ע״ב גמר׳ אר״נ א״ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, צונן אמרו לה בעי הדחה וכו׳ ופרש״י ז״ל דאצונן שחתך בה קאי. והתוס׳ לעיל דף ח׳ ע״ב חולקין על פירושו, וס״ל דאסכין קאי, ולפע״ד רש״י ז״ל הוכיח פירושו משום דברישא דאסור לחתוך בה רותח אפילו בסכין מקונח והודח קאמר, דהרי ביה״ש רותח ובולע וכפרש״י ז״ל, וא״כ סיפא דצונן ע״כ נמי בהכי מיירי ודו״ק.

ע״ש גמר׳ והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וכו׳, ולא היא שאני התם דנפיש מררה. וכתבו התוס׳ כלומר מכאן אין להוכיח, אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך, עכ״ל. והוא פלא דאיך קאמר הש״ס דהאי דרב לאו בפירוש אתמר. אבל לפע״ד נראה דכוונת הש״ס דרב גופא המציא את דינו דנ״ט בר נ״ט אסור מהאי עובדא שאירע לו דאיתי בכריתות דף י״ג ע״ב דכל היכי דיתיב רב לא סגי בלא הוראה ועיין בפרש״י דכ״ע בעו מיני׳, והוא דוחק דמ״ש רב משאר גדול הדור בעירו אבל עיין ברמב״ם פ״ב ה״ד מהל׳ דעות שכ׳ דרב אמרו עליו דלא שח שיחה בטלה כל ימיו והכ״מ שם כ׳ דאינו יודע מקומו. ולפע״ד אם אינו מפורש במ״א נלמוד מהכא, דקאמר כל היכי דיתיב רב לא סגי בלא הוראה משום דגם משיחת חולין שלו היה לומדין הלכה משום דברור להם שלא שח שיחה בטלה מימיו ולכן לא נמנע מליישב ביומא טבא עת שכרות בין תלמידיו והעם והוא נכון מאד לפע״ד וא״כ שפיר ילפינן גם כאן ממה שאמר יהיב טעמא כולי האי דלהלכה אמר כן ואולי הוא בעצמו ידע לחלק דהאי מררותי׳ קגרים, אבל כיון דאיכא דיהב טעמא, גזר על כל נטב״ט וכעין איסור בשר שנתעלם מן העין דלעיל צ״ו, דרב אסר מצד גזרה עפ״י עובדא, ועיין לעיל במה שכתבנו שם. ושוב מצאתי שכוונתי בפי׳ זה לדברי הר״ן ז״ל ונהנתי ובזה ניחא דאמר חס לי׳ לזרעי׳ דאבא ב״א דליספי לי מידי דלא ס״ל, דכבר תמהו איך יוכחש שמואל לומר שקר. ולדידי עוד קשה דאמר חס לי׳ לזרעי׳ דאב״א ורש״י ז״ל פירוש דאבוה דשמואל חסיד גדול הי׳, ולמה לי׳ כולי האי, וכי בלא״ה לא סגי למימר דלא עבד שמואל איסורא, דודאי אסור לעשות כן גם לאיש פשוט, וכאשר נכתב בדיבור הסמוך אבל לפי האמור י״ל, דכיון דלאו בפירוש אתמר לא ידע שמואל דרב אוסר נ״ט בנ״ט, ולכן נתנו לאכול אבל רב אמר דמסתמא הי׳ הקב״ה משמרו שלא יבא מכשול לידו שיתן לרב דבר שלפי דעתו אסור לו, ולכן קאמר חס לי׳ לזרעי׳ דאב״א שחסיד גדול הי׳ שיבא לידי מכשול. ועיין עוד לקמן ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל חס לי׳ לזרעי׳ דאב״א וכו׳, ולכאורה יש מן התימא למה לא יאכיל לאחרים דבר שברור לו שהוא מותר, ועיין במהר״ם שיף שנתעורר דלמעלה אמר ר״נ גאמו לשבא, וכתב דבר שבא לא חשיבא לר״נ כ״כ. ובפשיטות אין לדבריו הבנה ולפי מה שכתבנו לעיל דרב מצד גזרה וחומרא קאסר י״ל דהוה כקבלה ככל גדר וסיג ואסור לדידי׳ משא״כ בהא דבר שבא דתלי בפלוגתא דתנאי לעיל אבל עיין לעיל דף ו׳ ובפתיחה שלי שביארתי הענין דבאמת אין לנו בהלכה אמת החלטי במקום דאיכא פלוגתא רק אמת הסכמי, אלא שהתורה ציוותה לעשות כהסכמה זו, אפילו למי שלפי דעתו האמת אינו כן, וא״כ כל זמן שאין כאן הסכמה המכרחת, אפילו קמי׳ שמי גלי׳ דהאמת כמאן דמקיל, מ״מ לגבי מאן דס״ל דאסור הוו״ל לדידי׳ איסור גמור דאם יכריעו ההלכה כמותו הרי באמת אסור אפילו קמי׳ שמי׳, ולפי״ז כל זאת רק למאן דהגיע להוראה ודעתו מכרעת אבל לתלמיד שלא הגיע להוראה לא נאמר דאסור להאכילו משום טעותי׳ שנגרר אחר המחמיר, ומסתמא לזה כיוון המהר״ם שי״ף ז״ל בדבריו.

אבל מה דקשי׳ לי הוא, דע״כ הא דאמר שמואל, לרבך יהיב לי׳ ואכל היינו מדעת רב דהודיעו לו שהוא נ״ט בנ״ט, דאל״כ מאי רבותא דאכל, וכיון שכן מה זה דקאמר רב חס לי׳ וכו׳ והלא הודיעו ויותר הוול״ל חס לי׳ לאכול מה דלא סבירא לי. ואולי לפי מה שכתבנו בדבור הקודם י״ל דלעולם שמואל נתן לרב בלי להודיעו, ומשום דלא ידע שמואל מהא דרב דאוסר, ומ״מ הוכיח לתלמידו דרב דאין מקום לחוש, דכיון דרב אכל אפילו שלא מדעת לא יאונה לצדיק כל און ומסתמא אין הלכה כמותו. אחר כתבי כל זאת ראיתי בשו״ת ק״ד בעל כתב סופר יו״ד סי׳ ע״ז שפלפול בסוגי׳ זו ובדין המורא ברמ״א בהגה יו״ד סימן קי״ט סעי׳ ז׳, דמי שנוהג איסור בדבר מכח שסובר שדינא הכי הוה, או מכח חומרא שמחמיר ע״ע, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שנוהג בו איסור. דניהו דלפי דעתו הוא טועה ואין כאן משום שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כמובן, מ״מ איכא בזה לפ״ע, והראי׳ לדין זה מיבמות י״ד דלמ״ד עשו אודיע מודע להוא עיי״ש. ובאמת כל מי שיעיין בסוגי׳ שם יפלא על הדבר, דהרי במשנה קתני אע״פ שאלו אוסרין ואלו מחמירין אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו וכו׳, וע״ז מביא בגמ׳ בפלוגתא דאמוראי לחד מ״ד לא עשו כדבריהם להקל ולכן לא נמנעו המחמירים מלישא נשים מן המקילין, ולחד