחה כשאר בשר, משום דאין כולו דמא ככבדא, ועיין בתוס׳ ובר״ן ובמהרש״א לעיל בתוס׳ ד״ה כבדא ובמהר״ם כאן, והמבוכה גדולה. אולם כפי מה שהארכתי למעלה בדעת הרמב״ם ז״ל גם בטחול יש דם כנוס שהוא בלאו, ועל דם כנוס דאורייתא, ודאי לא מהני מליחה, וגם צלי לא, אלא צריך להוציאו אבל כבדא בעי קריעה שו״ע לצלי, משום דכולא דמא ובלא קריעה יתקבץ מדם הכבוד בתוך הסמפונות, ואע״פ שהיא עצמה אינה חוזרת ובולעת, ולכן ציוה להם לצלותו וע״י קריעה שו״ע וחתיכא לתחת, אבל טחלא לא בעי צלייה משום דאינו דם, אלא כשאר בשר בעי מליחה מדרבנן, משום דם הנבלע בבשרו, ואין להאריך יותר ודו״ק היטב.