מ״ד עשו ועשו אבל לא נמנעו משום דאודיע מודע להו. ואני בער ולא אבין איך יוצדק בזה לשון המשנה דקתני אע״פ שאלו אוסרין ואלו מתירין, לא נמנעו, אי לא עשו כדבריהם הכי הוול״ל אע״פ וכו׳, מ״מ לא עשו כדבריהם, אבל דלא נמנעו אין בזה שום רבותא כיון דלא עשו, למה יהי׳ נמנעו מלישא מהם. וכן למ״ד עשו אלא דמודיע להוא, אם הדין כן שחייב להודיע, למאן דמחמיר ואם לא עובר אלפני עור, מה רבותא דלא נמנעו. ולא עוד אלא דמביא שם ברייתא וזה תוארה, אע״פ שנחלקו ב״ש וב״ה וכו׳ לא נמנעו וכו׳, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שכתב האמת והשלום אהבו. ועיין במהרש״א ח״א שהכוונה שא״א להיות שני דעות אמת, מ״מ מצד השלום ואהבה כולם אמת. וכו׳ עיי״ש, ולא הבנתי דברי קדשו, כי פשט הפשוט הוא, דאע״פ שהאמת כדעתינו מ״מ נדחה מפני השלום, אלא דא״א לפרש הכי אלא אם נאמר דלא עשו והיינו שהחמירו נגד האמת מפני השלום, שלא יהי׳ נמנעים זה מזה, אבל למ״ד עשו ועשו אלא שהודיעו להם כדי שלא יכשלו במה שנראה בעיניהם לאיסור, מה זה דקאמר האמת והשלום אהבו, הכי מפני חיבה וריעות הודיעו להם, הלא כדי שלא יעברו הם אלפני עור מחויבים הי׳ להודיעו, וע״כ לומר דבאמת אין כאן חיוב הודעה וליכא לפני עור במה שלפי דעתו וסברתו היתר הוא, אלא כדי שלא יצטרכו לפרוש ולבדול זה מזה מכל וכל, מפני החשש שלא יכשלו היו מודיעים זה לזה, אלא דזה גופא כדי לקיים האמת והשלום אהבו ולהחזיק הריעות והחיבה שבין אדם לחבירו, הוא חיוב גדול וחשוב כמו לפני עור ומצד זה חייב כל אחד להודיעו לחבירו המחמיר, כדי שלא יצטרך חבירו להיות פרוש ומובדל ממנו. ולכן ניחא דלא קתני במתני׳ דאע״פ וכו׳ לא נמנעו מלהודיעו, משום דהאי חיוב הודעה נצמח ונתהווה מאחר שלא נמנעו מלישא זה מזה, ולהשתמש בכלים זה מזה, והוא דבר הכרחי מצד קיום האומה באחדותה, דאם יהיו נמנעים להיות לעם אחר במטה ושולחן, ברבות הימים יטמעו לגמרי בין האומות, דאם בישבם על הארץ אמרה תורה אחרי רבים להטות וענש במיתה את הזקן ממרא שרצה לעשות התורה לשתי תורות, ולקרוע אחדות האומה, כאשר האריך בזה החינוך שהבאתי בפתיחה. מכש״כ בגלות שאנו מפוזרים בין האומות ואין לנו קשר אחד המאחד אותנו רק התורה הזאת, כי אין לנו לא ארץ ולא לשון שהמה סימני קישור כל אומות העולם וכדכתיב למשפחותם ללשונתם בארצותם בגוייהם. דפשיטא דיש לנו לשמור אחדות האומה בדתה שלא תעשה אגודות אגודות.

ודע דבאמת יש לתמוה על מה שמפרש הש״ס מתני׳ דקתני דלא נמנעו מפני דאודיעו דהוא כמעט מן הנמנע, הרי תראה דב״ש וב״ה פליגו בפסול זוחלין לטהרת מקוה, וכפי שכתב הד״ח ז״ל לרוב ראשונים הוא פסול דאורייתא, ודלא כחת״ס ז״ל וא״כ לב״ש דזוחלין מטהרין היו נשיהם נדות ובניהם בני נדות, ואיך שייך כאן הודעה ומכש״כ בתשמוש כלים לענין טומאה וטהרה, דלב״ה הטובלת בזוחלין היא טמאה נדה כמעיקרא, ובעלה בועל נדה וממילא כל הכלים שמשתמשים בהם טמאות, ואיך יעלה על הדעת דיש לסמוך לשאול כלים טהורים מבני ב״ש, שלא יעלה על דעתם להשגיח על מקוואות שלהם שלא יהיו זוחלין, ומלתא דלא רמי׳ אדעתייהו כדי שיודיעו זאת לבני ב״ה ומכש״כ שאחר זמן שרבו המחלוקות בין תלמידי ב״ש וב״ה, ועד זמן האמוראים ולמשל פליגי ב״ש וב״ה לעיל י״ח ע״א בשוחט במגל קציר בדרך הליכתו ובדף הקודם פליגו אמוראי בשיעור פגימה ועיי״ש מה שכתבתי באריכות בסוגי׳ דשם, ועכ״פ איכא פגימה הכשרה לאחד ופסולה לאידך, וממילא דמאן דמיקל לא בדק הסכין על פגימה הכשרה לדעתו כלל וכלל לא, ואיך שייך כאן הודעה דהוא מלתא דלא רמי׳ אדעתי׳ ולא ידע כלל להזהיר את חבירו המחמיר, ונצמח מזה דבימי האמוראים עכ״פ כבר נמנעו מלאכול אחד אצל חבירו, והוא נגד האי משנה דקתני דרך החלטה דלא נמנעו זמ״ז וכדמפרש לברייתא לקיים מה שנ׳ האמת והשלום אהבו והענין צריך למוד ועיון גדול, ודו״ק.

בענין נ״ט בנ״ט עיין בפתיחה לפרמ״נ הלכ׳ בב״ח בסופו ד״ה טכ״ע, שכתב שמסתפק בקדרה שבישל בה בשר ואח״כ חלב אי דאורייתא או דרבנן וכתב דתלי׳ בפלוגתא אי טכ״ע בשאר איסורין דאורייתא או דרבנן ועיין מה שכתבתי אני לעיל בדף צ״ז ע״א, דאפילו למ״ד טכ״ע דאורייתא ויליף מגע״כ, מ״מ בב״ח רק דרבנן, דלא מבעי אי ילפינן מגע״כ דליכא אלא איסור עשה, מהיכי תיתי נימא דנעשה בב״ח בטעם היוצא מפליטת כלים, אלא אפי׳ ילפינן טכ״ע ממשרת ולוקין עליו, מ״מ בב״ח דרק דרך בישול אסרה תורה, וכי דרך בישול הוא דמי שרוצה לבשל בב״ח יקח קדרה של בשר ויבשל בה חלב אתמהה, ולכן פשיטא לי דבישול חלב בקדרה של בשר אפילו נרגש בה טעם בשר, אין זה בב״ח שחייבה התורה על בישולו ועל אכילתו וא״כ כל עצמיות פלוגתת רב ושמואל בדגים שעלו בקערה אפילו לאכלו בכותח רותח כלי ראשון, אינו אלא חומרא בעלמא באיסור דרבנן. אבל אני תמה לפי הכלל שכלל לנו המרדכי ופסקינן כוותי׳ דבתערובות בא לעולם לא נתהווה איסור חדש, א״כ בלא״ה אפילו יהי׳ בדגים טעם בשר ממש אם יכנסו בו טעם חלב איך יתהווה איסור בב״ח בתוך הדגים שהם היתר, כיון דבתערובות בא לעולם, וצ״ל דהמרדכי לא קאמר אלא בתערובות מב״מ שאינו ניכר, אבל בתערובות אינו מינו חשוב כניכר האיסור בפ״ע, ולא מקרי בתערובות בא לעולם. אלא דלפ״ז גם זאת תלוי אי טכ״ע בעלמא דאורייתא או דרבנן דאי רק דרבנן מנ״ל דלגבי בתערובות בא לעולם נמי נחשוב טכ״ע וכניכר. וצ״ע ודו״ק.